כשכוכבת המזרח כבשה את פריז: אום כלתום בהופעתה הראשונה באולימפיה

נובמבר 1967, תיאטרון האולימפיה בפריז. הרחובות הומים, התרגשות גדולה באוויר שנדיר לראות כמותה – ולא, לא מדובר בפריזאים. גבולות נעלמו, תרבויות השתלבו, ורבבות אנשים מכל קצוות העולם ושכבות החברה התכנסו באולם הקטן הזה כדי לחזות במופע יוצא דופן. כולם באו להופעה בלב פריז כדי לראות אגדה אחת: אום כולתום 

ברחוב הקפוצ'ינים שברובע התשיעי של פריז, מסתתר מבנה מרהיב עטוף בנורות ניאון זוהרות הנושאות את השם המפורסם: Olympia. מבחוץ, האולם נראה כחלק בלתי נפרד מהנוף הפריזאי, אך ברגע שחוצים את הסף, מתגלה עולם אחר. האולם הקטן והאינטימי, מרופד בקטיפה אדומה, משמר בתוכו היסטוריה של תשוקה, כישרון וסיפורים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי של פריז והעולם. מאז שנפתח ב-1888, הוא הפך למקדש עבור אמני השאנסון והקברט הצרפתיים, כמו אדית פיאף. אך תיאטרון האולימפיה  לא נשאר מקומי רק לאמנים צרפתיים – גם הביטלס, ג'ימי הנדריקס, בוב דילן ומדונה הותירו בו את חותמם. ובשנת 1967, אל התיאטרון הייחודי הזה, שספוג כל כך באווירה הפריזאית, עומדת לעלות אום כולתום – כוכב המזרח ממצרים, שתביא איתה ניחוח תרבותי שונה ממה שהכירו ותשבור את המוסכמות על מה שאירופאים מצפים לשמוע על הבמה המפורסמת של פריז.

אום כולתום ידעה שהופעתה הראשונה באולימפיה אינה רק רגע אישי או הצלחה אמנותית נוספת. היא עמדה לעלות על הבמה כדי לשיר עבור מיליונים, ממקורו עוברת במדינות צפון אפריקה ועד מדינות המפרץ, שנשאו עיניהם אליה כאל מקור של גאווה ונחמה. בתקופה פוסט-קולוניאלית טעונה, ועקב ההשפלה של מלחמת ששת הימים, אום כולתום הפכה לאחד מסמלי הלאומיות המצרית, ולפאן-ערבי בעידן נאצר. הופעתה באולימפיה, המקדש המוזיקלי של פריז, הייתה הזדמנות להעביר מסר חד וברור, שעוד לא נשמע, לעולם המערבי – במיוחד מול קהל אירופאי שלא תמיד הבין את המאבקים והשאיפות של העולם הערבי באותן שנים. עבור רבים, המופע הפך לרגע של התרוממות רוח והתעצמות רגשית, לא רק בפריז אלא גם עבור כל יושבי המזרח התיכון. 

הסיפור שמאחורי ההופעה באולימפיה של אום כולתום

בכפר קטן בדלתא של הנילוס, בשנת 1898, נולדה פאטימה איברהים אל-סייד אל-בלטאגי – שלימים תוכר בעולם בכינוי - אום כולתום. בת למשפחה קשת יום ואדוקה, בתו של אימאם, היא למדה בבית ספר דתי ורכשה יכולת יוצאת דופן לדקלם את הקוראן. אביה, ששר שירים דתיים באירועים, הבחין בכישרונה הייחודי והחל לקחתה לשיר עמו. קולה העוצמתי והמרגש הדהים את הקהל המקומי.

שנת 1923, בהיותה בשנות העשרים שלה, עברה אום כולתום עם משפחתה לקהיר – העיר הגדולה והמרכז התרבותי של העולם הערבי. אום כולתום, עם קולה הסוחף וכישרונה האדיר, נאבקה למצוא את מקומה בתוך סצנת המוזיקה הקהירית, שם ההרגלים, הסגנון והאופנה היו שונים מאוד מהעולם הכפרי שממנו באה. בתחילת דרכה, זכתה לא פעם ללעג בבתי האליטה בשל לבושה הפשוט והתנהגותה הכפרית. אולם עם הזמן, למדה לאמץ את הסגנון העירוני ושיתפה פעולה עם אמני התקופה. במהלך השנים, היא הוכיחה נחישות וניהול חכם, ובמהרה השתכרה פי שניים מהכוכבים הגדולים ביותר בסצנה האמנותית של קהיר – מעבר חד מבת כפר צנועה לאחת הדמויות האייקוניות ביותר במצרים ואף בעולם הערבי.

בשנות ה-30, עברה אום כולתום משירה דתית אל המוזיקה הפופולרית בלהג המצרי, מטמיעה מקצבים וצלילים מהווי חיי היום-יום. שיתוף הפעולה שלה עם אמנים מובילים כמו המשורר אחמד שאוקי והמלחין מוחמד עבד אל-והאב הרחיב את השפעתה ופתח לה כיוון חדש. כך, תוך שילוב כשרונה הייחודי עם יצירות אינטלקטואליות, ביססה את מעמדה לא רק ככוכבת מוזיקה, אלא גם כסמל לאומי ומנהיגה תרבותית, המהדהדת את זהותם של מיליוני מצרים.

ההימור של ברונו קוקטראקס

בשנת 1966, ברונו קוקטראקס, מנהלו של תיאטרון האולימפיה, יצא לקהיר במטרה לארגן להקת פולקלור מצרית לפסטיבל מתוכנן בפריז. אך הפגישה עם שר התרבות המצרי, ת'אורת עוקאשה, הפנתה אותו לכיוון אחר לגמרי. השר המליץ על אום כולתום – דמות איקונית במצרים, וכוכבת על בכל העולם הערבי - כך הוא תיאר אותה. קוקטראקס, שלא הכיר אותה כלל, היה ספקן בתחילה, אך סקרנותו התעוררה כשהבין שהופעותיה משתקות את מצרים מדי יום חמישי, כשהם משודרים ברדיו. הוא הגיע לביתה של אום כולתום בשכונת זמאלק בקהיר, וזו קיבלה אותו בלבביות, אך כשהעלתה את דרישותיה – שכר כפול מזה ששילם לאדית פיאף – הוא נדהם. ברונו עזב את הפגישה ללא חתימת הסכם, אך ההתעניינות שהחלה להתעורר סביב ההופעה גרמה לו להבין שעליו להמר ולסגור את העסקה עם הדיווה המצרית, שהייתה עשויה להביא תופעה תרבותית יוצאת דופן לבמתו בפריז.

השמועה על הופעתה האפשרית של אום כולתום בפריז התפשטה כאש בשדה קוצים, במיוחד בקרב האוכלוסיות הערביות בעיר. טלפונים לאולימפיה לא הפסיקו לצלצל, והתורים לכרטיסים עלו על כל דמיון. קוקטראקס הבין שהוא נתקל בתופעה יוצאת דופן, ונאלץ לחזור שוב ושוב: "עוד לא חתמנו על כלום!" ההתעניינות העצומה שכנעה אותו לשוב לקהיר ולסגור את ההסכם. בדצמבר 1966 נחתם החוזה לשתי הופעות, שנקבעו לעשרה חודשים מאוחר יותר, באוקטובר 1967 – הופעות שיחרטו בזיכרון האולימפיה לעד.

ארבעה חודשים לפני ההופעה המתוכננת באולימפיה, פרצה מלחמת ששת הימים – אירוע שהעולם הערבי כינה כ-"נכסה" (מפלה). עקב התבוסה, העם המצרי, נותר בתחושת כאב והשפלה עמוקה. ברחובות קהיר ובערים ערביות אחרות שרר שברון לב ואובדן תקווה. אך אום כולתום, האייקון הנערץ, לא נותרה בצד, היא בחרה אחרת. היא  החלה לגייס את כישורונה, השתמשה בנשק האימתני שלה - לשאת שיר. ברוח הפאן-ערביזם של נאצר, יצאה למסע הופעות בעולם הערבי, שעוד שעתיד להסתיים בהופעה בפריז וזה כחלק מ-"אל-מג'הוד אל-חרבי" מאמץ המלחמתי, רואה את עצמה חיילת אומנותית במאבק.

בינתיים, ברונו קוקטראקס אחזה בו דאגה. החשש שאום כולתום תבטל את הופעתה, במיוחד לאחר הקריאות בעיתונות המצרית לביטול כאות מחאה, היה ממשי. עבור רבים בעולם הערבי, ההופעה בפריז עוררה ספקות. אך אום כולתום ראתה את עצמה כשליחה אמנותית. היא הבינה שההזדמנות להופיע בלב פריז היא רגע מכריע להעביר מסר לעולם המערבי, שנחשף לנרטיב חד-צדדי. כדי להרגיע את הציבור, הכריזה שתופיע באירופה למען מצרים, ודחתה את המופע בנובמבר כדי להשלים את סבב ההופעות במסגרת המאמץ המלחמתי ("المجهود الحربي״). 

השמועה על הגעתה של אום כולתום לפריז לא הרגיעה את הקהל; האוכלוסיות הערביות בצרפת, שזכרו הבטחות שנכזבו, נותרו ספקניות. קוקטראקס הסתובב ביניהן, נשבע שאום כולתום תגיע. כשהכרטיסים לא נמכרו והמשבר החמיר, קרה מהפך: ב-9 בנובמבר, "אייר ערביה" הכריזה על טיסה ייעודית לפריז בשם "מטוס אום כולתום". הנחיתה בשדה התעופה לה בורז'ה, בשל ערפל כבד, הפכה לחגיגה ציבורית. המונים הגיעו לצפות בה, ומסיבת עיתונאים קצרה הציתה את הדמיון הציבורי. ההמונים בפריז ובאירופה נהרו אליה, ותורים אינסופיים לרכישת כרטיסים הציפו את האולימפיה.

לפני ההופעה, ניגש קוקטראקס לאום כולתום ושאל מתי היא מעריכה שההופעה תסתיים. היא, במתינותה, השיבה שתשיר שלושה שירים ותבחן את תגובת הקהל. קוקטראקס, שרגיל לשירים של שתיים-שלוש דקות, לא ידע איך לעכל את התשובה. הוא בטח חשב לעצמו: "האישה הזו – לקחה ממני 14 אלף ליש"ט, גרמה לי לילות של חרדה, ועכשיו אומרת שתשיר שלושה שירים?" כמובן, הוא לא הבין שבמונחים של אום כולתום, עשר דקות לשיר הן רק החימום – קמצוץ מההופעה האמיתית.

בליל ההופעה, הרחובות סביב האולימפיה נחסמו, ובתי הקפה הערביים בפריז קושטו בתמונות של אום כולתום והפירמידות. בתוך האולם הקטן, ישבו נציגים רמי דרג, אמנים, שגרירים ואף מלך ירדן חוסיין, לצד מעריצים מכל קצוות תבל. כשהווילון נפתח ואום כולתום הופיעה מול עיניהם, פרצו במחיאות כפיים סוערות שנמשכו דקות ארוכות. היא פתחה באחד מלהיטיה הגדולים, "אנתא עומרי", וקולו החם והעוצמתי מילא את החלל. במהלך השיר הראשון, החלה להשתרר דממה מהפנטת – הקהל היה מוקסם, נשאב כל כולו אל המנגינה ואל קולה של הכוכבת המצרית, שהצליחה לשבור את מחסום השפה ולגעת בלבבות הנוכחים. כל ניואנס בקולה זכה לתגובות נלהבות – מחיאות כפיים סוערות, קריאות התפעלות, ודמעות בעיני רבים.

קוקטראקס, שתחילה חשש והיה מבולבל מאורך השירים, לא יכול היה להישאר אדיש לכישוף שהתרחש מולו. כשאום כולתום נמשכה לשעה שלמה של שירה, הקהל נותר מרותק. בחלקו השני של המופע, כשהחלה לשיר את "אל-אטלאל", חשה את אנרגיית הקהל וכל המתח נעלם. בשיא השיר, כשהיא מזמרת "תן לי את חירותי, שחרר את ידיי", הקהל הצרפתי הקשיב נפעם, כאילו מביעה דרישה לחירות עבור כולם. המילים הידהדו בכאב ובתקווה. עבור השחקן הצרפתי ז'ראר דפרדייה, שהיה בקהל, זה היה רגע בלתי נשכח – ערב שבו מצא את עצמו בוכה לנוכח עוצמת קולה.

בשעת שתיים וחצי בלילה, לאחר חמש שעות של שירה עוצמתית, נחתם המופע בשיר "בעיד ענאק" ("רחוק ממך"). קוקטראקס, המום ומוקסם, הבין שחזה באירוע היסטורי. העיתונות הצרפתית ניסתה לפענח את סוד כוחה; "הדמות המיתית," כפי שכינה אותה "לה מונד," "משדרת תחושה של כוח רצון. זקופה, עם מראה גאה ומבט סמכותי, הקסם שלה טמון כולו בקולה המרגיע ובדיקציה הקריסטלית שלה." העיתון ציין גם כי "היא כובשת לא את הקהל כולו, אלא כל אחד מהם בנפרד. מתנהל דיאלוג אינטימי, תשוקתי, סוער. התקשורת בין הבמה לאולם היא מוחלטת."

ב"לה פיגארו" נכתב: "אחרי חצות, אום כולתום עדיין שרה," בהתייחס לפועלים ולפשוטי העם שישבו לצד שגרירים ואצולה, כולם מאוחדים בכוח החוויה שהיא העניקה. "אנשים נוסעים אליה כדי להאזין לה, 'כמו שנוסעים למכה'," תיאר "לה מונד," מדגיש את המסירות של מעריציה שהגיעו מכל קצוות תבל. "ההיזכרות הפואטית במנגינה מעוררת אצל חלק אנחות, ואצל אחרים דמעות," המשיך העיתון, משקף את העוצמה הרגשית של המופע.

אום כולתום הביטה בקהל, ראתה את הכאב, התקווה והכמיהה לחופש – ובעיני הנוכחים, הייתה לא פחות מאגדה, "מסוגלת לאחד לרגע אחד את כולם״, כפי שתיארו זאת עיתוני פריז. קוקטראקס, שצפה בכל זה מהצד, הבין ש"היא כובשת לא את הקהל כולו, אלא כל אחד מהם בנפרד״, ושחזה ברגע שבו מוזיקה חוצה גבולות ושפות כדי לגעת בלב האנושי.