הסיפור הזה הוא סיפורהּ של אום ראמי, אישה החיה שתי מציאויות חיים; חייה הראשונים כשהתחתנה בפעם הראשונה עם גבר מהעיר שלה ג'נין, וחייה השניים שהתחילו לאחר שנפטר בן זוגה הראשון, והתחתנה בשנית עם גבר החי בעיר נצרת.

"אם אני לא אעבוד במדינה הזו, אני אמות מרעב!". במילים אלה פתחה אום ראמי את דבריה. נסיבות חיים הקשים גרמו לה להגיע למסקנה שהיא חייבת לפרנס את עצמה בעצמה ולא להסתמך על אף אחד. החיים עם בעלה השני הבהירו לאום ראמי שרק כך היא תוכל לשרוד בישראל.

אום ראמי משווה בדבריה בין החיים בגדה המערבית לבין החיים בתוך הקו הירוק. לדבריה, ישנו הבדל עצום בין שני האזורים, ולכן חששה מאד לפני שהסכימה להתחתן עם מישהו החי בישראל. ואכן, התברר שחששה היה במקומו, מאחר והיא חוותה קשיי הסתגלות וקשיים חברתיים. אום ראמי החליטה במהרה לעבוד כתופרת, דבר שעזר להפיג את בדידותהּ ולהסתגלות לחייה החדשים.

בעלה של אום ראמי מעולם לא התעניין בילדיהם המשותפים. לטענתה, בעלה התחתן איתה כדי לספק את דחפיו המיניים, ותו לא. ניכּור זה גרם לתחושות מועקה ודחייה אצל ילדיה, והשפיע על בגרותם והתפתחותם הרגשית. 

אחמד, המלאך ששומר על אחדות המשפחה

בנה של אום ראמי, אחמד, הוא הסיבה העיקרית למעבר שלה מג'נין לנצרת. אום ראמי מספרת שבעלה דרש ממנה לבצע הפלה כאשר הייתה בהיריון עם אחמד, אך היא סירבה בתוקף. למרות שאחמד זקוק לטיפול רפואי ולליווי צמוד, אביו מתנכר לו ואינו חלק מחייו, ואינו דואג לצרכיו הבסיסיים. לכן, אום ראמי החליטה לעבור לנצרת כדי למצות את זכויות בנה הרפואיות, ומודה כי אם הייתה נשארת לחיות בג'נין עם ילדיה, בנה לא היה זוכה לקבלת מלוא הזכויות שהוא מקבל בישראל, מבחינת מגורים, או קצבאות, או טיפולים רפואיים.

היתר השהייה, בדרך לאיחוד משפחות

אום ראמי ילדה את בתהּ רנא (שם בדוי) בנצרת, אך את ילדה השני, אחמד (שם בדוי), היא כבר ילדה בג'נין, מאחר ואביו סירב לקחת אחריות על ילדיו ולפרנס אותם.

לאחר שאום ראמי קיבלה משמורת בבית הדין השרעי על ילדיה, מדינת ישראל הסכימה לבסוף לתת לה אישור שהייה בארץ כדי שתוכל לטפל בבנה אחמד, בעל תסמות דאון הזקוק לצרכים מיוחדים. לפי חוק, אחרי חידוש אישור השהייה חמש פעמים, המבקש מקבל אישור לאיחוד משפחות. למרות שהיא התחתה בשנת , 1999אום ראמי טרם קיבלה אישור ל־"איחוד משפחות", ונותרה ללא מעמד חוקי בישראל. אום ראמי נאלצת לחדש את אישור השהייה שלה כל שנה, מה שמעלה את מפלס הדאגה ומעלה גם חשש תמידי שהבקשה שלה תידחה, ואי לכך תגורש ותפסיד את כל מה שבנתה כאן. בכל פעם שאום ראמי צריכה להגיש את הניירת הדרושה לחידוש השהייה בביטוח הלאומי, היא נתקפת חרדה.

אום ראמי לא מכירה את המושג "יציבות". המעבר התמידי בין נצרת – מרכז חיי ילדיה ומקום פרנסתה שהעניק לה חיים חדשים – ובין ג'נין, שהיא עזבה ברגשות מעורבים מלכתחילה, היכן שמשפחתה וחבריה חיים, יצר אצל אום ראמי קונפליקטים תמידיים. רוב הנשים ללא מעמד חוקי החיות עם בני זוגן בישראל סובלות מאותם קונפליקטים באופן תמידי. למרות שאך עשרות קילומטרים מפרידים בין נצרת וג'נין, מרחק זה מפריד שני עולמות שונים במהותם, ומפרידים בין בני אותו עם ואותן משפחות. 

מי זכאי לישיבת קבע בישראל?

לפי הקריטריונים של רשות האוכלוסין וההגירה בישראל, "תושבי קבע שאינם אזרחים ישראלים ושלא פקעה תושבותם רשאים להגיש בקשה להתאזרחות אם הם נמצאים בישראל והיו בה במשך שלוש שנים מתוך חמש השנים האחרונות, השתקעו בישראל או שיש בדעתם להשתקע בה, יודעים ידיעת מה את השפה העברית, וויתרו על אזרחותם האחרת." למרות שאום ראמי עומדת בתנאים האלה, טרם קיבלה מעמד אזרחות קבועה מאז 1999.

האם אום ראמי תקבל אי פעם מעמד אזרחות במדינת ישראל?

למרבה הצער, אום ראמי אינה יכולה לקבל את זכויות האזרח הבסיסיות כשאר תושבי המדינה. אישור השהות הזמני שבו היא מחזיקה אינו מקנה לה זכויות בביטוח הלאומי, או זכויות לדיור ציבורי, או אפילו לא זכויות אישה כשאר הנשים, מאחר והיא אינה אזרחית מדינת ישראל. לדוגמא, במקרה של מחלה והזדקקות לקבלת טיפול רפואי, אום ראמי נאלצת לבקר אצל רופא פרטי ולשלם לו מכיסה, או לפנות לקבלת טיפול רפואי בגדה המערבית בשטחי הרשות הפלסטינית. לדוגמא, עם התפרצות נגיף הקורונה, אום ראמי לא הייתה זכאית לקבלת חיסון נגד הקורונה מאחר והיא אינה אזרחית.

בהיעדר מעמד האזרחות, זכות הניידות של בעלי אישור שהייה נפגעת גם כן. כאשר עברה אום ראמי לנצרת בתחילת נישואיה, היא לא הייתה זכאית לקבלת רישיון נהיגה או לבעלות על רכב. אום ראמי קיבלה רישיון נהיגה זמני רק לפני ארבע שנים, אחרי שהייה של כמעט עשרים שנה בישראל, וגם זה רק בגלל שבנה הוא בעל צרכים מיוחדים וזקוק לתמיכה בניידות. אחרי מסכת עינויים וקשיים שהערים משרד התחבורה, אום ראמי הצליחה להוציא רישיון נהיגה זמני שיש לחדשו כל חודשיים. גם רישיון הנהיגה, בדיוק כמו אישור השהייה, ניתן לביטול בכל עת, מה שמוסיף לתחושת הדחק והחרדה המעיקים על אום ראמי.

מעמד השהיה הזמני של אום ראמי הפך למעמד קבוע כמעט הנמשך 25 שנה. מצב זה אינו מתקבל על הדעת במדינה הטוענת שהיא שומרת על זכויות האדם ואזרח. איחוד משפחות היא לא סיסמה ריקה מתוכן, אלא ציווי אנושי שיש לקיים אותו. מעמדה החוקי של אום ראמי דומה לאלפי נשים חסרות מעמד בישראל, ויש לשנותו בהקדם.