פצעים מתחת לעור - בריאות הנפש אינה בראש סדר עדיפויות גופי תקשורת המעסיקים עיתונאים בעזה

תחקיר זה סוקר עדויות והודעות לעיתונות של עיתונאים המעידים על ההשלכות הפסיכולוגיות הקשות של סיקור המלחמה בעזה, בהיעדר תמיכה פסיכולוגית חיונית הנדרשת מגופי התקשורת המעסיקים אותם.

"אינני מצליח לשכוח את ריח הגופות המפויחות. כשאני מריח בדרכי הביתה מהעבודה ריח צליית דגים ברחוב, אני מיד נזכר בהפצצת בית הספר "אלתאבעין" על ידי הצבא הישראלי. יותר ממאה אנשים נהרגו באותה הפצצה. אני כבר לא סובל את ריח המנגל. זה מזכיר לי את ריח הגופות המפויחות."

יוסף פארס (37 שנים), עיתונאי מצפון רצועת עזה.

לא כולם ישרדו את המלחמה זו

עשרה חודשים אחרי תחילת המלחמה ברצועת עזה, אנס אל-שריף, כתב אל-ג'זירה בצפון רצועת עזה, כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "אני מבלה לילות ללא שינה, כאילו הייתי מחפש מקלט שלא ניתן להשיגו. תמונות הטבח בעזה טורדות את מחשבותיי. אולי המנוחה טמונה במוות?!"

אחרי ששרדה – בפעם השלישית – הפצצה ישראלית לחצר בית החולים שוהדאא אל-אלקצא שהובילה למותם של חמישה בני אדם, העיתונאית דועאא רוקה הביעה רגשות דומים בדף הפייסבוק שלה: "האם אמות בשריפה או מרסיסי טיל?! שאלה זו רודפת אותי... אני לא רוצה שטיל יקרע אותי לגזרים, כשאמות... אני רוצה שגופי יהיה שלם."

דברי פארס ושריף, כמו משאלותיה של רוקה, מעידים על מצבם הנפשי הקשה של עיתונאים ועיתונאיות בעזה.

בשביעי לאוקטובר 2023, התעוררו תושבי הרצועה לקולות פיצוצים. לפי עדות אחד העיתונאים, הטילים מילאו את שמי עזה. עיתונאים מיהרו לסקר מלחמה שאיש מהם לא ציפה שתהיה ארוכה כל כך. למרות שרצועת עזה ידעה כמה מלחמות עקובות מדם, הארוכה שבהן לא עלתה על חמישים ואחד ימים. עיתונאים מצאו את עצמם מול מלחמה המכלה את כל העומד בדרכה. לא כולם ישרדו את המלחמה זו.

קייט פורטרפילד היא פסיכולוגית במרכז דארט לעיתונאות וטראומה. פורטרפילד מדגישה בעדותה לתחקיר זה ש"המראות שרואים ונהיים חקוקים בזיכרון, הקולות ששומעים, קולות הסירנות, הפיצוצים, וזעקות האנשים הסובלים... כל זה מדאיג ומתיש מאד. אי אפשר לעבור את כל זה במשך תקופה ארוכה ללא שנשאר חותם על נפש האדם."

עיתונאים בעזה לא רק מתעדים את אירועי המלחמה, אלא חווים אותה בעצמם מדי יום. לפי העיתונאי יוסף פארס, "כשאנחנו מדברים עם אנשים שאיבדו את משפחותיהם, אנחנו מרגישים את כאביהם, כי גם אנחנו חווים בעצמנו את מה שהם חווים."

העיתונאי סלמאן אל-בשיר קיבל הודעה במהלך שידור חי שעמיתו מוחמד אבו חטב נהרג יחד עם 11 מבני משפחתו. אל-בשיר הצהיר מיד עם הישמע הבשורה המרה, "אנחנו קורבנות בשידור חי, רק עם הפרשי השעות בינינו." למרות כל הלחצים שחווים העיתונאים והאיומים על חייהם, הם ממשיכים לסקר ולעשות את עבודתם נאמנה.

"אף אחד לא יטרח לשאול אותנו אם אנחנו בסדר."

מוסטפא ג'ערור, עיתונאי בן 34, חי באוהל שהוקם בחצר בית החולים שוהדא'א אל-אקצא, אותו הוא חולק עם חמישה עיתונאים נוספים. ג'ערור הגיע לאוהל הזה אחרי חודשיים של מלחמה שבילה אותם בנודדות בין בית החולים אל-שיפא'א בעיר עזה, לבית החולים נאצר בח'אן יונס.

ג'ערור, שעובד בגוף תקשורת מקומי, אומר, "הארגון דואג להזכיר לך שיש להישמר פיזית ולהימנע מסיכונים... מהבחינה הזו, הגוף שאני עובד עבורו אינו מתרשל. יחד עם זאת, גופי התקשורת אינם שואלים לשלומו הנפשי של העיתונאי. אף אחד לא שואל אם הוא מרגיש בסדר או לא. אין להם אפילו זמן לדרוש לשלום העיתונאים." ג'ערור מוסיף כי כל מה שמעניין את גופי התקשורת השונים זה לקבל את החומרים העיתונאיים, וכי למרות שהוא "שרד ארבע מלחמות", המלחמה הזו היא הקשה מכולן. ג'ערור איבד ביום השלישי למלחמה שלושה מעמיתיו הקרובים בהפצצה ישראלית על בניין דירות. בסרטון המדובר, ג'ערור נראה פורץ בבכי ברגע שנודע לו על מות עמיתיו.

חצר בית החולים שוהדא'א אל-אקצא הופצצה על ידי ישראל מספר פעמים, כולל בסוף מרץ, ולאחרונה בתחילת אוגוסט. "לפעמים אני לא מצליח לישון. כשאירועים כאלה קורים, אי אפשר לישון, זה מפחיד מאוד," אומר ג'ערור.

העיתונאי מוסטפא ג'ערור עבר זוועות רבות, כמו שאר תושבי רצועת עזה; ביתו נהרס, כמה מעמיתיו נהרגו, משפחתו נעקרה כמה פעמים והתיישבה לבסוף באזור אל-קרארה בח'אן יונס, דבר שמקשה עליו להגיע למשפחתו. אולם, המראה שהשפיע עליו נפשית יותר מכל והפך לחלק מ"שגרת הבוקר" שלו הוא מראה הגופות הנערמות בכל מסדרונות בית החולים מדי בוקר.

עטיה דרוויש עיתונאי בן 36 שנפצע במהלך סיקור חדשותי לפני כמה שנים – נזכר בתחושות הפחד והחרדה בתחילת המלחמה. דרוויש פחד יותר מכל לקבל ידיעה אודות הפצצת משפחתו, או משפחת אחד מחבריו. כעת, תחושותיו השתנו, "אפילו הפחד נעלם! עד כדי שאני כבר לא יכול לבכות יותר." דרוויש, ששכל את אחיו ואחייניתו ועוד שמונה מבני משפחתו המורחבת בהפצצת בניין מגוריהם על ידי הצבא הישראלי, מעיד כי גופי התקשורת הערביים והבינלאומיים בהם הוא עובד אינם שואלים לשלומו הנפשי "כרגע", ורק מתעניינים בצרכיו המקצועיים.

דבריו של דרוויש תואמים את עדותו של העיתונאי מוחמד איסמעיל דחרוג', שאישר כי כאשר נפצע במהלך מילוי תפקידו, גוף התקשורת בו הוא עובד יצר עמו קשר ודאג להעניק לו תמיכה. האירוניה היא שכאשר העיתונאים היו במצור בבית החולים אל-שיפא'א במשך ימים, אף גוף תקשורת לא דאג לשלומם הנפשי. כלומר, עיתונאים מקבלים תשומת לב מגופי התקשורת כאשר הפצע גלוי, אך אף אחד איננו מתעניין בפצעי הנשמה הנסתרים.

העיתונאי עבדאללה עובייד אומר כי מה שמניע אותו להמשיך לעבוד הוא שהמנהל הישיר שלו ממשיך ליצור אתו קשר ולשאול לשלומו מדי יום. יחד עם זאת, אף גוף תקשורת אינו מספק תמיכה כספית לכיסוי הוצאות טיפולים פסיכולוגיים. עובייד מוסיף ואומר שבמהלך ארבע מלחמות שהוא סיקר כעיתונאי, הוא לא קיבל שום תמיכה נפשית מאף גוף תקשורת שהוא עבד עבורו.

על סף קריסה

העיתונאי יוסף פארס מעיד על עצמו שהוא עובד יותר מ־16 שעות ביום כדי להימלט מהלחצים הפסיכולוגיים שהוא חש כתוצאה מהמלחמה. פארס מוסיף, "העבודה העיתונאית היא ברכה לעיתונאי רק בזמן מלחמה, שכן למי שעובד יש דרך משכנעת להימלט מפרטי המציאות האישית שלו ומדאגות העתיד". פארס ניסה להימנע מכיסוי תקשורתי ליום אחד בלבד, אך ללא הצלחה.

פארס מפרסם מתחילת המלחמה סיפורים המתעדים את סבלם הנוראי של תושבי צפון רצועת עזה. במהלך הריאיון איתו במסגרת תחקיר זה, פארס שאל שאלה לגיטימית, "האם אדם יכול להגיש במשך חודש אחד בלבד 80 כתבות עיתונאיות, 40 דוחות ותיעודים מצולמים, ו־25 כתבות טלוויזיוניות עבור חמשת גופי התקשורת הערביים הגדולים ביותר... ולהמשיך בשגרה שכזאת במשך חצי שנה ולהישאר בריא בנפשו?"

פארס מעיד שיחסיו עם גופי תקשורת עמם הוא עובד בשיתוף פעולה במהלך המלחמה הפכו ליחסים אנושיים יותר וחרגו מיחסי עבודה מקצועיים גרידא, שכן נציגי גופים אלה מתקשרים אליו על בסיס יומי ומתעניינים בשלומו ושלום בני משפחתו. פארס אומר שהוא וויתר על עבודתו עם גופי תקשורת בינלאומיים – למרות התמורה הכספית הגבוהה – משום שהם נעדרים כל פן אנושי, כלשונו.

עביר אל-סעדי, מומחית לביטחון ובטיחות פיזית, אומרת כי הסכנה טמונה במעורבותם הרגשית של חלק מכתבי המלחמה המקומיים בסיקור אזורי עימות, שכן אז נעלם יצר הביטחון והבטיחות הפיזית אצל כתבים אלה. אל-סעדי מדגישה שעיתונאים צריכים ליצור מרחק בינם לבין האירוע שהם מסקרים, ומוסיפה כי כתבי מלחמה מעסיקים את עצמם כדי לברוח ממחשבותיהם, כדי לא להיות נתונים לטראומה פסיכולוגית. אל-סעדי מדגישה כי ישנו צורך שעיתונאים צבאיים יעברו טיפולים פסיכולוגיים אחרי שירגישו תחושת "בטיחות יחסית", אם זה בעת הפסקת אש או בזמן עקירה למקום יותר בטוח, משום שזה יכול להיות שלב שבו הם מעכלים את מה שהם עברו.

דואליות של חיים וביטחון

ופא'א עבד אל-רחמן, מנהלת ארגון פלסטינייאת – ארגון תקשורת לא ממשלתי הפועל למתן תמיכה פסיכולוגית לעיתונאים מאז שנת 2014, אינה מזלזלת בצורך בתמיכה פסיכולוגית לעיתונאים. יחד עם זאת, היא סבורה כי קיימים צרכים בסיסיים לכל הפלסטינים ברצועת עזה, לרבות אספקת מים נקיים לשתייה ומקום להתפנות אליו כדי להגן על עצמם ועל משפחותיהם, "עיתונאים אינם מנותקים מההקשר של המציאות שלהם ושל משפחותיהם... ראשית כל הם רוצים לשמור על עצמם בחיים כדי להיות מסוגלים להמשיך." גם קייט פורטרפילד ממרכז דארט לעיתונאות וטראומה, מדגישה את חשיבות נגישות הצרכים האנושיים הבסיסיים: מזון, נוחות, ויציבות, כדי שאדם יוכל לבצע את משימותיו.

תמיכה פסיכולוגית אינה באה בחשבון

מומחים לבריאות הנפש סבורים כי יש לספק לעיתונאים תמיכה פסיכולוגית לפני הסיקור, ולספק להם מגנים לביטחונם הפיזי, במיוחד באזורי עימות, בנוסף להנגשת מפגשי פורקן פסיכולוגיים בהם יוכלו לדבר על משימותיהם לאחר שהסתיימו. מה שמסבך את העניינים עבור עיתונאים ועיתונאיות בעזה הוא שרוב גופי התקשורת אינם מסוגלים לסייע להם לעזוב את אזור הסיקור ברצועה.

סוגיה מוסרית, לא משפטית

העיתונאי יוסף פארס מעיד מניסיונו כי הארגונים שעמם הוא עובד כפרילנסר מחויבים לו לפי נפח העבודה ביניהם בלבד, וזה בדרך כלל פחות מהתחייבותם לעובדים במשרה מלאה בארגון. פארס מוסיף כי העבודה ביניהם, "אינה מחייבת משפטית" בהתאם לחוזה ההתקשרות בין שני הצדדים.

מנגד, הדגיש פארס כי הארגונים שעמם עבד במשך תקופה ארוכה לפני פרוץ המלחמה מחויבים למספר זכויות, ובהן פיצויים, דמי סיכון, חופשות, כיסוי עלויות הפקה והתחייבויות נוספות, למרות אופי ההתקשרות החוקי בינו לבינם (גם הוא על בסיס חלקי).

קייט פורטרפילד מציינת כי זהו המבחן האמיתי לגופי התקשורת כיום, ומוסיפה, "לעמיתינו בשטח העובדים כפרילנסרים – והם כל כך חשובים לעבודה שלנו – אולי אין את אותה מטריית בטיחות או משאבים כמונו, אך מדובר בסוגייה מוסרית לפני הכל."

בסקר שערכנו במסגרת התחקיר מצאנו שיותר ממחצית העיתונאים והעיתונאיות שנסקרו (74) עובדים כעיתונאים עצמאיים. כמעט מחצית מהעיתונאים והעיתונאיות (61) אמרו כי התמיכה שמעניקים גופי התקשורת לעיתונאים פרילנסרים אינה שוויונית בהשוואה לתמיכה המוענקת לעובדיהם במשרה מלאה.

ומה לגבי איגוד העיתונאים והעיתונאיות הפלסטיניות?

שורוק אסעד, חברת המזכירות הכללית של אגודת העיתונאים והעיתונאיות הפלסטינים ודוברת איגוד העיתונאים, אומרת כי כל העיתונאים בעזה סובלים מטראומה, "במקום כמו פלסטין, שבו ההרג, המעצרים והפציעות הולכים וגוברים, הביטחון הפיזי הופך לעדיפות עבורנו כאיגוד... אבל גם בריאות הנפש הוא נושא קריטי מבחינתנו."

אסעד מציינת כי במלחמה האחרונה ברצועת עזה סיפק האיגוד לעיתונאים סיוע במזון, ציוד בטיחות פיזי, וסיוע חירום אחר כגון אוהלים, והדגישה כי האיגוד בקשר יומיומי עם עיתונאים בעזה. אסעד עוד מדגישה כי הכספים העומדים לרשות האיגוד מגבילים את היקף הסיוע הניתן לעיתונאים, "אנחנו מחויבים לכלל העיתונאים, אבל אין ביכולתנו לתת תמיכה למספר העצום הזה של עיתונאים. אנחנו תומכים בעיתונאים ששמותיהם מופיעים ברשימה אחת, ולאחר מכן עוברים לרשימה אחרת."

בהתייחסה לתפקידם של גופי התקשורת בהם עובדים עיתונאים, אסעד טוענת כי ארגונים אלה אינם רואים בבריאות הנפש עדיפות עליונה, אלא רק כאשר ארגונים אחרים כופים זאת עליהם במסגרת תוכניות הכשרה או בכל אמצעי תמיכה אחר.

מנהלת פלסטינייאת, ופא'א עבד אל-רחמן, אומרת כי הארגון שלה פעל בעבר למתן תמיכה פסיכולוגית בשלושה אופנים: מפגשים קבוצתיים לפורקן פסיכולוגי, מפגשי הבראה להפגת מתחים ובידור שבמהלכם העיתונאים נעדרים לכמה ימים מעבודתם ומתנתקים לחלוטין מלחצי העבודה, ופגישות אחד על אחד עם פסיכולוג/ית.

עבד אל-רחמן סבורה כי מפגשי פורקן פסיכולוגי אינם אפשריים לאור המלחמה המתמשכת ברצועת עזה, משום שעיתונאים לא יקטעו את רצף הסיקור למשך שעה או שעתיים כדי לשבת בתוך אוהל ולהשתתף במפגש פורקן פסיכולוגי.

היום שאחרי המלחמה

על פי נתוני אגודת העיתונאים הפלסטיניים עד סוף ספטמבר 2024, יותר מ־165 עיתונאים נהרגו במלחמה הנוכחית ברצועת עזה. עיתונאים שניצלו ממוות – עד כה – ממשיכים לסבול מהשפעות פסיכולוגיות קשות. בהתייחסם למות עמיתיהם, חלקם אמרו כי זה הגביר את מפלס הדאגה אצלם לגורלם האישי וגורל משפחותיהם, בעוד שאחרים העידו כי רדיפת העיתונאים מצד הצבא הישראלי רק הגבירה את נחישותם להמשיך ולסקר את "פשעי ישראל" ברצועת עזה.

רכזת התוכניות בארגון פלסטינייאת, מונא ח'דר, מצביעה על חשיבות נרמול הנגשת תמיכה פסיכולוגית וטיפול עצמי בתוך כל גוף תקשורת, וציינה כי חלק מארגוני התקשורת רואים בזאת "מותרות." חלק מגופי התקשורת אף מבקשים מהעיתונאים להגיש בקשה לחופשה על חשבונם כדי שיוכלו להשתתף בסדנת "פורקן פסיכולוגי," דבר המהווה נטל נוסף על העיתונאים והעיתונאיות, ולכן הם נמנעים מלהשתתף בסדנאות אלה.

שורוק אסעד, דוברת אגודת העיתונאים והעיתונאיות הפלסטינים, מדגישה מצדה את חשיבות השמירה על בריאות הנפש להמשכיות עבודת העיתונאים, "מוגנות פסיכולוגית שוות ערך למוגנות פיזית. אנחנו עלולים לאבד עיתונאים, לא בגלל פציעה או הרג, אלא בגלל בריאות הנפש." היא מוסיפה כי מה שארגוני תקשורת לא מקומיים מספקים אינו עולה בקנה אחד עם היקף התמיכה הנדרשת לעיתונאים העובדים תחת נטל המלחמה כל הזמן, בהשוואה למה שניתן לעיתונאים באוקראינה, אפגניסטן, ועיראק, למשל. מצד שני, קייט פורטרפילד מדגישה כי אם עיתונאים מפגינים חוסן במהלך עבודתם, אין זה אומר שהם חסינים או יכולים להמשיך בגישה זו לנצח.

במסגרת תחקיר זה, יצרנו קשר עם ארגוני עיתונות אזוריים ובינלאומיים כדי ללמוד מקרוב אודות התוכניות שלהם להתמודדות עם העיתונאים בעזה אחרי המלחמה. דויטשה ולה (DW) הכחיש בתגובתו שיש לו כיום צוות עיתונאים ברצועת עזה, וציין כי הארגון מתמודד כיום עם עיתונאים פרילנסרים, וכי, "באופן כללי, אנחנו מוכנים לתת כל סוג של סיוע ותמיכה לפרילנסרים, כולל תמיכה פסיכולוגית, למרות האפשרויות המוגבלות מאוד כרגע."

באשר להבדלים בתמיכה הניתנת לעיתונאים בהתאם לאופי החוזה, אישר דויטשה ולה כי הוא משלם שכר לפי נפח העבודה, אך יחד עם זאת, הארגון מספק שירותי ייעוץ ותמיכה.

בתגובתו של רובין מילר מטעם הבי.בי.סי אמר כי עובדי הבי.בי.סי בעזה קיבלו הכשרה בסביבה עוינת ועזרה ראשונה. ההכשרה כללה מפגש על מודעות לטראומה וטיפול עצמי. לאחר תחילת המלחמה בעזה באוקטובר 2023, העובדים קיבלו תמיכה פסיכולוגית ממנהליהם הישירים ועצות להתמודדות עם סיכונים ביטחוניים, כמו גם פגישות אחד על אחד עם מטפל דובר ערבית המתמחה בטראומה. בנוסף, המנהלים הישירים של עיתונאים וכתבים נפגשו עם פסיכולוג שעבד בעבר עם אנשים באזורי עימות, כדי לדון כיצד לתמוך באנשי הצוות בעזה ולדאוג גם לעצמם." הבי.בי.סי אישר כי הוא מספק מידע ומשאבים לתמיכה בבריאותם הנפשית של אנשי הצוות, שיש להם גישה לתוכנית הסיוע הסודית שלו לצוות מסביב לשעון, שבעה ימים בשבוע. יחד עם זאת, הבי.בי.סי לא התייחס בתשובתו למספר העיתונאים העצמאיים המשתפים עמו פעולה ברצועת עזה, ולא הבהיר האם קיימים הבדלים באופי התמיכה הניתנת בהתאם לאופי החוזה או העבודה.

למעט הבי.בי.סי ודויטשה ולה (DW), לא קיבלנו, נכון למועד פרסום תחקיר זה, תגובה ממספר גופי תקשורת אזוריים ובינלאומיים שפנינו אליהם.

העיתונאי יוסף פארס, שלא ראה את אשתו ושלושת ילדיו מאז החודש הראשון למלחמה, מתייחס לסיבות שבגללן הוא ממשיך לסקר, "העיתונות נתנה לנו כל כך הרבה. לא יעלה על הדעת שנבגוד במקצוע הזה בעת מבחן." פארס מסכם ואומר שאם הוא יפסיק לסקר את המתרחש בעזה הוא לא רק יבגוד במקצוע שלו, אלא יבגוד גם "בקורבן שמסרב למות בחושך."