האומנית מחאסן אלח'טיב - ציירה את שריפת האוהלים בעזה לפני שאיבדה את חייה

בעיצומו של ההרס הפוקד את עזה בלטה מחאסן אלח'טיב כאומנית המצליחה ללכוד פרטים, המשקפים את הסבל ואת העמידה האיתנה – הצומוד – של בני עמה, וככזו שתשוקתה לציור מבטאת התנגדות דרך יצירתיות.

אלח'טיב לא הייתה אומנית במובן המסורתי של המילה. היא השתמשה בקריקטורה כאמצעי לביטוי ולחשיפת מאפייני החיים היומיומיים של תושבי עזה בצל המצור המתמשך וההפגזות הנוראיות. באומנותה הייחודית הצליחה אלח'טיב להפוך את הרגעים הכואבים לדימויים מציאותיים, המתעדים את הטרגדיה שהיא חווה, ומשקפים את התקווה שהיא רואה סביבה.

בניסיון נואש להעמיק את ההבנה של העולם ואת מודעותו לפרטים האנושיים, שלעיתים קרובות נעדרים מהחדשות, הצליחה אלח'טיב להעביר לא רק דימויים ותמונות מזעזעים מהמלחמה, אלא גם את תחושות הכאב והתקווה של תושבי הרצועה.

בכל אחד מציוריה בזמן המלחמה נשאה אלח'טיב מסר לעולם והעבירה את קולם של הנשכחים ואת זעקתם, של מי שאיבדו את אהוביהם או חוו את תלאות החיים תחת אש ההפגזות. לאחר לכתה השאירה אלח'טיב מאחוריה עבודות המשקפות סיפורים על־זמניים, ובכך יצרה לעצמה מורשת שיהיה קשה לשכוח.

ממחנה ג'באליה לעולם הדיגיטלי

מחאסן אלח'טיב גדלה בסמטאות מחנה ג'באליה בצפון רצועת עזה, והייתה עדה לפשיטות צבאיות חוזרות ונשנות על המחנה. מלחמת הג'נוסייד האחרונה הייתה אך פרק נוסף בסבל הארוך והנוראי שחוו תושבי מחנה ג'באליה, שנאלצו פעם אחרי פעם לעקור ולברוח מהמחנה בגלל הפלישות הקרקעיות של הצבא הישראלי.

אלח'טיב נעקרה יותר מפעם אחת מתחילת המלחמה; היא עברה מבית סבהּ בשכונת פאלוג'ה לבית קרובי משפחה בשכונת שייח' רדוואן, ולבסוף חזרה לביתה במחנה ג'באליה. למרות האיומים החוזרים ונשנים של הצבא הישראלי ופרסום כרוזים, המורים לתושבי המחנה לנוע דרומה, מחאסן הייתה מבין המעטים שעמדו על זכותם לחיות בעירם ובחרו להישאר בצפון.

מחאסן הייתה בעלת תואר אקדמי במתמטיקה, אך תשוקתה הובילה אותה לעסוק בציור, לכן היא פיתחה את כישוריה עד שנהייתה מומחית בקריקטורה, והשתמשה במדיה הזו כאמצעי לביטוי הסבל של בני עמה ולעמידתם האיתנה. בשלב מאוחר יותר אלח'טיב אף נהייתה מומחית לציור דיגיטלי והחלה להכשיר אחרים, בתקווה שאומנות תוכל להיות מסר ואמצעי לשינוי.

בניסיונה לברוח ממציאות המלחמה לעולם של צבעים החלה מחאסן אלח'טיב לצייר דמויות מצוירות מפורסמות, אך עברה במהרה לצייר את המציאות הנוראה שהיא רואה סביבה, בתקווה שציוריה יהיו נשק אומנותי, המתנגד לסבל ולטרגדיה המתחוללת בעזה. ציוריה סיפרו את סיפורם של מי שנשארו בחיים ושל מי שנהרגו ועזבו את העולם בנסיבות טרגיות.

נתינה דרך האומנות: הוראה מרחוק

עבור אלח'טיב אומנות הייתה המסר שהיא חייבת לחלוק עם אחרים, ולא רק כישרון שיש לטפח. לפני המלחמה עיסוקה העיקרי היה לימוד ציור קריקטורה וציור דיגיטלי. היא הכשירה שורה של צעירים בגילים שונים, כדי שיוכלו לבטא את עצמם דרך אומנות. עם פרוץ המלחמה, ההפגזות המתמשכות והקושי בניידות היא החליטה להמשיך וללמד באופן מקוון, אך הנגישות לאינטרנט היוותה אתגר גדול עבורה. שכן טוב של מחאסן סיכן את חייו פעם אחר פעם ועלה על גג ביתו למרות ההפגזות כדי לחבר את הבניין לאינטרנט. כהכרת תודה ציירה אלח'טיב קריקטורה, המנציחה את האומץ ואת הפשטות של השכן כשהוא על הגג, ובכך הנציחה את גבורתו, שאפשרה לה להמשיך וללמד.

עם התחזקות ההפגזות והתמשכות המלחמה, ולמרות המצוקה הכלכלית שממנה סבלו תושבי עזה, החליטה מחאסן להציע את הקורסים המקוונים שהיא מלמדת בחינם כצדקה. בפוסטים שלה הייתה כותבת: "אם איהרג, זו תהיה המורשת שלי", ובכך הבטיחה שהמסר האומנותי שלה יעיד על קיומה.

למרות האתגרים הרבים הצליחה אלח'טיב להחדיר בלב תלמידיה הרבים בתוך רצועת עזה ומחוצה לה תשוקה אמיתית לאומנות וליצירה והוכיחה, שנתינה אמיתית אינה יודעת גבולות ואינה מורתעת על ידי מצור או סכנה, והיא מגיעה לכל מי שצריך אותה כדי לחולל שינוי גם במצבים הקשים ביותר.

ציור הרופא המרוקאי: תודה באמצעות אמנות

באחד מציוריה הבולטים חלקה מחאסן אלח'טיב כבוד לרופא מרוקאי, שפגשה בעת ביקור בבית החולים כמאל עדוואן בצפון העיר עזה, כסימן לסולידריות העמוקה בין מרוקו ועזה ולהתגלמות האמנות כאמצעי לחיזוק קשרי אחווה בין עמים לנוכח כאב וסבל. בציור הידוע החליפה אלח'טיב את כובע הרופא המסורתי בכובע מעוטר בכאפייה הפלסטינית, וכתבה אודות המפגש עם הרופא: "פגשתי לרגע רופא מרוקאי בעל מידות, טוב לב ואדוק. התרשמתי מהתנהלותו הטובה והאצילית. כששאלתי אותו: "מדוע עזבת את ארצך השקטה ובאת לצפון הרעב, הדליל והמפחיד מהפגזות?" הוא ענה לי: "עזה היא חלק בלתי נפרד מאיתנו. מרוקו ועזה שתי אחיות הן'. איזה אדם נפלא! שאלוהים ישמור עליך ויחזיר אותך לארצך ולמשפחתך בשלום. תודה על התמיכה הנפלאה בילדינו".

"אנחנו בוערים" - הציור האחרון המספר את הטרגדיה של שואת האוהלים

באחד הרגעים האפלים ביותר של המלחמה יצרה מחאסן אלח'טיב את ציורה האחרון "אנחנו בוערים", שבו מופיע ילד העומד בלב הלהבות ומנסה בידיו הקטנות להדוף את האש הבוערות סביבו. ההשראה לציור הייתה הטרגדיה של שואת האוהלים בבית החולים 'חללי אל־אקצא', שנגרמה על ידי הצבא הישראלי, ובה נשרפו למוות ילדים, חלקם בעודם ישנים.

כשאלח'טיב פרסמה ב־18 באוקטובר ברשתות החברתיות את הציור, היא ליוותה אותו בטקסט: "תגיד לי איך אתה מרגיש, כשאתה רואה מישהו נשרף בחיים?", והותירה את הקוראים עם שאלה, המשקפת את הזוועה של מה שקרה באותו לילה נורא.

זה היה הציור האחרון שפרסמה לפני מותה ב־19 באוקטובר 2024, לאחר שנפצעה מרסיסים מהפגזת הבית הסמוך לביתה. בפוסט לפני האחרון היא שיתפה את תמונתה האישית וכתבה: "כדי שתמצאו תמונה ראויה שלי כשאמות". מילותיה האחרונות של מחאסן אלח'טיב ניבאו רעות ונשאו איתן תחושה של פרידה בלתי נמנעת, אך נותרו עדות למורשתהּ היצירתית הבלתי נשכחת.

הכתבה הופיעה במקור באתר Institute for Palestine Studies