בכיכר שבה מצטלבים הרחובות הרצל והעצמאות בבאר שבע של היום, מצטלבת גם דרכו של היסטוריון ירושלמי שהוגלה לסיביר וחזר לארץ דרך יפן, עם עיר עות'מאנית חדשה בלב המדבר, ומשתקף תהליך התחלפות השלטון המרכזי בפעם השלישית בתוך 50 שנה בלבד

מונח "המשילות" הפך בשנים האחרונות לנפוץ במיוחד כאשר מדובר בנגב, אך רבים אינם מודעים לכך שמושג זה אינו חדש, ובוודאי שאינו מקורי בהקשר לחברה הבדואית-הערבית בנגב. כבר במאה ה-19, לפני כ-140 שנה, פעלו העות'מאנים ליישום רעיון המשילות ולהנכחת שליטת האימפריה באזור זה. אחד מהביטויים לכך בתקופה העות'מאנית היה הקמת העיר ביר א-סבע, המוכרת כיום כשכונת העיר העתיקה בבאר שבע. 

ברחובותיה ובסמטאותיה של העיר העתיקה בבאר שבע מתחבאת היסטוריה ארוכה, שמתחילה בסוף המאה ה-19.  הצטלבות הרחובות הרצל והעצמאות, בכיכר המרכזית, מספרת סיפורים רבים ומרתקים המפגישים את חלקיו השונים של סיפורה של העיר החדשה ביר א-סבע, באר שבע של ימינו. שם ניתן לראות את בניין א-סראיה, בניין הממשל העות׳מאני המשמש כיום כתחנת משטרה וכמטה פיקוד הדרום, את המסגד הגדול, ובית מפואר בנוי מאבן ה-"מיזי אחמר" האדמדמה בסגנון ירושלמי ובולט במזרקתו העגולה בכניסה המעוטרת בארבע קשתות מרהיבות: ביתו של עארף אלעארף,  מושל נפת באר שבע בתקופה 1929-1943.

ירושלים, איסטנבול ובאר שבע

לעארף אלעאף היו חיים מרתקים ומלאי תהפוכות, הוא נולד בירושלים-אלקודס בשנת 1892, למד בבית ספר ״אלמאמוניה״ בעיר והמשיך את לימודיו התיכוניים בבית הספר היוקרתי ״נמוא׳ה תראקי״ באסטנבול- בירת האימפריה העות'מאנית. בשנת 1909, הוא החל ללמוד במכללה למדעי הרוח באוניברסיטת איסטנבול. כדי לממן את לימודיו, אל-עארף עבדבעיתונות העות׳מאנית עד שהשלים את לימודיו הגבוהים בשנת 1913. עם תום לימודיו, מצא את עצמו פועל ביחידת התרגום של משרד החוץ העות'מאני. אך אז, כשהמלחמה החלה להתפשט על היבשת האירופאית, מצא אל-עארף את עצמו במקום חדש: בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התגייס לבית הספר הצבאי, עבר הכשרה של שישה חודשים, ובסיומה, בדרגת קצין, נשלח אל החזית הקווקז, להילחם מול הצבא הרוסי. 

במהלך המלחמה, עארף אל-עארף נפל בשבי הרוסי ונשלח לסיביר, שם שהה במשך ארבע שנים. למרות התנאים הקשים, ניצל את הזמן ללימוד רוסית וגרמנית, והקים עיתון הומוריסטי בשם "נאקת אללה". בנוסף, תרגם לעברית את ספרו של הפילוסוף הגרמני ארנסט הקל, "חידת היקום". לאחר מהפכת אוקטובר, הצליח לברוח, עבר דרך מנצ'וריה ויפן, ולבסוף, לאחר מסע ימי של שלושה חודשים, הגיע לעדן שבתימן.

מתימן עבר אל-עארף לחיג'אז ומשם לסוריה שם הצטרף לצבא האמיר פייסל בג'בל אל-דרוז, עארף אל-עארף נטל חלק במהפכה הערבית שהביאה לגירוש העות'מאנים מאזור א-שאם. עם כינון המנדט הבריטי והצרפתי, שב אל-עארף לירושלים-אלקודס, מלא תקווה וחזון. שם, יחד עם שותפיו, ייסד את העיתון "סוריה הדרומית" כקול לרעיונותיו. הגיליון הראשון ראה אור ב-8 בספטמבר 1919, והיה לעיתון הלאומי הראשון שיצא בירושלים לאחר הכיבוש הבריטי. עם זאת, התנגדותו החריפה למדיניות הבריטית, במיוחד לדרישתו לבטל את הצהרת בלפור, הובילה לסגירתו מספר פעמים על ידי הרשויות. באפריל 1920, בעת חגיגות נבי מוסא, התלקחו מאורעות בין ערבים ליהודים שגרמו לאבידות בשני הצדדים. השלטון הבריטי, שביקש לעצור את ההסלמה, הטיל את האשמה על מנהיגים רבים, בהם עארף אל-עארף, וגזר עליו עשר שנות מאסר. אך אל-עארף, נמלט עוד לפני שהספיקו לעצרו.

עוד באותה שנה, הנציב העליון, הרברט סמואל, הכריז על חנינה כללית למעורבים במאורעות נבי מוסא. בעקבות זאת, שב עארף אל-עארף לירושלים-אלקודס, אך נאלץ לקבל תנאים קשים: להימנע מפעילות פוליטית ולעזוב את עיסוקו בעיתונות.

עארף אל-עארף מצא את עצמו פועל בשירות השלטון הבריטי. בין השנים 1921–1926 שימש כקאימקאם (מושל) במחוזות ג'נין, נאבלוס-שכם, ביסאן ויפא. לאחר מכן, עבר לנסיכות מזרח הירדן, שם מונה למזכיר הכללי בממשלת הנסיך עבדאללה בן אל-חוסיין, תפקיד בו שירת בין השנים 1926–1929. 

מביר א-סבע לבאר שבע: בין שלוש תקופות

דרכו של עארף אל-עארף הצטלבה עם העיר הצעירה ביר א-סבע בשנת 1929, בעת שמונה לקאימקאם (מושל) מטעם ממשלת המנדט הבריטי—תפקיד בו החזיק כמעט עשור. במשך תקופה זו, המשיך לפעול במרץ לפיתוח העיר, בהקמת תשתיות ומוסדות חינוך, תוך שהוא מטפח קשרים הדוקים עם השבטים הבדואים. 

את העיר ביא א-סבע ייסדה האימפריה העות'מאנית  בסוף המאה ה-19, כאשר החלה לחוש ברוחות השינוי, נבט באיסטנבול רעיון לרפורמות רחבות שיביאו למודרניזציה של האימפריה. הרפורמות, שנולדו במרחק רב, הגיעו גם אל הדרום הרחוק של פלסטין—הנגב. כאן, במדבר, שינתה האימפריה את מדיניותה כלפי השבטים הבדואים. ממדיניות של דיכוי וענישה, עברו לנסות ולשלב את הבדואים במערכת האימפריאלית. מתוך שינוי זו נולד הרעיון להקים את ביר א-סבע—מרכז אדמיניסטרטיבי בלב הנגב, סמל לשליטת האימפריה באזור. העיר העות'מאנית ביר א-סבע, שחנוכתה הרשמית בתחילת המאה ה-20, עמדה בפני תהפוכות רבות. 

בשנת 1901, כאשר הושלם הבניין הראשון בעיר החדשה—בית א-סראייה, "בית הממשל," שסימן את הצעד הראשון ביישום "המשילות" העות'מאנית בלב המדבר. שנה לאחר מכן, נחנך לצדו גן ג'מאל פאשה, והעיר החלה לקרום עור וגידים. עם חלוף השנים, ב-1906, הושלמה גם בניית המסגד הגדול—אל-מסג'ד אל-כביר, שהמשיך לבסס את נוכחות השלטון העות'מאני בנגב. חלק בלתי נפרד מהמדיניות החדשה היה גם חינוך ילדי הבדואים, שבא לידי ביטוי בהקמת בית הספר לחקלאות בשנת 1914—מוסד חינוכי שפעל, ולו לזמן קצר, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, המשיכה ביר א-סבע לפרוח ולשגשג. השלטון העות'מאני ראה בעיר פוטנציאל עצום ושאף לחבר אותה אל חצי האי סיני ואל אזור א-שאם. כך שהחלו לבנות תחנת רכבת שתהפוך את ביר א-סבע לצומת מרכזי בקו הרכבת החיג'אזית, שתחבר בין מצרים לאיסטנבול. בשנת 1914, ערב פרוץ המלחמה הגדולה, כבר מנתה העיר העות'מאנית כ-1,000 תושבים ואט-אט החלה להפוך למרכז מסחרי. אך למרות כל ההתקדמות והשאיפות הגדולות, המתיחות הישנה בין השלטון העות'מאני לשבטים הבדואים לא נעלמה. היא ריחפה מעל העיר, עדות למתח שנבע ממאות שנים של עצמאות שבטית אל מול ניסיונות שליטה חיצונית.

באוקטובר 1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשו הכוחות הבריטיים את ביר א-סבע מידי העות'מאנים. למרות שהכיבוש היה מהיר, הוא עלה בחייהם של חיילים רבים, בעיקר אוסטרלים וניו זילנדים. לזכרם, הבריטים הקימו בית קברות צבאי בעיר, הקיים עד היום. אף על פי שהשתלטו על העיר, הבריטים לא הצליחו להשתמש בתחנת הרכבת העות'מאנית בשל הבדלי רוחב המסילות, וכך נשארה התחנה נטושה.

במקביל, ממשלת המנדט הבריטי המשיכה את דרכם של העות'מאנים במדיניות ביסוס השליטה בנגב. כמו קודמיהם, גם הבריטים ראו בביר א-סבע מרכז אדמיניסטרטיבי שבאמצעותו יוכלו לממש את "משילותם" במרחב. כך, גינת ג'מאל פאשא הפכה לגינת אלנבי, על שם הגנרל הבריטי שכבש את העיר, ובניין אל-סראיה הורחב כדי לשמש את השלטון החדש. בעוד השלטון הבריטי עיצב את העיר בדרכו.

בזכות כישוריו כמגשר, הצליח לשלב את הבדואים במערכת השלטון הבריטית והפך לדמות מפתח ביחסי האוכלוסיות הערבית והיהודית בעיר. אך עם פרוץ המהפכה הערבית הגדולה בשנת 1936, אל-עארף ניצב בפני דילמות קשות—הוא תמך במאבק הערבי נגד הבריטים, חרף תפקידו הבכיר בממשל שלהם.

לאורך כהונתו נקט אל-עארף בגישה פרגמטית ומורכבת לניהול היחסים בין השבטים השונים בעיר ובנגב. הוא הצליח לתמרן בין דרישות השלטון הבריטי לצרכי האוכלוסייה המקומית, שהכירה בו כדמות אמינה. בשנת 1938, מונה לקאימקאם עזה, תפקיד בו החזיק עד 1943, ולאחר מכן הועבר לשמש כקאימקאם בנפת רמאללה. בשנת 1943, הועלה לתפקיד עוזר מושל מחוז ירושלים, שם המשיך לפעול עד תום המנדט הבריטי על פלסטין במאי 1948.

לפי תוכנית החלוקה 1947 הייתה ביר א-סבע הייתה אמורה להיכלל בשטח המדינה הערבית. באוקטובר 1948, העיר נכבשה על ידי כוחות ישראליים, ותהליך הכתיבה מחדש של ההיסטוריה העירונית החל. ביר א-סבע הפכה לבאר שבע, ושמה וסיפורה הוסבו לנרטיב ישראלי חדש, תוך השמטת עברה הערבי והעות'מאני.

לאחר הכיבוש, שימש מבנה הסראייה העות'מאני כמפקדה צבאית ישראלית ובהמשך לתחנת משטרה. תחנת הרכבת העות'מאנית הפכה לבסיס צבאי עבור יחידת 8200, ושימשה את הצבא הישראלי במשך שנים רבות. מגדל המים של העיר, ששירת בעבר את מנועי הקיטור של הרכבות, נותר על כנו, לצד מבני רכבת חדשים שהוקמו בסמוך לו. המסגד הגדול, אל-מסג'ד אל-כביר, חדל לשמש לתפילה מאז 1948, והוסב לשימושים שונים כמו בית מעצר ובית משפט. בעשורים הבאים הוחלט להפוך אותו למוזיאון הנגב לאמנות ולעדות המזרח והאסלאם, מה שהפך אותו לסמל לעימותים ההיסטוריים והתרבותיים בין החברה הבדואית לבין הרשויות הישראליות. ובינתיים, בירושלים-אלקודס, עארף אל-עארף נבחר שוב לראשות העיר והמשיך לכהן בתפקידו עד 1955.

בזמן שביר א-סבע חוותה שינויים רבים, מבנים עות'מאניים נוספים בעיר, כמו בית הספר העות'מאני, עברו גם הם שינויים והוסבו לשימושים חדשים, כמו פארק קרסו למדע, שהפך לבית החייל בשנות ה-70. בירושלים-אלקודס, עארף אל-עארף הלך לעולמו בשנת 1973, מותיר אחריו מורשת מורכבת של מנהיגות והתמודדות עם אתגרים משתנים, בתקופה סוערת.

השכונה 'העיר העתיקה' בבאר שבע, כפי שהיא קיימת היום, אינה רק עדות דוממת להיסטוריה בת מאות שנים, אלא גם סמל למאבק המתמשך על זהות ושליטה. המאבק הזה משתקף לא רק במבנים שנותרו על כנם, אלא גם בנרטיבים ההיסטוריים שהמדינה הישראלית כתבה מחדש, הממשיכים לעצב את דמותה של העיר עד היום.

בתוך חמישים שנה בלבד מאז היווסדה, התחלף השלטון המרכזי בעיר שלוש פעמים: תחילה שלטו העות'מאנים המייסדים, לאחריהם בא הכיבוש הבריטי ושלטון המנדט, ולבסוף קמה המדינה הישראלית. אך הישרדותה של העיר העות'מאנית אל תוך השלטון הישראלי נכרך בניכוי שכבותיה הקודמות—העות'מאניות והערביות. השלטון הישראלי, בשקט אך בנחישות, החל בכתיבה מחדש להיסטוריה של ביר א-סבע, והפך אותה מעיר עות'מאנית עם צביון ערבי, לעיר ישראלית-יהודית, תוך דחיקת העבר לעבר.

עארף אלעארף וגן העדן האבוד: ראש העיר ירושלים ושייח׳ ההסיטריונים הפלסטינים 

אחרי הנכבה בשנת 1948, עארף אלעארף נשאר בתפקיד ראש עיריית רמאללה עד לאחר שנחתם הסכם שביתת הנשק בין ירדן לישראל ב-3 באפריל 1949 וסיפוח הגדה המערבית לנסיכות הירדנית. המלך עבדאללה מינה אותו, באותה שנה, לראש העיר. ירושלים, תפקיד בו אליו נבחר ברוב קולות ב-1951,  ונשאר בו בתרפקיד עד 1955.

בשנת 1955 נבחר אלעארף לשר לעבודות ציבוריות בממשלת הירדנית, אך הוא התפטר לאחר תקופה קצרה בשל התנגדותו לחברות ירדן לברית בגדאד. לאחר התפטרותו, התמקד אלעארף במחקר ובכתיבה. מאחר שהוא חי את הנכבה ועקב אחריה באופן ישיר, תיעד את אירועיה מדי יום בפרויקט תיעודי ענק תחת השם ״הנכבה: נכבת ירושלים והגן האבוד״ שיצא לאור בששה חלקים בין 1956 1961. בשנת 1963 מונה אלעארף למנהל המוזיאון הארכיאולוגי הפלסטיני בירושלים, שהוקם בתקופת המנדט הבריטי הודות לסיוע של קרן רוקפלר האמריקאית. אלעארף נפטר בעיר רמאללה ב-1973 מקריש דם. עארף אלעארף נחשב לאחד ההיסטוריונים הפלסטינים המובילים הוא אף כונה "השיח' ההיסטריונים" ו"הדיקן" שלהם. עד היום, אחד הספרים החשובים ביותר על ביר א-סבע והנגב בכלל נכתב על ידיו בשנת 1934 

ביתו של עארף אלעארף באותה הצטלבות דרכים היסטורית מאפשר לנו עד היום, לדמיין את ההיסטוריה הנשכחת והמושכחת של ביר א-סבע ולחבר מחדש את סיפורה של העיר המדברית. המשילות, הנראית כאקט של שליטה בהווה, מחייבת גם שליטה בעבר.