ללא תקווה וללא טיפול: הילדים חולי הסרטן בעזה במצור כפול

היא בוהה בפניו כשזרועותיה חובקות את גופו הכחוש ושרה לו שיר ערש. שערו דבוק לעצמות גולגולתו כתוצאה מתת-תזונה. היא אומרת באנחה מותשת: "זהו בנו של סברי. זהו בן המלחמה וקורבנהּ הראשון".

אחרי ארבע שנות נישואים, טיפולים ותרופות אינסופיים, ילדה אמל תאיה (33) בחודש מרץ האחרון את עאטף, בנה הבכור. לאחר תשעה חודשי הריון, רובם בילתה בצפון רצועת עזה, ילדה אמל את בנה במהלך המלחמה במקום שישראל הטילה עליו מצור הדוק, וגרמה לרעב המוני.

"באותו זמן לא היה קמח בצפון, גם לא מי שתיה נקיים. לא היה אוכל בריא בכלל. ולמרות זאת, עאטף התינוק נולד בריא, אך כשהיה בן חודשיים התחיל להראות סימנים של רזון קיצוני. עאטף הפך לשלד אדם, והרופאים אמרו לי שהוא סובל מתת תזונה".

בחיפושה אחר מזון וטיפול לבנה הרך, ולאחר שבמשך עשרה חודשים דחתה על הסף את רעיון העקירה לדרום הרצועה – כפי שציוו כוחות הצבא הישראלי – היא החליטה לבסוף לנדוד דרומה. "אחרי מסע מייגע ואימה שליוותה אותנו לאורך כל הדרך, הגעתי אני, בעלי והתינוק שלנו עד מחסום נצרים המפריד בין צפון הרצועה ודרומה. פניתי מיד לבית חולים שוהדאא אל-אקסא, שם אמרו לי הרופאים אחרי הבדיקה הראשונית שהבן שלי חולה בסרטן השופכן".

אמל נזכרת בתקופה לפני הולדת בנה, ואומרת שחלומה היחיד היה שיהיה לה ילד שיתפוס בדש שמלתה ויקרא לא "אמא", ושתראה אותו נושא על גבו את ילקוט בית הספר ומנופף לה בידיו מרחוק עם חזרתו מבית הספר. "אני לא רוצה להיות פסימית, אך בכל פעם שאני מסתכלת בפניו אני לא יכולה להתאפק ופורצת בבכי".

בעזרת מוצץ היא מנסה להרגיע את בנה שלא מפסיק לבכות. לפי הרופאים, מורסה בגודל 6 ס"מ הופיעה מתחת לטבור. בטנו של עאטף ממשיכה להתנפח להחריד. אמל צמודה לבנה ולא מפסיקה לדקלם פסוקים מהקוראן, לאחר מכן היא שוקעת בבכי ונהי. היא יודעת שהיא חסרת אונים ואינה יכולה לעזור לו. תפילתה היחידה לאלוהים היא "שייקח מחייה ויאריך את חיי בנה".

בעוד המלחמה האמיתית משתוללת בחוץ, עאטף אינו הילד היחיד ברצועת עזה הסובל ממחלת הסרטן. לפי הצהרות של מנהל בית חולים אלסדאקה – בית החולים היחיד ברצועת עזה המתמחה בטיפול בחולי סרטן – התווספו מאז תחילת המלחמה בין 2,000-2,500 ילדים חולי סרטן למניין של יותר מ‏־10,000 ילדים חולים שהיו מטופלים בבתי החולים לפני פרוץ המלחמה. 

אמל פותחת את עיניה מדי בוקר ושואלת את כל מי שנקרה בדרכה לגבי חדשות אודות המשא ומתן להפסקת האש המיוחלת. המטרה שלה היא לצאת מהרצועה עם בנה התינוק לקבלת טיפול רפואי, לפני שיהיה מאוחר מדי... "חיינו לפני המלחמה היו חיים יפים ופשוטים. חווינו כאב גדול במלחמה הזו. אחיו של בעלי היה רק בן 15 כשנהרג. הוא חיכה בכיליון עיניים להיות דוד. איבדנו את הביטחון, ואת הבית והחום המשפחתי... איבדנו גם את חלומותינו". 

אמל עדיין מרגישה לכודה בזיכרונותיה הכאובים. היא לא יכולה לשכוח איך קיבלה צירים בזמן שהייתה בצום, ולא הצליחה למצוא אוכל במשך יומיים אחרי הלידה, ולכן גופהּ לא ייצר חלב לבנה התינוק. כיום היא אומרת שהיא לא יכולה להרגיש בטעם האוכל בדרום. הדאגה לעאטף קורעת אותה מבפנים ואינה מתירה לה ליהנות מהנאות קטנות.

"עאטף לא מסוגל להתלונן על הכאב הנורא שהוא חש, אך אני מרגישה בכאב שלו דוקר את ליבי. גופו הקט מחובר לצינורות, אין לו בגדים שיחממו את גופו הכחוש. אני מדמיינת את היום שבו אני אצליח ללטף אותו, להרים אותו באוויר כשהוא צוחק בקול רם".

צרחותיו של התינוק מוציאים את אמל מהפנטזיה שלה ומנחיתים אותה לקרקע המציאות הקשה. לעאטף אין מה לאכול מלבד ביסקוויטים טבולים בנוזל. הגוש הסרטני סופג את כל מה שנכנס לגופו החולה. אמל מתלוננת: "אין אוכל בריא ברצועה, ואם יש אז המחיר שלו מרקיע לשחקים. אני דואגת גם אם עאטף מאריך בשנתו. אני מתקרבת אליו להרגיש את נשימותיו כדי לוודא שהוא עדיין בחיים. אני מבועתת מהמחשבה שאני אאבד אותו. אני מתפללת לאלוהים ללא הרף שמצוקתי תסתיים. אני מתפללת שהמלחמה תיגמר, ושילדי עזה יחיו בשלום וביטחון".

בית החולים אל-סדאקה, שהיה בית החולים היחיד ברצועת עזה המעניק טיפול לחולי סרטן, יצא מכלל תפקוד, מה שהותיר את החולים במצב קשה במיוחד. רבים מהם פזורים כיום בערי אוהלים ומרכזי קליטה, חיים בתנאים ירודים ללא גישה לאבחון רפואי מתאים, טיפול או תרופות. אף על פי שכ-1,500 חולי סרטן הצליחו לצאת במהלך הלחימה כדי לקבל טיפול מחוץ לרצועה, למעלה מ-11,000 חולים עדיין כלואים בעזה, כשהם חשופים לסכנות הפצצות והעקירה. באזורים צפוניים ודרומיים של הרצועה. הוא יצא משימוש לאחר שהופצץ באופן ישיר על ידי טנקים ישראליים בנובמבר האחרון, ומעבר רפיח נותר סגור לחלוטין, מה שמונע מהחולים לצאת לטיפולים רפואיים דחופים. במקרים בודדים מתאפשרת יציאתם דרך מעבר ישראלי חדש שנקרא "מסדרון דוד".

רג'ד איסמאעיל אלח'ולי היא בת ארבע שנים. אמהּ, הודא, התבשרה שהיא לוקה במחלת הסרטן רק לפני חודשים בודדים. כשבית ליד בית משפחת רג'ד הופגז, רג'ד יצאה בחיים בנס, אך אחותה לא שרדה את ההפגזה ונהרגה במקום. אחרי שבני המשפחה ניצלו הם החליטו לעקור דרומה. בני המשפחה מצאו את עצמם באזור אלזוואידה במרכז הרצועה. 

הודא אלח'ולי, אמה של רג'ד, מספרת: "מתחת עינה של רג'ד הופיעה פתאום בליטה קטנה. בהתחלה לא התייחסתי לעניין, אך כשהבליטה התחילה להתנפח ולגדול, פנינו לרופא לבדיקה. בהתחלה הרופא רשם טיפות לעין, אך המצב לא השתפר והנפיחות גדלה והתפשטה לכל העין, ועברה לאחר מכן גם לעין השנייה".

לדברי הודא, רג'ד הייתה ילדה בת שלוש טיפוסית, חיונית ושמחה לפני המלחמה. היא אהבה לשחק עם חברותיה בסמטה ליד הבית, ואהבה לזלול סוכריות. היא שיחקה כל היום ללא הפסקה, והאנרגיה שלה הייתה אינסופית. אך כיום, בצל המלחמה והמחלה ממנה היא סובלת, רג'ד איבדה את מאור עיניה ולא מפסיקה לצרוח כל הזמן.

זמינות התרופות בעזה קטסטרופלית, ובמיוחד עבור חולי סרטן. תרופות מסופקות רק בשני מקומות בכל הרצועה; במרפאות חוץ בקומפלקס הרפואי ע"ש נאסר בחאן יונס בדרום הרצועה, ובבית חולים אלראזי באזור המרכז.

הטיפול הרפואי מוגבל עד מאד בדרום עזה, אך הוא נעדר לחלוטין באזור הצפון מאחר שאין צוותים רפואיים. אין כלל טיפול לחולי סרטן מלבד בבית חולים פרטי המעניק טיפולים כימיים מוגבלים, ואינו פועל לפי פרוטוקול טיפול הוליסטי.

רג'ד מעולם לא קיבלה טיפולים או משככי כאבים במהלך שהותה בעזה, והרגישה שעיניה בוערות מהחום באוהל. הרופאים המליצו על הפניה רפואית אל חוץ הרצועה. כל מה שהרופאים יכלו לתת לה כדי לשכך את כאביה העזים היה טיפות עיניים שלא עזרו, "כדי להפחית את הלחץ התוך עיני", כפי שאמרו להודא.

רג'ד אלח'ולי פונתה עם אמה לפני מספר ימים לבית חולים המלכה ראניה לילדים, היא הגיעה לשם בהוראה ישירה מבית המלוכה הירדני. סוף סוף, אחרי חודשים ארוכים של כאב נורא וסבל מייגע בצל המלחמה הנוראה, רג'ד הייתה אחת מברי מזל בודדים שזכו לצאת מהרצועה לקבלת טיפול רפואי, אך אימת המוות עדיין מרחפת מעל אלפי ילדים חולי סרטן בעזה.

מאז מאי האחרון, ישראל השתלטה על מעבר רפיח וסגרה אותו לחלוטין. בצל היעדר טיפול נאות ומשאבים רפואיים, אמו של מוחמד חוששת לחייו, ואילו סבתו מייחסת את התפרצות מחלת הסרטן אצל נכדה לשאיפת עשן הטילים שישראל השליכה באזור אלמוואסי, אליו עקרה המשפחה.

על פי הנתונים של משרד התקשורת הפלסטיני, יותר מאלף ילדים חולים נפטרו כתוצאה מהשתלטות ישראל על מעבר רפיח ומניעת מעבר פצועים וחולים מקבלת טיפול רפואי.

לפי לשכת התקשורת הממשלתית בעזה, ישראל מנעה הכנסת ציוד רפואי במשך 160 יום, ומנעה כניסת משאיות סיוע.ומנעה מעבר 25,000 חולים לחו"ל לקבלת טיפול רפואי, מה שהוביל למותם של יותר מאלף ילדים וחולים.

קרן החירום הבינלאומית של האו"ם לילדים (יוניסף) הזהירה לפני מספר ימים כי "בשל הזוועה של מה שראו כתוצאה מהמלחמה הישראלית, ילדים רבים ברצועת עזה אינם מסוגלים לישון בשקט", והביעה חשש לעתיד ילדי עזה אם המלחמה תימשך.

מאז השבעה באוקטובר 2023, ישראל מנהלת מלחמה ברצועת עזה שהותירה כ־133,000 הרוגים ופצועים פלסטינים, רובם ילדים ונשים, ויותר מ־10,000 נעדרים.

הורי הילדים חולי סרטן עומדים חסרי אונים מול הסבל והאובדן הבלתי נתפסים, ומנסים להתגבר על הנסיבות הנוראיות שנכפו עליהם כדי לתת לילדיהם מעט כוח. הורי ילדים חולי סרטן מתעוררים מדי בוקר ומייחלים שהיום הוא היום האחרון למלחמה, והיום הראשון ב־"חיים חדשים" שהם מקווים להעניק לילדיהם, חיים שיכללו טיפול הולם, גם אם המסע הזה יסתיים במוות.