עם האוהלים

על רצועת החוף של עזה עומדים אוהלים ובניינים מאולתרים ורופפים, עשויים לוחות זינק וניילון, שספק אם עמידים לגשם. חום הקיץ הכבד ולחות הים הבלתי נסבלת התירו את חותמם על האוהלים הבלויים, אך הם נשארים עומדים, כמו תמרור מצמרר של הישרדות. במרחבים שהוקצו לעקורים, חיים אנשים שנאחזים בשאריות התקווה ובאמונה עיקשת שעוד מעט יהיה טוב יותר. אמונה הולכת ומתפוגגת ככל שהמלחמה נמשכת ובאופק לא נראית עסקה. יותר משנה חלפה מאז שנאלצו תושבי עזה לנטוש את בתיהם. 

בין קירות הבד הרעועים מסתתרים סיפורים שממתינים להיכתב. אך לעת עתה, כל האנרגיה מופנית למאבק הקיום היומי: לשמור על צלם אנוש בתוך מציאות אכזרית וחסרת רחמים. למרות האמונה והתקווה שתכף זה נגמר, החורף המתקרב עלול לשחוק את שרידי החוסן הנפשי שלהם. עבורם, תקווה אינה רק סיסמה – היא קרש הצלה משקיעה בדיכאון, פריבילגיה שהם לא יכולים להרשות לעצמם.

האזורים שהוגדרו "בטוחים" על ידי הכיבוש הישראלי – חופי המרכז ונפת חאן יונס בדרום הרצועה – מזכירים באופן מצמרר מחנות ריכוז: מקומות שאליהם נדחקו תושבי עזה העקורים, מנותקים מכל ביטחון, כשעתידם נותר בערפל. חלק מדיירי האוהלים, כמו אלו המרותקים לכיסאות גלגלים, החולים הכרונים, ובעלי הצרכים המיוחדים מתמודדים עם מחסור חמור במענה לצרכים הבסיסיים ביותר. 

עבורם ועבור רבים אחרים, חלום החיים בכבוד נמעך תחת מאבק יומיומי להישרדות. זוהי תמונת המצב במחנות העקורים של עזה – סיפורים של תקווה שנשחקה, של מאבקים שקטים ושל מציאות שאיבדה כל שביב של צדק.

הקרב על השמיכות

תווי פניה של אום מוחמד מסגירים את עומק השבר שהיא נושאת. "ברחנו לחוף הים כי לא מצאנו מקום אחר," היא מספרת. "האזור ההומניטרי במרכז ובחאן יונס כבר מלא עד אפס מקום. רק כאן יכולנו להקים אוהל." מתנשמת בכבדות, אום מוחמד מספרת שבעלה נהרג בצפון הרצועה, מאז היא נאלצת לשאת לבד את עול הפרנסה. למרות האבל והעצב העמוקים, היא מוכרחת לדאוג למשפחתה. היא מתעקשת להפוך את האוהל העלוב והדל לבית, עוטפת אותו בחתיכות בד קרועות ובשמיכות בלויות שהצליחה לאסוף. "האוהל הזה בנוי משמיכות שמצאתי בחורף האחרון... בטח היו רכוש ששייך למשפחות שכבר אינן בין החיים," היא אומרת ומביטה סביבה בעצב. "לא הייתה לי ברירה אחרת.

שאריות שלטון חמאס האזרחי שנותר ברצועה לא סיפק חומרים לבניית ושיפוץ אוהלים, נאלצנו להשתמש בשמיכות חורף ישנות כדי לחזק את מבנה האוהל." עזתים תושבי האוהלים מספרים שהאתגר הכי גדול שלהם הוא למצוא מספיק שמיכות. משום שלא נכנס סיוע הומניטרי של שמיכות, משפחות רבות עלולות למצוא את עצמן נרטבות מהגשם. נ', תושבת עזה, גם היא גרה במחנה אוהלים ליד רצועת החוף, מספרת: "אחרי שהזהירו אותנו מפני סכנת היסחפות האוהלים בשל רוחות חזקות, פניתי שוב ושוב לארגונים בינלאומיים, ובמיוחד לאונר"א, בבקשה לעזרה. אבל עם כמות העקורים העצומה, אין להם מספיק סיוע וכלים לעזור לנו." בעיית תושבי האוהלים אינה מסתכמת רק באיך יתנהל שיפוץ האוהלים תוך כדי הגשם. גם עלות החומרים הדרושים, לצד המחירים המאמירים של מצרכים בסיסיים, כל זה יוצר מעמסה בלתי נסבלת עבור משפחות שנאבקות לשרוד. אבל צרת רבים חצי נחמה, הסבל המשותף לכולנו יוצר תחושת קולקטיביות בתוך החרפה, שכן המשבר לא פסח על אף תושב בעזה – עשירים, עניים, נשים וגברים. כולם שווים במציאות ההשמדה הישראלית.

להציל את ילדיי

על גבעה קטנה בחוף הים של עזה יושב סעיד אל-נג'אר, מוקף באוהלים מכל עבר. על פניו חרושים קווי דאגה וייאוש. "גם אם נצליח למצוא מקום מקלט אחר," הוא אומר בקול נמוך, "האוהלים שלנו כבר שחוקים לחלוטין מהחום ומהלחות של הקיץ ומהעקירות החוזרות ונשנות. העלויות של כל מעבר גבוהות. אנחנו בקושי מצליחים להחזיק מעמד, מאיפה נביא כסף לאוהל חדש? כולנו נאבקים לשרוד במצב הזה," מוסיף. "אין שום ארגון שיכול לעזור לנו באמת. המצב שלנו הוא בל יתואר. מעולם לא דמיינתי שנגיע למצב כזה – הילדים שלנו, הנשים שלנו, כולנו סובלים, ואין אור בקצה המנהרה." למציאות הקשה נוסף גם רובד אישי. מוחמד, בנו הקטן של סעיד, סובל מנכות מוטורית. בתוך האוהל הדחוס והרעוע, מוחמד נאבק להתנייד בכוחות עצמו. "הוא חולם על אוהל חדש, כזה שיגן עליו מפני הגשם והקור," מספר סעיד בעצב. "אבל התחושה הכי קשה היא לדעת שאתה לא יכול לעזור לבן שלך, כשהוא הכי זקוק לך." 

בעיניים דומעות מתאר סעיד את הפער העצום בין עבר להווה: "לפני המלחמה, הדאגה הכי גדולה שלי הייתה להבטיח לילדיי חיים טובים. תמיד דאגתי לתת למוחמד את כל מה שהוא צריך. אבל היום, הכול שונה. הכול קשה, כואב ומתיש. אנחנו מנסים לשרוד יום אחרי יום. כל מה שאני רוצה זה להציל את ילדיי." החורף בעזה לא רק מכביד על החיים באוהלים, הוא מאיים עליהם. בשבועות האחרונים, חמישה תינוקות לפחות מתו כתוצאה מהקור הקיצוני ששטף את רצועת עזה. תושבי האוהלים חיים בפחד שהתינוק הבא שיקפא למוות יהיה בנם. 

אם עד לתחילת החורף חשבו שתחזוק האוהלים ושיפוצם יאפשרו להם לשרוד את החורף, דבר קפיאת התינוקות למוות מציב בעיה אחרת, יותר מצמררת. עבור הורים לתינוקות רכים, המאבק לא להיקפא במציאות הזאת הוא לא פחות מאתגר קטלני. שמיכות, בגדים וניילון עמיד לגשם אינם יכולים להוות פתרון, הסיכון למוות מקור הוא אמיתי. והדיווחים על עוד עסקה שלא תצא לפועל רק מחמירים את תחושת הייאוש.