28 באוקטובר, 1948. השעה 5 בבוקר בכפר הפסטורלי תרשיחא אשר בגליל העליון. אבו כאמל, מחמוד אל-הווארי, שהה על פסגת ההר שממול לכפר תרשיחא. תושבי הכפר קראו להר "ג'בל אבו אסעד". אבו כאמל חי בתרשיחא והתפרנס מגידול עדר כבשים. כמו בכל בוקר, הוא הגיע מוקדם לחלוב את עדרו. אשתו, אום כאמל, הגיעה אחריו מאוחר יותר כדי לאסוף את חלב הכבשים שהספיק אבו כאמל ובנו לחלוב. בני משפחת אל-הווארי התעוררו באותו בוקר חורפי, ולא ידעו שזה היום האחרון בחיים שלהם כפי שהכירו אותם עד כה. חייהם, כחיי שאר תושבי הכפר תרשיחא דאז, ישתנו לבלי הכר. רעש המטוסים שחגו בשמיים מעליהם העיב את שלוות הבוקר ובישר רעות. חיל האוויר הישראלי יפציץ את הכפר בעוד כמה דקות.

בני משפחת אל-הווארי, שהיו באותו הזמן על גבעת "ג'בל אבו אסעד" מול הכפר שלהם, חזו במו עיניהם את הפצצת הכפר שלהם על ידי שלושה מטוסי קרב. הם צפו באימה כיצד ההפצצה השישית פגעה פגיעה ישירה בבית המשפחה.

אבו כאמל אל-הווארי דהר לכיוון ביתו זועק לעזרה, מתחנן שיבואו לסייע לו לחלץ את גופות בני משפחתו שנקברו מתחת להריסות. בעוד הוא, והאנשים שנחלצו לעזרתו, חופרים בידיהם החשופות בין ההריסות, נשמע קול חלוש זועק בין השברים: "אני כאן! אני כאן למטה! אני פאטמה אל-הווארי, בשם האל, תוציאו אותי מכאן!". זה היה קולה של פאטמה, בתו של אבו כאמל, אשר חולצה לבסוף מבין ערמות ההרס. בזמן ההפצצה, שהו עם פאטמה בת ה־18 גיסתה סועאד (בת 20) שהייתה בהיריון, ובנה מוחמד בן השנתיים, אחותה פאוזייה (בת 17), ואשתו של הדוד, ח'דיג'ה אל-הווארי (בת 28) וילדיה, וסבתה מרים קדורה (בת 65) והדודה, הודא ח'ליל קדורה (בת 26) ושלושת ילדיה, שברחו מצפת אחרי כיבוש העיר ומצאו מקלט בתרשיחא אצל המשפחה. משפחת אל-הווארי איבדה באותה הפצצה 11 נפשות. פאטמה, שנודעה ביופיה יוצא הדופן, אמנם שרדה את התופת, אך נותרה משותקת, ונאלצה לאחר מכן להיפרד מארוסה.

פאטמה נסעה לביירות לקבלת טיפול רפואי ושהתה שם ארבעה חודשים. לאחר מכן, היא חזרה לארץ והמשיכה את הטיפולים בבית החולים תל השומר, ולאחר מכן בבית החולים האנגלי בנצרת.

תוצאות המתקפה היו הרסניות. לא רק שהכפר נהרס ותושביו נהרגו או נפצעו, חלק גדול מהתושבים אספו את מה שיכלו והחלו לברוח צפונה אחרי שהכפר נכבש. התושבים ברחו דרך ואדי אלמסקא, ודיר אל-קאסי, ופסוטה, ומשם עברו את הגבול והתאספו ליד בריכת המים בבינת ג'ביל. משם, התושבים, שהפכו כעת לפליטים, עברו לצור, והמשיכו משם ברכבת אל מחנה הפליטים בורג' אלבראג'נה ליד ביירות, ולחומס, וחמאת, וחלב, וחלק המשיך לדמשק. חלק אחר ברח והתחבא בכפרים השכנים; ירכא, כפר יאסיף, בקיעה (פקיעין), ופסוטה עד שיעבור זעם. כשהצבא הישראלי נכנס לכפר ב־30.10.1948, הוא מצא 50 תושבים בלבד – זקנים ונכים שהתאספו ונהיו לבני חסותה של הנזירה מארי לואיז חדאד, שחיה בכנסייה הקתולית בתרשיחא.

סיפורה הטראגי של פאטמה התגלגל מפה לאוזן, וגם בעיתונות. לא היה איש בתרשחיא והסביבה שלא הכיר את סיפורה של פאטמה אל-הווארי, אך ישראלים לא ממש התעניינו בגורל הפלסטינים, לא אלה שגורשו וברחו, ולא שנשארו על אדמתם. למרות ששנים עברו, חיי פאטמה ובני משפחתה ששרדו נעצרו באותו בוקר באוקטובר 1948. הם סחבו את הפצע, הטראומה והכאב לבד עם סוף חייהם.

בשנת 1995 הסיפור של פאטמה הגיע לאחד הטייסים שהיה בכוח שהטיל את הפצצות על תרשיחא. פאטמה קיבלה פניה האומרת שאחד הטייסים שהפציצו את ביתם בתרשיחא בשנת 1948 מבקש לפגוש אותה. פאטמה הסכימה. לטייס קראו אברהם "אייבי" נתן, חייל ששירת כטייס קרב בטייסת 103 ברמת דוד. לפני מותה, סיפרה פאטמה אל-הווארי על המפגש אם אייבי נתן: "בשנת 1995 הגיע לעיירה אחד הטייסים שהפציץ את תרשיחא, ושמו אייבי נתן, לאחר ששמע אודותי. הוא ביקש לבקר אותי לאחר שנהיה 'פעיל שלום". כשנעמד מולי, אמרתי לו: 'תסתכל טוב איך אני חיה. אתה הרגת אחד עשר מבני משפחתי, ואני נותרתי משותקת מאז היום שבו הפצצת את תרשיחא. לא פחדת מאלוהים?'" פאטמה המשיכה: "אייבי נתן נעמד במקום מבלי לזוז ועיניו דמעו. אני קיללתי את הממשלה, את אנגליה וארה"ב, כי הן האשמות בפשע הזה ואחראיות על הרג משפחתי ומשפחות נוספות". כל מה שנותר לאייבי נתן הוא לעזוב את המקום, אך לא לפני שהציע לפאטמה לסייע לה. פאטמה דחתה את כל הצעותיו על הסף.

אייבי נתן נהיה פעיל שלום מוכר. הוא סיפר פעם שכשהיה מבקר באותם יישובים שהפציץ והפכו כעת חורבות, הוא התמודד עם תחושות קשות של אשמה, ואף דיכאון, בעקבות ההרס והמוות שגרם. תחושות אלו דחפו אותו להפוך לפעיל שלום. אייבי החל לנסוע לאירופה וארה"ב לקידום שלום ודיאלוג בין יהודים לערבים, ובין ישראל למדינות ערב. הוא אף נסע במטוסו הפרטי בשנת 1966 למצרים לפגוש את הנשיא המצרי ג'מאל עבד אלנאצר.

המפגש הראשון בין אייבי ופאטמה לא הניב את הפיוס שאייבי ייחל לו. פאטמה הייתה חריפה ומרירה. נתן לא השלים עם העניין וניסה שוב להיפטר מהעול המוסרי שכנראה רדף אותו. לאחר שלוש שנים, הוא חזר אל פאטמה אל-הווארי עם צוות CNN. על המפגש הזה סיפרה אל-הווארי: "אלה שהיו איתו דיברו אליי ואמרו שאייבי נתן רוצה להתפייס איתך. הוא עמד מולי, ושאלתי אותו שוב, 'איך נתפייס? האם תוכל לגרום לי לעמוד על רגליי? כל עוד אני נמצאת במצב הזה, לא אוכל להתפייס, ואני מקווה שאלוהים, כמו ששיתק אותי, שישתק גם אותך'. נתן ענה לי: 'אם הייתי יכול, הייתי גורם לך ללכת שוב'. עניתי לו: 'זה הגורל שלי, וזה מצבי'".

הסיפור של פאטמה ואייבי לא הסתיים כאן. בסרט דוקומנטרי שנעשה על חייה, היא סיפרה: "גיליתי לאחר זמן מה שאייבי נתן לקה בשיתוק ושהוא רוצה לפגוש אותי. ואכן, נסעתי אליו בליווי הבמאי באסל טנוס וצלמי טלוויזיה. כשהגענו אליו, הוא לא היה מסוגל לזוז או לדבר. אמרתי לו: 'אני יודעת שאתה לא יכול לדבר בגלל מחלתך, אבל אני רוצה ממך הודאה בכתב שהפצצת את תרשיחא בשנת 1948. אם אתה מסכים לבקשתי, תן לי סימן של הסכמה ברפרוף עיניים'. נתן השיב בסימן של הסכמה, אך האנשים שהיו סביבו סירבו לכך". בסיום המפגש, פאטמה הניחה את ידה על ידו וליטפה אותה בסלחנות. האם ייתכן שהשיתוק של אייבי נובע מהקללה שהטילה עליו פאטמה במשך שנים רבות? אייבי נתן נפטר ב־27.08.2008.

פאטמה אל-הווארי ניסתה במשך תקופה ארוכה לקבל פיצויים מהממשלה כנפגעת מלחמה, אך הממשלה התנערה מאחריותה בטענה שהערבים הם אלו שגרמו לה לנכות.