"המציאות כאן כבר לא מאפשרת לנו עתיד": הפלסטינים אזרחי ישראל שמחפשים דרך החוצה

בשנים האחרונות, יותר ויותר פלסטינים אזרחי ישראל מוצאים את עצמם מתמודדים עם שאלת ההגירה. עבור רבים מהם, ההחלטה לעזוב את המקום הזה הפכה לאופציה ריאלית ומוחשית, במענה לסדרת בעיות פוליטיות, חברתיות וכלכליות שהפכו את החיים במולדת שלהם לבלתי נסבלים. אמאני טאטור, בעלת בית הקפה "אמאני" בנצרת, היא אחת מאלו שמצאו את עצמן עושה את הצעד המורכב "לפני שנתיים, לא הייתי חושבת על הגירה. לא היה לי מושג שאני אגיע למצב כזה", היא מספרת. "היום אני גרה בברלין, אבל לא ויתרתי על נצרת, ואני שומרת על בית הקפה שלי שם".

המעבר שלה לברלין לא היה מקרי. בעשור האחרון, ובעיקר מאז תחילת 2023, תופעת ההגירה בקרב פלסטינים אזרחי ישראל הפכה לנושא עיקרי בשיח הציבורי. החשש מכישלון המערכת הפוליטית, השחיקה הביטחונית, האלימות הגואה, וההדרה החברתית – כל אלו הובילו לאיבוד התקווה לעתיד טוב יותר בארץ. חלקם בחרו לנטוש את הארץ, אחרים מרגישים שזהו הצעד הנכון, אך אף אחד מהם לא שוכח את שורשיהם ומורשתם. רבים מהמהגרים בוחרים במדינות מערביות כגרמניה, שבה ישנה תשתית כלכלית נוחה יותר, תעסוקה ותחושת קבלה ושוויון.

החיים תחת לחץ: מציאות פוליטית משתנה ומחנק חברתי

התחושות הקשות שמרגישים רבים מהפלסטינים האזרחים בישראל מתחלקות לכמה גורמים עיקריים, שכוללים אלימות הולכת ומתרקמת, פערים כלכליים הולכים ומתרחבים, וגזענות ממסדית שהולכת ומתרקמת. השפעתם של כל הגורמים הללו ניכרת בעיקר על הצעירים, שראו את המדינה הופכת לשדה קרב פוליטי וחברתי.

טאטור, כמו רבים אחרים, נאלצה להתמודד עם תחושת הניכור לאחר 7 באוקטובר 2023. "המציאות הפוליטית בישראל הפכה לכזו שלא משאירה מקום לדעות אחרות, במיוחד כשמדובר בתמיכה בפלסטינים או בעזה", היא מספרת. "לא ניתן להביע דעה שונה בלי לחשוש מההשלכות. כל הזדהות עם הכאב של האזרחים בעזה הפכה לדבר מסוכן".

ההגירה לא הייתה תמיד בחירה לגיטימית עבור הפלסטינים אזרחי ישראל. המגמה החדשה נראית כתגובה ישירה להתדרדרות במצב הביטחוני והחברתי בישראל. גידול המקרי האלימות, במיוחד פשע מאורגן שפוגע ישירות בחיי היום-יום של התושבים הערבים, הוסיף לדאגות רבות. לעיתים מדובר בתחושת חוסר אונים מול חוסר הביטחון האישי – "ללכת למאפייה או לחנות הפך להיות עניין מסוכן", כפי שמתאר אחד הצעירים מאזור שפרעם, שעדיף להישאר בעילום שם.

אמאני טאטור, שעבדה במשך שנים בבית הקפה בנצרת, לא יכלה להימנע מההבנה שהמציאות המקומית כבר לא מתאימה יותר לחלומות האישיים שלה. "הייתי מופתעת אם מישהו היה אומר לי לפני שנתיים שיום אחד אני לא אשאר פה, ולא אנהל את בית הקפה שלי בנצרת. ההגירה לא הייתה אפילו אופציה. אבל היום זה שינוי עמוק" היא מסבירה.

לצד תחושת הפחד והבלבול, רבים מתחילים לזהות את ההגירה כצעד שמאפשר להם לנהל חיים נורמליים, להימנע מלחץ מתמיד ולבנות עתיד יציב ובטוח יותר. רבים מהם בוחרים בגרמניה, במיוחד בערים כמו ברלין, שבשל התשתית הכלכלית החזקה שלה והאפשרויות התעסוקתיות הרבה יותר מפותחות. טאטור מציינת כי "הגעתי לברלין כי אחותי גרה כאן. פגשתי כאן לא מעט אנשים פלסטינים שהיגרו, רובם חיפשו מקום שבו לא יצטרכו לחשוש לחייהם ולחיים של משפחתם".

הפערים הכלכליים והחברתיים: אלטרנטיבה למציאות בלתי אפשרית

אחת הסיבות המרכזיות להחלטה להגר נוגעת ישירות לפערים הכלכליים שנפערים בין המגזר הערבי לבין שאר חלקי החברה בישראל. שיעור העוני במגזר הערבי עומד על 40%, בעוד שהשיעור בקרב היהודים עומד על 17% בלבד. פערים אלו נוגעים לכל תחום – מהשכלה, תעסוקה ועד שירותים בסיסיים כמו בריאות ודיור. תחושת הקיפוח האדירה הולמת את רבים מהפלסטינים והופכת את ההגירה לאופציה כמעט בלתי נמנעת עבור צעירים רבים. רבים רואים את עצמם נטועים במדינת ישראל, אך הנסיבות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות הופכות את השמירה על העתיד כאן לדבר כמעט בלתי אפשרי.

"לא רק שאני לא רואה עתיד כאן, אני גם לא יכול לראות את הילדים שלי גדלים כאן בביטחון", מספר אחד הצעירים שהיגר לאחרונה "המציאות הפוליטית, המלחמה, הפשיעה – כל אלה יחד יוצרים מצב שבו לא ניתן לקוות למשהו טוב יותר" .

ההגירה כתגובת נגד למערכת פוליטית משטרתית

ד"ר הוניידה ע'אנם, מנכ"לית "מדאר", המרכז הפלסטיני ללימודי ישראל ברמאללה, מסבירה את ההגירה כתגובה ישירה לתחושת האכזבה מהמערכת הפוליטית והחברתית בישראל "התחושות הללו קיימות לא רק בקרב הצעירים, אלא גם בקרב אנשי רוח ואינטלקטואלים. אנשים שביקרו במדינות מערביות, במיוחד גרמניה, וראו את האפשרויות שהן מציעות. עבורם, ההגירה הפכה למפלט מהמארה הפוליטית שהולכת ומתרקמת כאן"  היא אומרת.

בעשור האחרון, מאז חזרתו של הימין לשלטון, החלה התחושה הזו להתחזק. ע'אנם מציינת כי כאשר היה עדיין סיכוי לשיחות שלום או להתקדמות כלשהי, היו הרבה יותר אופטימיות ושיחות על עתיד משותף. אולם, מאז שהמערכת הפוליטית בארץ הפכה ליותר קיצונית ואלימה, איבד הציבור הפלסטיני את תחושת התקווה, ולחלקם זה הוביל לשיקול של הגירה כצעד בלתי נמנע.

החברה הערבית בישראל: הגירה כאמצעי של הישרדות

ההגירה בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל לא נובעת רק מייאוש אלא גם ממאבק הישרדותי. עם כל האהבה והחיבור לארץ, לחלקם אין ברירה אחרת. בין אם מדובר בתמורות פוליטיות, כלכליות או ביטחוניות, רבים מרגישים שהמציאות כאן לא מאפשרת להם לחיות בכבוד ולגדל את ילדיהם בביטחון. את תחושות אלו מבטא היטב אחד מהם: "הגירה לא הייתה משהו שחשבתי עליו לפני כמה שנים. היום אני מרגיש שאין לי ברירה".

עם כל התמיכה הבינלאומית שמקבלת ישראל, וההצהרות המפורשות מצד פוליטיקאים כמו סמוטריץ' ובן גביר על תכניות ל"הגירה מרצון" לפלסטינים, רבים מרגישים שמדובר בכפייה שמתחוללת בהסכמה בשקט.

ההגירה כצעד של התמודדות עם מציאות בלתי אפשרית

 תופעת ההגירה בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל כבר אינה יוצאת דופן. היא חלק ממגמה מתפתחת של צעירים, אנשי משפחה ואנשי רוח שעוזבים את המדינה, ומחפשים מקום שבו יוכלו לחיות ללא פחד, עם תחושת שוויון וצדק. עבור רבים מהם, ההגירה היא לא רק דרך לברוח מהפשיעה ומהגזענות, אלא גם דרך לשמר את התקווה – שהיא, אולי, הדבר החשוב ביותר להישרדותם של בני העם הפלסטיני.

בכר זועבי - עיתונאי, עורך

הכתבה הזו, בתוכנה, פורסם באתר "שיחה מקומית" לעמיתנו בכר זעבי, ואנחנו מפרסמים אותה כעת באתר שלנו עם כמה שינויים בטקסט.