מאז השביעי באוקטובר, רבים מהפליטים הפלסטינים בעזה חווים שוב את הגירוש והעקירה. כמו רוב הפלסטינים בעזה, גם הפליטים שהגיעו לאזור לאחר 1948 נעקרו מבתיהם למקומות אחרים. גברים, נשים וילדים נאלצו למצוא מקלט מהתקפות ישראליות באוהלים מאולתרים וזמניים, בחיפוש אחר מקום בטוח – בחורף הקשה ובקיץ החם. במהלך החודשים האחרונים אני עוקב אחרי סלימאן אל-דבארי, פליט בדואי מהנגב שנולד ברפיח וכיום הוא עקור במואסי.

מקורה של משפחתו של סלימאן מודאי אל שלאלה שבנגב, במקום בו שוכנת היום העיר רהט. סלימאן נולד וגדל ברפיח, רצועת עזה, נושא על כתפיו את הזיכרונות ואת הכאב של עקירה מתמשכת. משפחתו חיו באוזר ואדי אל-שלאלה עד הגירוש ב1948. שם חיו חיים שקטים. עד שכוחות הצבא הישראלי השתלטו על האזור בקיץ 1948. משפחות של סלימאן נאלצה לברוח, כמו משפחות פלסטיניות רבות. היעד היה רפיח שבדרום רצועת עזה, שם מצאו מקלט והחלו לבנות מחדש את חייהם. שמונה עשורים לאחר הנכבה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה עבור סלימאן. עבורו, השביעי לאוקטובר היה נקודת מפנה. על אף שלא חווה את הגירוש בנכבה על בשרו, הנכבה הפכה לחלק בלתי נפרד מחייו של סלימאן. בעיצומה של המלחמה בעזה, שנמשכת כבר עשרה חודשים, הוא ומשפחתו מצאו את עצמם שוב ללא קורת גג."כל רפיח ננטשה; אף אחד לא נשאר שם," מספר סלימאן בעצב, מנסה לעכל את ההרס סביבו. כיום הוא מצא מחסה זמני באזור מוואסי חאן יונס, תוך שהוא ממשיך לתעד את החורבן שחווה ואת ההשפעות ההרסניות על הקהילה שלו. "כל הבתים שלנו ובתי השבט שלנו נמחקו, ואנחנו לא מסוגלים לחזור אליהם," הוא מוסיף בכאב. באחד הסרטונים הוא מצלם את אחיינו ושואל אותו אם הוא מתגעגע לרפיח ורוצה לחזור לשם. בעיניים מלאות געגוע, הילד עונה שהוא מאוד רוצה לחזור, אפילו אם זה יהיה לבית הרוס. בסרטון אחר, הוא מצלם את בני הקהילה שלו קמים בבוקר כיד להספיק למלא מים. הסיפור של סלימאן אלדבארי מתגלה גם בפרופיל האינסטגרם שלו, שם הוא מציין בגאווה את מוצאו כפליט בדואי מביר א-סבע (מחוז באר שבע או הנגב). 

בין הנגב לעזה

סלימאן אלדבארי לא לבד, בעזה כיום חיים כ-250 אלף פליטים פלסטינים-בדואים שמקורם משבטים ומאזורים שונים בנגב. עד 1948 גרו בנגב סביב ה100 אלף בדואי. עם הגירוש, נותרו עשירית מהמספר הזה. השאר הכפו לפליטים בגדה המערבית, ירדן, סיני ועזה. חלק גדול מהשבטים שהתגוררו במה שנקרא היום מערב הנגב, ואחרי הנכבה מצאו את עצמם כפליטים בעזה. משפחות ושבטים שלמים איבדו את האדמות במערב הנגב, שהיו אדמות פוריות יחסית לאדמות אחרות בנגב. 

בשנת 1948, כשהנכבה פרצה לחייהם של הפלסטינים, היא לא רק קטעה את רצף החיים, אלא גם ניפצה קשרים עתיקים שהתקיימו בין אזורי הנגב ועזה. קשרים אלה, שהתבססו על מסחר, ניידות ושיתוף פעולה, קרסו תחת משא הכיבוש, ובמקומם צמחו יחסים חדשים – כאלה של עקירה, עוול והישרדות, לצד התנגדות עיקשת. האירועים הטראומטיים של 1948 לא נותרו נחלת העבר, אלא ממשיכים להכתיב את חיי הפלסטינים גם היום. כפי שמילותיו של אלדברי ממחישות, הנכבה אינה רק אירוע היסטורי אלא שבר בזמן, שממנו צמחה מציאות של עקירה, הרס והכחשת היסטוריה.

לפני שהנכבה השחירה את פני האזור, הנגב ועזה היו מחוז אחד, שבו התקיימו קשרי גומלין הדוקים בין השבטים הבדואים, הסוחרים והחקלאים. תחת השלטון העות'מאני, המחוז הדרומי הזה פוצל למספר יחידות מנהליות במטרה לשפר את הממשל ולבלום את השחיתות העירונית והעימותים השבטיים על קרקעות. אף על פי שהפיצול נועד להפריד, האזורים הללו שמרו על קשרי מסחר פוריים: שדות החיטה, השעורה והתירס שנמשכו בין הנגב לעזה חיזקו את הכלכלה, וסוחרים מעזה ייצאו את תוצרת הבדואים לאירופה.

כשהבריטים כבשו את הארץ במהלך מלחמת העולם הראשונה, עזה והנגב הפכו לזירות קרב מרכזיות. מחוז עזה, שהיה נתון לגירוש כפוי ולהתקפות על המרחב הגיאוגרפי שלו, סבל נזקים אקולוגיים כבדים והרס תשתיות, תהליך שיקום שנמשך עד אמצע שנות ה-40. אבל כאשר הגיעה שנת 1948, ההתאוששות נעצרה שוב – הפעם בשל הקמת רצועת עזה החדשה, שהופרדה מרוב שטחיה החקלאיים ותושביה נותרו חסרי אזרחות. תחילה היו תחת שליטת מצרים, ולאחר מכן ישראל, תושבי עזה נשללו מזכויותיהם האזרחיות, והפליטים שהגיעו מהאזורים השונים של הארץ הפכו את עזה לעיר בצל מחנות הפליטים. המחנות שהוקמו בשולי הערים נשארו מחוץ למרקם העירוני, מנותקים פיזית וסמלית. 

המצב במחנות פליטים

מחנה הפליטים רפיח בדרום רצועת עזה, סמוך לגבול עם מצרים, הוקם כמקלט עבור פליטים פלסטינים רבים, בעיקר בדואים מהנגב, שנמלטו במהלך אירועי 1948. החיים במחנה רפיח קשים. מיד לאחר הגירוש, הוקמו שורות ארוכות של אוהלים לבנים, שנמתחו זה לצד זה והתפתלו בין הגבעות, כשרשראות חיים חדשות ומאולתרות. כמה שנים לאחר מכן, נסללו רחובות שהיו צרים להחריד, והבתים, שנבנו בצפיפות רבה, יצרו מחנק רב במחנה. עד 7 באוקטובר 2023, התגוררו במחנה כ-140 אלף פליטים פלסטינים, הרשומים באונר"א, כאשר התנאים הצפופים והקשים נותרו אחד האתגרים המרכזיים בחיי היום-יום של תושבי המחנה. הגעתם של פליטים בדואים לרפיח לוותה בשינוי קיצוני – מחיים המבוססים על חקלאות ושטחים פתוחים לחיים על אדמת חול. עם זאת, מעבר לשינוי הפיזי, היה גם שינוי תודעתי: אובדן הבית, אובדן המולדת. הבדואים ברצועת עזה המשיכו לשמור על מנהגיהם המסורתיים, כמו טקסי חתונה ואבלות, ולמרות נוכחותם של בתי משפט רגילים ומודרניים, הם המשיכו להסתמך על מערכות משפט שבטיות לפתרון סכסוכים.

בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, מחנה הפליטים רפיח בדרום רצועת עזה הפך לסמל של סבל והתמודדות בלתי פוסקת. המחנה, ביתם של עשרות אלפי פלסטינים, רובם פליטים שגורשו מהנגב ב-1948, חווה פגיעות קשות בהיקף חסר תקדים. ההפצצות האכזריות אינן מפסיקות, והאלימות המתמשכת הפכה את חיי היום-יום למאבק מתמיד על הישרדות. רחובות המחנה, שתמיד היו צפופים וסוערים, כעת כמעט שוממים מרוב הפחד וההרס. הרס הפיזי ברור בכל פינה: בתים שהתמוטטו, בתי ספר שנהרסו, ומרפאות שהופצצו. הורים מחפשים מחסה לילדיהם בצל החורבות, כשהם נאבקים למצוא מזון, מים ותרופות. המערכת הבריאותית, שכבר הייתה על סף קריסה לפני המלחמה, כעת לא מצליחה לספק טיפול הולם לנפגעים הרבים. רופאים נאלצים לעבוד ללא ציוד רפואי מתאים, בניסיון נואש להציל חיים תחת תנאים בלתי אפשריים. הקהילה ברפיח, שבמשך שנים התמודדה עם עוני, מחסור ומצור, מתמודדת היום עם משבר הומניטרי שטרם נראה כמותו. המחסור במים נקיים ובמזון הוא חמור, ורבים מהתושבים נאלצים לעמוד בתורים ארוכים על מנת לקבל סיוע, שלעיתים נדירות מספיק לכלל האוכלוסייה. ילדים, נשים וקשישים הם מהנפגעים העיקריים, והעומס הרגשי והמנטלי על המשפחות במחנה רק הולך וגובר.

הצל הכבד של ההפצצות, העקירה והגירוש שמדינת ישראל מפעילה על הפלסטינים ממשיך ללוות אותם בכל מקום, גם לאחר 76 שנים מאז הנכבה. על אף הניסיונות הבלתי פוסקים של המדינה והחברה הישראלית למחוק את זיכרון הנכבה, במיוחד את מה שקרה בדרום פלסטין-ישראל, מדיניות זו ממשיכה גם היום ברצועת עזה. הסיפור של סלימאן אלדבארי  מייצג את הסבל המתמשך של פליטים פלסטינים רבים. אמנם סלימאן לא גורש ישירות מהנגב, אבל מה שהוא חווה בתור פליט בעזה הוא המשך ישיר של מדיניות העקירה הישראלית, שמכוונת נגד הפלסטינים לאורך כל התקופה.

כפי שהאירועים של 1948 לא מנותקים מהאירועים שמתרחשים בעזה היום, כך גם הנגב אינו מנותק מעזה. הקשר בין העקירה של הפלסטינים מהנגב לבין האלימות הנוכחית בעזה הוא עמוק ומחייב הכרה. אני דורש להפסיק את הניתוק המלאכותי הזה, שמוחק את ההיסטוריה המשותפת ומסייע להמשיך את האלימות. הדרישה הזו אינה רק שאלה של פוליטיקה או נוסטלגיה היסטורית, אלא קריאה מוסרית בסיסית להכרה בעוול שנעשה ולצורך לתקן אותו.