אל-לג’ון גן עדן ב"ארד אל רוחה" – הארץ הטובה

זיאד טמיש, בן ה-86 גר היום במרחק של כמה קילומטרים מהעיירה שנאלץ לעזוב כשהיה ילד, שם השאיר את זיכרונות ילדותו שנעצרה בהיותו בן 10. "אני זוכר את הרגע של הגירוש והעזיבה כאילו זה היה אתמול" הוא מספר, והזיכרונות עולים מחדש ומסתובבים בתנועה מעגלת בראש שלו. זה היה יום אביבי במאי 1948, כאשר כח של "ההגנה" פלש לעיירה שלנו אל-לג'ון שנמצאת  על אדמות "אלרוחה" עם הנופים הכי מרהיבים שיש. התושבים המבוהלים ששמעו את הדיווחים המבעיתים על הטבח בדיר יאסין, החלו לברוח בנסיון לנוס על נפשם מההפגזות. אמו של זיאד, אמנה, ניסתה להציל את עשרת ילדיה מהתופת, אך מסיבות לא ברורות זיאד בן ה-10 נשאר בכפר אצל אחת השכנות עד שהתאחד עם משפחתו באום אלפחם הסמוכה, אליה גורשו מרבית תושבי לג'ון.

היסטוריה 

אל-לג'ון הערבית: הייתה עיירה פלסטינית הממוקמת כשלושה קילומטרים צפונית-מערבית לעיר אום אל-פחם. העיירה נוסדה בתקופה הביזנטית ושרדה לאורך מאות שנים, כשהיא משמשת בית לקהילה ערבית-פלסטינית חקלאית משגשגת עד לנכבה ב-1948.

לאחר דיכוי מרד בר כוכבא בשנת 130 לספירה, הקיסר הרומי אדריאנוס הציב את הלגיון השישי בצפון הארץ. המיקום שבו הקים הלגיון את המחנה שלו נודע בשם לגיו, בתקופה הביזנטית מחנה הלגיון השישי הפך לכפר בשם מקסימיאנופוליס. במאה השביעית העיר נשלטה על ידי הערבים, במרוצת השנים העיירה נכבשה על ידי הצלבנים וחזרה לשליטה ערבית תחת צלאח א-דין בשנת 1187.

כמה גאוגרפים ערבים, כמו אבן אל-פאקיה (903–), אל-מקדסי (946–991) ויאקות אל-חמאווי (1179–1229 לספירה), הזכירו את העיירה לאורך השנים ותיארו אותה כעיירה יפהפייה עם מעיינות מים מתוקים. אל-מקדסי אף התייחס למסגד אברהם, הממוקם על סלע עגול בכפר.

במהלך התקופה העות'מאנית, תושבי העיירה שילמו מסים על יבולים כמו חיטה ושעורה, העיירה עצמה הייתה מעורבת במאבקים אזוריים, כמו הפגזת דאהר אל-עומר בשנות ה-70 של המאה ה-18 שהייתה חלק מהמערכה של האימפריה העות'מאנית לדיכוי מרד שהוביל השליט המקומי, דאהר אל-עומר. דאהר היה שליט הגליל, ובמהלך חייו ביסס שליטה עצמאית למחצה באזור, התנתק בהדרגה מהשלטון המרכזי של האימפריה העות'מאנית. למרות הפגיעה, הכפר נותר מיושב ותושביו המשיכו לעסוק בחקלאות.

בתחילת השלטון העות'מאני בארץ, חוותה לג'ון מרכזיות מנהלית ופעילות כלכלית שהפכו אותה בשנת 1538 למרכז מנהלי של האמיר החארתי טרבאי באזור מרג' אבן עאמר (היום עמק יזרעאל). בשנת 1596 הפכה לג'ון לבירה של לואו (מחוז) שלם שנקרא לואו הלג'ון. 

אולם לאחר מכן הייתה הפסקה בהתפתחות העיירה, כאשר לג'ון רוקנה מתושביה במשך כל תקופת השלטון העות'מאני, מאז המאה ה-17 ועד לסוף המאה ה-19. הסיבה לכך הייתה תופעות כאוס ששררו באזור מרג' אבן עאמר, יחד עם מעשי שוד וגניבה, בעקבות סכסוכים בין השבטים הבדואים והטורקמנים לבין האיכרים המקומיים. תופעות אלו מנעו יציבות באזור, ולג'ון נותרה ריקה מאוכלוסייתה. רק לאחר מכן, חידשו תושבי אום אל-פחם את הקמת לג'ון כעיירת בתי קיץ. 

במהלך המאה ה-19, העיירה לג'ון שימשה כמרכז לחיי הקהילה באזור, בעיירה היו בית ספר שנוסד בשנת 1937, שוק קטן, מסגד, וחידושים כמו חברת אוטובוסים מקומית. למרות ההתפתחות הזו, המורשת הארכיאולוגית של הכפר לא זכתה לשימור, ורוב השרידים נהרסו ונוצלו לשימושים חקלאיים.

באפריל 1948 העיירה נכבשה נכבש על ידי כוחות ההגנה ופלמ"ח שפשטו ופוצצו חלק מבתי לג'ון באותו חודש. הלחימה נמשכה עד סוף מאי ובקרב לג'ון שנערך ב-30 במאי נכבש הכפר סופית על ידי חטיבת גולני. תושבי הכפר גורשו ועקרו לאום אלפחם הסמוכה, לג'נין ולירדן.

הסיפור של זיאד טמיש

זיאד טמיש, בן 86, נולד וגדל בעיירה לג'ון עד גיל 10, הוא הבכור מבין 13 אחים ואחיות. לאחר הנכבה עבר עם משפחתו לאום אל-פחם. בגיל 18 התחיל לעבוד בבניין, ובמהרה התבלט בתפקיד ניהולי. בגיל 20 נישא לאמנה סאלח, אהובתו מכיתה ד', והשניים היו נשואים עד לפטירתה ב-2021, לאחר שחלתה בקורונה.

בשנת 1979, זיאד הצטרף לתנועה האסלאמית והיה בין הראשונים לשורותיה, כאשר התנועה הוקמה ב-1974. במהלך תקופה זו, הוא וחבריו בתנועה ייסדו חטיבה סודית לוחמת, שכללה 61 חברים. לאחר שלוש שנים, החטיבה נעצרה, יחד עם שיח' ראיד סלאח. זיאד נמנה עם האסירים שנעצרו באשמת עבירת ביטחון, בעקבות הצטיידות ב-160 פצצות ואמל"ח ממגוון סוגים נגזרו עליו שנתיים מאסר בפועל.לאחר מכן, זיאד עזב את שורות הארגון וסיפר שבנוסף לאירוע ההוא, לא היו לו היתקלויות נוספות עם המדינה.

כשהוא מביט על החיים שבנה באום אל-פחם, הוא לא פעם חושב איך היו נראים חייו אלמלא הנכבה והגירוש. עבורו, החוויה של העקירה נוכחת כל הזמן, ולא נגמרה עם המעבר הפיזי הכפוי, במיוחד לאור הקרבה הגאוגרפית למקום שבו גדל, שאליו לא יכול לשוב. המחשבות על הבית האבוד, על החיים שהיו שם, ועל המשפחה והשכנים שייתכן ולא שרדו, לא עוזבות אותו. הזכרונות מהעיירה – שש הטוחנות המפורסמות שלה, מעיינות המים המתוקים, הריחות, הקולות והחוויות שלו כילד עולות שוב כשהוא מטייל עם הילדים והנכדים באלג'ון של היום, הוא מספר לנו שארד-אל-רוחה" כפי שראו אותה ילידי המקום העקורים הייתה זו ארץ של כפרים שוקקי חיים, אזור שופע בוסתני פרי מטופחים. אזור של גידול ירקות וזיתים ליד המעיינות וגידול שעורה באדמה השטחית אך מנוקזת היטב. ארץ המרחבים הפתוחים בהם רעו עדרי הצאן והבקר הרבים. אך יותר מכל מצטיין אזור הגבעות במזג אוויר מצוין ברוב ימות השנה ובכמות משקעים טובה ויציבה. 

מאז הנכבה, העיירה נותרה כמעט ריקה, עם חלק מהאדמות שנטועות ביערות שניטעו על ידי הקרן הקיימת לישראל, מה שגרם להרס משמעותי של התרבות המקומית והנוף הטבעי. אדמות הכפר הושמדו או הוקצו למטרות שונות עבור הקיבוצים והמושבים מסביב, כאשר התושבים המקוריים והצאצאים שלהם נותרו ללא גישה לאדמותיהם. חלק מהתושבים העקורים וצאצאיהם מקיימים פעילויות זיכרון ומחאה, כמו צעדות חזרה, במטרה לשמר את הזיכרון של הכפר ולדרוש הכרה בזכויותיהם. כמו כן, ישנן יוזמות שדורשות להכיר בכפר מחדש ולחזק את ההיסטוריה שלו בקרב הציבור

סיפורו של זיאד טמיש הוא אחד מיני רבים, המשקפים את חוויותיהם של תושבי העיירה לג'ון ועשרות אלפי פלסטינים תושבי הכפרים שנעקרו במהלך הנכבה. מה שהופך את הסיפורים הללו למיוחדים ונוכחים הוא ההתעקשות על העברת הזיכרון של הנכבה מדור לדור. 

דור שלישי לאלג'ון

אדהם ג'בארין, דור שלישי לנכבה, מחזיק בקשר רגשי עמוק לכפר אבותיו לג'ון, לא פחות מזה של אלו שגורשו ממנו. לדבריו יש אפילו אמונה ומוטיבציה חזקה יותר בנחיצות המאבק והזכות לשיבה מאשר לדורות הקודמים

בוקר עולה על העיר אום אל-פחם, השעה 6:00. בזמן שהעיר עדיין מנומנמת, אדהם ג'בארין, פעיל חברתי וחבר מועצת העיר כבר בדרכו ללג'ון, 'לא ניתן לספר את סיפור לג'ון מבלי להתייחס למה שקורה היום בעזה.הוא אומר וממשיך 'זו אותה יד שעוקרת עזתים מבתיהם, ועקרה את הפלסטינים מהאדמות שלהם ב-1948. היד הזו עדיין מתכננת לגזול את שאריות אדמות לג'ון הערביות.

אדהם מכיר את סיפורו של זיאד טמיש, שכן הוא אחד הסיפורים הידועים בקרב תושבי העיירה לשעבר. הוא מספר שסבא וסבתא שלו, היה להם בית בלג'ון, ועל הסיפורים שסבתו המנוחה סיפרה לו על המעיינות הזורמים, עצי התאנה והזית שגידלו שם. עם הזמן, העצים המקומיים הוחלפו בעצי ברוש ואורן, כחלק מהניסיון של מדינת ישראל למחוק כל זכר לפלסטינים שחיו במקום.

איום האדמות ומאבק בלתי פוסק מאז 1948

אני פוגשת אותו על אדמות לג'ון, מוקד המאבק שלו, הוא מספר על הפרויקט של המועצה האזורית מנשה ומגידו להפוך את אדמות העיירה לפארק לאומי ואומר לאחרונה, הרשויות ומועצת "מגידו" האזורית פועלות להקמת פרויקט תיירותי על אדמות העיירה וכ-14 כפרים שכנים מגורשים נוספים. בעקבות התוכנית, תושבי העיירה העקורים וצאצאיהם פועלים במחאה על התוכנית, במסגרות שונות כמו "ועדת ההגנה על אדמות אל-רוחה, הוועדה העממית בעיר אום אל-פחם וועדת הנצחת לשהידים של לג'ון ואום אל-פחם." אדהם אומר ש"זהו עוד מאמץ לייהד את האזור ולמחוק באופן טוטלי את הסממנים הפלסטינים של האזור ו"כי למה לתת לפלסטינים לחזור לאדמותיהם אם אפשר לבנות על אדמותיהם פארק כדי שישראלים יטיילו בשבת" 

במהלך הסיור שעשה לנו אנו פוגשים את משפחת ראמי ויארא ג׳בארין ובנם אייל בן השנה וחצי. כמו רבים מצאצאי לג'ון המשפחה עשתה קאמפינג על אדמות עיירה הנטושה. ראמי אומר שהוא מבקר במקום לעיתים קרובות עם משפחתו, וחונה ליד המיקום של מה שהיה הבית של סבא וסבתא שלו, מתוך רצון שבנו הקטן יתחבר לאדמה ולסיפור המשפחתי.

במאבקו, אדהם פונה לכל תושבי העיירה וצאציהם שיש להם חלקות אדמה רשומות בטאבו, ומזמין אותם לפנות לעורכי הדין שהתנדבו לייצג את המשפחות בבית המשפט. הוא לא מהסס לרדת לרחובות ולדבר עם אנשים, מתקשר אליהם ומעלה את הסוגיה באופן קבוע בישיבות העירייה. "חשוב לי להעלות את המודעות למאבק שלנו בקרב הציבור הרחב ולתת השראה לאזרחים פלסטינים אחרים עם סיפור דומה, הוא מספר.