התעוררות הקמפוסים בישראל: מעט מדי, מאוחר מדי, ובכל זאת מבורכת

הפגנות נגד המלחמה בעזה פרצו כמעט מיד לאחר ה-7 באוקטובר בקמפוסים בארה"ב ובאירופה. כבר ב-25 באוקטובר ארגנו הארגונים "סטודנטים למען צדק בפלסטין" ו"קול יהודי לשלום" צעדות והפגנות באוניברסיטת קולומביה. הסטודנטים דרשו הפסקה מיידית של המצור הישראלי על עזה ושל מימון ארה"ב למלחמה. ב-7 בפברואר 2024, בתגובה ישירה לאלימות המתמשכת בעזה, חזרו הסטודנטים על אותן דרישות. עד אפריל 2024, הפגנות אלה הפכו לתנועה עוצמתית. סטודנטים, כמו אלה באוניברסיטת קולומביה, עמדו בחזית המאבק, הקימו מאהלים ותפסו בנייני הנהלה, מה שגרם לשיבוש חיי היום-יום בקמפוס. עד מאי, גל המחאות התפשט ליותר מ-60 קמפוסים אוניברסיטאיים והוביל ליותר מ-2,000 מעצרים בתוך שבועיים בלבד. הסטודנטים דרשו שהאוניברסיטאות יפסיקו להשקיע בחברות המעורבות במלחמה בעזה, והציבו דרישה מיידית להפסקת אש.

במהלך חודשים אלו, בעולם מקביל, הקמפוסים הישראלים שמרו על שתיקה – במקרה הטוב. בשאר הזמן, סטודנטים, סגל אקדמי ועובדי אוניברסיטה ישראלים רדפו פוליטית סטודנטים וחברי סגל פלסטינים שביקרו את הטבח ההמוני בעזה. המקרה הבולט ביותר הוא זה של פרופ' נאדרה שלהוב-קיוורקיאן, חוקרת פלסטינית בולטת שהושעתה על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים. ההחלטה המבישה, שהתקבלה זמן קצר לאחר שידור פרק פודקאסט שבו הביעה את דעותיה הביקורתיות נגד הציונות, התקיפה הישראלית בעזה ורשומות המדינה הבעייתיות בנוגע לאירועי המלחמה, עוררה סערה. עם זאת, היא כבר הייתה תחת רדארה של האוניברסיטה במשך חודשים, כולל לאחר שחתמה על עצומה בסוף אוקטובר בדרישה להפסקת אש בעזה. האוניברסיטה אף ציינה כי שלהוב-קיוורקיאן צריכה "למצוא בית אקדמי אחר שמתאים לעמדותיה". המקרה של שלהוב-קיוורקיאן מצטרף לרשימה ארוכה של מקרים מקארתיסטיים באקדמיה בישראל.

זה היה מצב העניינים עד דצמבר 2024, ארבעה-עשר חודשים לתוך המלחמה בעזה, כאשר הארגון "אקדמיה לשוויון" העז להרים יוזמה צנועה אך משמעותית: הפסקת .הלימודים בכל יום בשעה 12 מול הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב, בדרישה לסיים את הטבח. האם זה משמעותי? בהחלט כן, משום שצעד כזה דורש אומץ בציבוריות הישראלית של היום. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהאיחור של ארבעה-עשר חודשים. האיחור הזה אולי משקף את התהליכים שעוברת החברה הישראלית. ארבעה-עשר חודשים חלפו עד שנראה סימן ראשון להתנגדות בתוך קמפוסים ישראלים – אולי סמלי, אך בלתי מתפשר ובלתי מתנצל. ארבעה-עשר חודשים חלפו עד שנראה ניסיון לעמת את הקמפוס והמוסד האקדמי, שמחקריו, אנשיו ושתיקתו נתפסו כסימן לתמיכה בפשעים בעזה. ובכל זאת, כל יוזמה הקוראת להפסיק את הטירוף הזה ראויה להערכה.

כמובן שיוזמה זו לא חמקה ממתקפות פשיסטיות. לפעילי "אם תרצו" לא לקח הרבה זמן לצלם ולאיים על המשתתפים בעצרת. התקשורת הישראלית גם לא נשארה חייבת והציגה את העצרת כהפגנה ״לא חוקית״. וכמובן, הנהלת האוניברסיטה מעכבת אישורים להפגנות ובכך מסכנת כל סטודנט או חבר סגל שמשתתף בעצרת. למעשה, קבוצת פעילים קטנה ואמיצה עומדת לבדה מותקפת מכל עבר רק כי העזה לעשות את מה שעושים בקמפוסים נורמליים: להטיל ביקורת.

לא רק שמדובר במצב מביך ועצוב, אלא שהוא גם משקף את הלך הרוח בחברה ובאקדמיה הישראלית. חלפו 14 חודשים עד שהם ביצעו את מה שבקמפוסים אחרים בעולם נעשה בתוך שבועיים בלבד מאז ה-7 באוקטובר. לעיתים קרובות הם נכנעים, מצויים בהכחשה, ולעיתים אף נוהגים באלימות כלפי מי שמאתגר את המצב הקיים. הישראלים, לא רק שאינם פועלים להפסקת הטבח בעזה, אלא אף מכחישים את עצם קיומו. זה מעלה שאלה: אם אפילו המרחבים 'הפרוגרסיביים' ו'הביקורתיים' בחברה הישראלית מכחישים את הרג העם ומשתיקים כל ביקורת על כך, כיצד ניתן לשכנע אותם לפעול להפסקת הטבח? האם זה אפשרי בכלל? אינני בטוח. אולי הגיע הזמן להכיר בכך שכאשר חברה מתכחשת לפשעיה, הדרך היחידה לעצור אותם היא באמצעות מאבק קשה ולא מתפשר.