"הפלסטיני תמיד ימצא דרך: החיים ממשיכים בעזה למרות הכאב והחורבן"

עובדה ידועה ומוכרת שהפלסטינים הם עם שלא נכנע ונשבר בקלות ותמיד מוצא דרכים יצירתיות להתמודד עם האתגרים שמציבה בפניהם המציאות הקשה. הם עוקפים את הקושי והכאב בנחישות, ומתעקשים להגיע למטרותיהם, לא משנה מה עומד בדרכם, גם אם זאת המלחמה הכי קשה וקטלנית שידעו. סיור בין הכבישים ההרוסים ומחנות העקורים בעזה יגלה תמונה לא שגרתית: למרות תנאי המחייה הקשים, תושבי המחנות ממשיכים בשגרת עבודה. הם אינם עובדים רק כדי להתפרנס, אלא גם כדי לשדר לעולם מסר ברור – יש ערך לחיים, לא רק בקיום היומיומי אלא גם בהתנגדות העיקשת לכל נסיון למחוק את קיומם ולהכניע אותם.

למרות מגוון הסיפורים האנושיים בעזה, חוט שני מרכזי עובר בכולם: החיים, גם מול הפצצות, הרס ועקירה, אינם עוצרים. הפלסטינים, שוב ושוב, מתרוממים מתוך ההריסות כעוף החול, מרימים ראש ושורדים בעיקשות מעוררת השראה.

שלושה סיפורים, שלושה בעלי מקצוע, שכל אחד מהם נאלץ למצוא דרכים יצירתיות ובסיסיות כדי להמשיך ולעשות את מלאכתם נאמנה בתנאי מדינת עולם שלישי, לאחר מלחמה וחורבן שמחקו כל זכר לציוויליזציה ולטכנולוגיה. בתוך מחנות העקורים הדלים והרעועים, הם לא וויתרו. בגלגל החיים, שלא עוצר אף לא לרגע, הם מתעקשים להמשיך, גם כשאובדן אישי ומשפחתי ומרירות העקירה מלווים אותם בכל שלב, בסביבה ונסיבות שאין בהם שביב של תקווה. הם מתעקשים להמציא אותה.

הספר של המחנה

בידיו שמבעירות אש במדורה כדי לבשל אוכל חם לילדיו, ובאותן ידיים שסוחבות מדי יום גלונים של מים בשל היעדר תשתית למי שתייה, עומד אנס אלעטאר – ספּר המחנה. בציוד פרימיטיבי ופשוט, הוא גוזר ומעצב את שיערם של תושבי המחנה העקורים, מנסה לשזור קרן אור של חיוך על פניהם המותשות.

לפני המלחמה היה קראו לו "אנס הספּר", עם המלחמה בא השדרוג והיום כולם מכירים אותו כ"אנס ספּר המחנה". המספרה המאולתרת שהקים איננה רק מקום לתספורת – היא גם בועה קטנה של נורמליות עבור תושבי המחנה, מרחב שמאפשר להם להרגיש, ולו לכמה רגעים, את הכוח שבאנושיות, את היופי שבאסתטיקה ואת החמלה שב"ביחד".

תושבי עזה מיישמים הלכה למעשה את הפתגרם הערבי "אנשים הם עזר לאנשים אחרים", ואי אפשר לדמיין אמת גדולה מזו, במיוחד בעיצומה של מלחמה. נדיבות וערבות הדדית הם מאבני היסוד של התרבות הפלסטינית, ותושבי מחנות העקורים בעזה, על אף הדלות הקשה שבה הם חיים והיעדר תנאים בסיסיים, ממשיכים לתמוך בעסקים הקטנים ובאנשי מקצוע המנסים לשמור על שגרת חיים נורמלית בתוך מציאות לא נורמלית. למרות העלויות הנמוכת העסקים שהתפתחו בתוך המחנות, מצליחים לשרוד ואף לשגשג, הודות לתמיכה החמה של הקהילה. בזכותם, מלאכות מסורתיות לא רק שורדות, אלא מבטיחות את המשכיותן, בתוך מציאות שנראית לעיתים בלתי אפשרית.

לאחר מסע מתיש של עקירה ומעבר בין מקומות שהופצצו על ידי ישראל, אנאס הספּר של המחנה מצא מפלט בעיירת אל-זווידה, שם העמיד את אוהלו במרכז מחנה העקורים. האוהל הזה, הפך לר רק לביתו אלא גם למקור פרנסתו. בתושייה ובמחשבה יצירתית, חילק אנאס את האוהל לשני אזורים בעזרת פיסות בד פשוטות, והפך אותו לחלל עבודה פונקציונלי. כך, עם מינימום אמצעים ומקסימום נחישות, פתחה מספּרת המחנה את דלתה לקהל הרחב של המחנה – מקור קטן של פרנסה למשפחתו ונקודת אור עבור תושבי המחנה.

 החייט של המחנה

אבו פאיז אל-עמסי, חייט ואחד מתושבי מחנות העקורים בעזה, הוכיח שהמציאות הקשה לא יכולה לשבור את רוחו היצירתית. בעזרת גלגל אופניים, הוא אלתר מכונת תפירה פשוטה, שאיתה הוא מתקן את בגדיהם הבלויים של העקורים. כך הצליח להחזיר לעצמו את מקצועו מלפני המלחמה, ולהעניק שירות חיוני לקהילה שסביבו.

סיפורו האופטימי משהו, של אל-עמסי מסתיר בתוכו טרגדיה אישית גדולה. אחרי שביתו בח'אן יונס נהרס בהפצצה, אל-עמסי עצמו חולץ מתוך ההריסות אך איבד את אשתו וחלק מבני משפחתו. לאחר חצי שנה של טיפול רפואי ושיקום גופני, שב אל-עמסי לעבודה. לאחר שאיבד את אשתו, התפירה הפכה עבורו להרבה יותר ממקור פרנסה אלא גם לדבר היחיד שמצליח להסיח את דעתו מהכאב, הבדידות והאובדן.

למרות שנסיבות חייו האישיים והמקצועיים השתנו באופן דרסטי בעקבות הטרגדיה והפציעה האישית, הוא נשאר נאמן לחיים ושואף לשוב לאורח החיים שהיה לו. בגדלות רוח וחוסן שאין כדוגמתה סיפר "אני מרוויח סכום שווה ערך ל־20 דולר ליום, כלום כסף, אלחמדולאללה, אני מאכיל את משפחתי שנותרה בחיים ומנסה לשרוד. מי שיש לו כסף, משלם לי עבור עבודתי, אך אני מתקן גם את בגדי מי שאין להם כסף לשלם את שכרי, כצדקה לעילוי נשמות בני משפחתי שנספו בהפגזה".

אלעמסי נאחז בערך החיים, ובאופן חד משמעי אינו רואה דרך אחרת אלא להמשיך קדימה ולנסות לשנות את העתיד. "חיינו ממשיכים הלאה. ההפגזות, ההרס והפציעות לא יעצרו אותנו. הפלסטינים ידועים כעם שלא נכנע, הממשיך בחייו גם מול כל המכשולים. אנחנו עם שיכול להסתגל לכל מצב או תנאי, וזה מה שמפריע לכיבוש הישראלי".

האופה של המחנה

תנורי הטיט הפכו למקור פרנסה עיקרי עבור משפחות פלסטיניות עקורות רבות. כמעט בכל מחנה אפשר למצוא לפחות תנור טיט אחד, ולעיתים שניים, בהתאם למספר העקורים. את התנורים מפעילה קבוצה של צעירים עזתים – לעיתים מדובר בבני משפחה אחת, ולעיתים בקבוצה של חברים או חבורה של נשים, שפנו למקצוע זה כדי לעבוד ולהתפרנס.

לאחר שביתו במחנה הפליטים אלבוריג' שבמרכז הרצועה נהרס בהפגזות ישראליות, נמלט מוחמד אל-נעאמי, אופה במצקועו, לעיירת החוף אל-זווידה. שם, יחד עם בני דודיו, הוא הקים מאפיית לחם לעקורים שסביבה. לפני המלחמה התגוררה משפחת אל- נעאמי, ליד הגבול עם ישראל, באזורים של שטחים ומרחבים פתוחים לאורך שדה הראייה, מלבד עסקי המאפיות, היה למשפחה ידע בבניית תנורי טיט פרימטיבים, שכן היה להם תנורים דומה באדמות נחלתם המופגזת. את תחום הידע הזה, יחד עם מצוקת הקמח ותנורי הלחם, הפכה משפחת אל-נעאמי לעסק קטן אך חיוני ומשגשג.

אל-נעאמי אינו מתנצל וגאה בעבודתו החדשה: "כל עבודה מכבדת את בעליה". אנחנו יודעים איך לקום מההריסות ולהמשיך את חיינו. לא איכפת לנו ממאומה. החיים חייבים להימשך, ולכן המצאנו את עצמנו ואת המקצוע שלנו מחדש והתחלנו לבנות מחומרים בסיסיים את תנורי הטיט".

נחוש ובטוח בעצמו, ממשיך אל-נעאמי בדבריו: "הפלסטינים לא זקוקים לאף אחד שידחוף אותם לצאת לעבוד. לאור המלחמה המתמשכת, אנו עוזרים לאנשים ומספקים להם לחם ומנסים להקל על האסון שכולנו עוברים. פלסטיני לא מפקיר פלסטיני אחר. יש לנו חוסן נפשי, הגברים, הנשים, הילדים, הנערות… ואנחנו מתגאים ביכולת העמידה שלנו ותמיד נמצא את הדרך להמשיך בחיים ובעבודה".

דו"ח שפרסם ארגון העבודה הבינלאומי (סוכנות מטעם האו"ם) חשף כי המלחמה שמנהלת ישראל בעזה כבר למעלה משנה הובילה להשפעות קטסטרופליות על שוק העבודה. הדוח מתאר "משבר הומניטרי עמוק", כאשר 61% מהעובדים איבדו את מקום עבודתם ברצועת עזה, ומציין כי "תשתיות נפגעו קשות בכל עזה, עסקים נסגרו, ונוצר גל גדול של עקירה בצל מחסור במים ובמזון ששיתק את הפעילות הכלכלית".

לפי הדוח, "כתוצאה ממצור של 17 שנה על הרצועה, המצב בעזה היה רע לפני המלחמה הנוכחית, מה שהוביל לשיעורי עוני גבוהים, אבטלה ושבריריות המצב הכלכלי". רוב תושבי הרצועה (כ־51%) עבדו במגזר השירותים, ואילו המסחר, המסעדות ובתי המלון היוו 23% משוק העבודה.

בנוסף, הדוח מצביע על כך ששכר העבודה נמוך מאד בעזה, עם ממוצע חודשי של 193 דולר – כמחצית מהשכר החודשי הממוצע בגדה המערבית העומד על 373 דולר.   

דו"ח ארגון העבודה הבינלאומי מדגיש את הצורך לטפל בהשלכות הסכסוך המתמשך בעזה, ולספק סיוע הומניטרי חיוני, כגון מחסה ומוצרי יסוד, וכן ליצור תוכנית שתסייע לעובדים שאיבדו את מקום עבודתם.  

ארגון העבודה הבינלאומי קרא לאפשר גישה ללא הפרעה לסיוע הומניטרי לאוכלוסיית רצועת עזה, וכן לנקוט אמצעים חדשים, לרבות מתן אפשרות להעברת כספים במזומן.

בין ההריסות והחורבן, בתוך מחנות העקורים ובתנאים לא אנושיים, העזתים ממשיכים להילחם על החיים. סיפוריהם של בעלי המלאכה הללו הם עדות לכוח האנושי, לחוסן וליכולת הבלתי נגמרת להמציא מחדש את הדרך קדימה, גם כשנדמה שאין איך. כך, בתוך כל הייאוש, נותרת תמיד תחושת האופטימיות – החיים ממשיכים, בכל מחיר.