ג'נין תחת אש

באחת המערכות הצבאיות האלימות ביותר גדה המערבית מזה שנים, העיר ומחנה הפליטים ג'נין בצפון הגדה המערבית עדים מזה שבועיים להסלמה צבאית חסרת תקדים מצד ישראל. בעקבות המבצע הצבאי אנו עדים למראות מחרידים של הרס וחורבן ולעקירה הנרחבת ביותר של אזרחים פלסטינים מאז הפלישה של ג'נין בשנת 2000.

באותם רגעים שבהם הצהיר נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לגרש את תושבי רצועת עזה מחוץ לרצועה ולהקים שם "ריביירה", ג'נין הייתה נתונה למבצע צבאי ישראלי נרחב ואינטנסיבי, במהלכו כוחות הצבא הישראלי הרסו והפציצו בניינים במחנה הפליטים ג'נין הסמוך לעיר. ברא'אה שלבי מספרת לסברה את פרטי העקירה מהמחנה:

"לא התכוונו לעזוב את הבית, אך הוכרחנו לעשות זאת. ביום השני לפשיטה הצבאית רחפן ישראלי ריחף מעל ביתנו וקרא ברמקול: 'צאו מהבית'. כשהתחלנו להתכונן ליציאה, ההוראה מהרחפן השתנתה בפתאומיות, והרחפן קרא: 'הישארו בבית!', ואז החל הצבא הישראלי להטיל פצצות. היינו מפוחדים ומבולבלים מאד. לאחר מספר רגעים חזרו הקריאות לפינוי הבניין שנית, ולא נשארה ברירה בפנינו, נאלצנו לעזוב את הבית. בקושי בל יתואר יצאנו מהבית ביחד עם שאר השכנים במסלול היחידי שהיה בפנינו, ושהצבא קבע לנו מראש. המסלול כבר היה מלא בעקורים, כולל קשישים ואנשים עם צרכים מיוחדים שהתקשו ללכת. כאשר הגענו למחסום הצבאי, החיילים הכריחו אותנו לעבור בקבוצות של חמישה אנשים בלבד. החיילים צילמו אותנו כשחצינו את המחסום, כאילו התכוונו להשפיל אותנו עוד יותר".

אגדה ושמה מחנה הפליטים ג'נין 

מחנה הפליטים "ג'נין" הוקם בחורף 1950, תחילה הוא הוקם במחנה הפליטים "ג'נזור" כשישה קילומטרים דרומית-מזרחית לעיר ג'נין, ולאחר מכן הוקם מחדש בקרבת העיר ג'נין. המחנה משתרע על שטח של 374 דונם וממוקם בסמוך לתחנת הרכבת העות'מנית לשעבר. המחנה מהווה מקלט לפליטים פלסטינים מחמישים ותשע עיירות וכפרים שנהרסו וגורשו בנכבה מסביבת הערים ג'נין, נצרת וחיפה. 

מה שמתרחש בג'נין הוא פרק נוסף בסכסוך רב-שנים, שבו ישראל מבקשת לכונן מציאות חדשה במחנה בכוח הזרוע, אך תושבי המחנה שבים ומוכיחים שאינם נשברים.על אף ממדי ההרס והמחיר הכבד.

"הבית שלנו נהרס יותר משלוש פעמים. וזה שובר לי את הלב"

ברא'אה שלבי היא תלמידת תיכון, היא הייתה אמורה להיות בבית ספר היום אבל בשל המצור על ג'נין, ומשום שאי אפשר לקיים שגרת לימודים נורמטיבית כשברקע מתרחשת פלישה צבאית, הפסקות חשמל ומים לעיתים תכופות, ובהיעדר חיבור לרשת האינטרנט. "הודיעו לנו שהלימודים יהיו כעת מרחוק, אבל התלמידים ממחנה ג'נין אינם יכולים להצטרף לשיעורים בגלל המצב. איך נצליח ללמוד כאשר דעתנו מוסחת? אין לנו תוכניות לימוד מרחוק או חיבור לרשת בכלל. הסמסטר החדש התחיל, ואנחנו עוד לא לא יודעים מהם החומרים הנלמדים. אנחנו משפחה בת שמונה נפשות שעוברת מבית של קרוב משפחה אחד לאחר כל יומיים. אין לנו יציבות בחיים ותחושת העקירה וחוסר היציבות מפריע לי יותר מכל דבר אחר, הפחד שמא לא נמצא בית לחזור אליו... אנחנו לא יודעים מה עלה בגורל ביתנו. האם הוא הופצץ? נשרף?"

ברא'אה ממשיכה וחולקת איתנו את תחושותיה: "הבית שלנו נהרס יותר משלוש פעמים. זה מה ששובר לי את הלב. בשבילי, הבית הוא תחושת הביטחון, הילדות, המשפחה, האהבה. בפשיטה הקודמת הצבא הישראלי הפציץ את ביתנו. כאשר חזרנו וראינו את ממדי ההרס, הרגשתי שאני חייבת להיות חזקה למען אימי. אני פוחדת לאבד את מי שאני אוהבת, ומקווה שאזכה לחזור לביתי".

המתקפה האחרונה על המחנה כללה פלישות חוזרות ונשנות והפגזות מהאוויר ומהקרקע. כתוצאה מכך מספר הבתים שנהרסו עלה ליותר ממאה בתים, ומתרחשת ברגעים אלה עקירה המונית של אזרחים, הנאלצים בעל כורחם לעזוב את בתיהם תחת אש.

בסדרת הפצצות רצופות, שהרעידו את העיר ג'נין ואת העיירות הסמוכות לה, פוצץ הצבא 21 מבני מגורים בתוך מחנה ג'נין, דבר שהוביל להרס יותר מ־80 דירות ולעקירת מאות משפחות, בנוסף להרס התשתיות שמסביב ולנזק שנגרם למבנים סמוכים. כריזה של הצבא הישראלי קדמה להפצצה והזהירה מפני קול הפיצוצים באזור צפון בקעת הירדן כתוצאה ממלכוד בתים בג'נין והפצצתם בבת אחת.

על פי מקור ששוחח עם סברה, "ראינו את הבית שלנו מופצץ לנגד עינינו, בזמן שעקרנו אל הלא נודע". נ' מהמחנה אמרה: "ראיתי את כל מה שצברתי ובניתי במשך שנים ארוכות הופך לעיי חורבות תוך מספר שניות. כעת אין לי ולארבעת ילדיי, שאיבדו את אביהם לאחרונה, שום מחסה".

עדויות אישיות מהתופת

עבד אל-רחמאן חָ'ריוש, נשוי ואב לשניים, סיפר לסברה על הגירוש הכפוי שעבר הוא ובני משפחתו: "התושבים פונו בהוראת רחפנים, שהורו להם לעזוב את בתיהם. כשהבתים פונו, הופתענו למצוא עמדה צבאית בדרך. הצטווינו לפנות לעמדה בקבוצות של חמישה אנשים בכל פעם לבדיקה ולתשאול בשטח. כשהחיילים אמרו להמונים שהמחנה יהפוך ל־"בּום", כלומר יזרעו בו הרס רב, שררה במקום אווירה של איום ושל פחד, במיוחד עבור נשים, ילדים ומתבגרים.

עבד אל-רחמאן מספר, שמה שהעסיק אותו בזמן הפלישה והגירוש יותר מכל, היו המחשבות על הגירוש והעקירה של תושבי רצועת עזה, ובכלל הגירוש ההמוני של 48 שבמסגרו נעקר סבו מקיסריה, וההבנה העמוקה שקרתה פתאום, שזכויות האדם הפלסטיני אינן קיימות בעולם הזה. עבד אל-רחמאן הוסיף: "כ־90% מתושבי המחנה פונו, ורק 10% נישארו בבתיהם, וגורלם טרם ידוע. באשר לי, מצאתי מקלט עם אשתי ושני ילדיי בבית ריק במהלך הפשיטה, ואין לי מידע מאומת אודות מה קרה לבית שלי".

למרות כל מה שקרה עבד אלרחמאן מתעקש לחזור לביתו ומסכם בהחלטיות: "עזבתי את המחנה כדי להגן על משפחתי, אבל אני בהחלט אחזור לבית של.

מאז תחילת המבצע הצבאי הישראלי בג'נין, שהחל ב־21.01.2025, נכנסו כוחות הצבא הישראלי לעיר ולמחנה בסיוע יחידות מיוחדות, רחפנים ומטוסי קרב. על פי א' מהעיר ג'נין, "המטוסים ירו טילים לעבר מספר אזורי מגורים, בטענה שיש במקום מבוקשים. לאחר מכן הייתה פלישה קרקעית רחבה תוך תגבור כוחות, שהגיעו מכיוון המחסום הצבאי ג'למה, בעוד דחפורים המשיכו להרוס בתים רבים בשכונות שונות".

מחמוד אל-סעדי, מנהל ארגון הסיוע והעזרה הראשונה "הסהר האדום" בג'נין, ציין כי צוותים רפואיים נתקלים בקשיים עצומים בביצוע משימותיהם. על פי אל-סעדי, הגישה למתן סיוע למקרים הומניטריים מחייבת תיאום מצד ישראל, וישראל מחייבת קבלת מיקום מדויק של המקרה המדובר, אך הפסקות חשמל תכופות בג'נין מקשות מאוד על איתור המיקום המבוקש.

אל-סעדי חשף כי הוא קיבל דיווחים רבים על נעדרים מאז תחילת התוקפנות הישראלית, וכי ייתכן שחלקם מתו בתוך בתיהם, אך צוותי האמבולנסים לא הצליחו למצוא אותם בשל פרק הזמן המוגבל, שישראל מתירה לצוותים הרפואיים לחיפוש בתוך המחנה, ובשל הפגיעה הישירה והמכוונת באמבולנסים בתוך המחנה.

על פי רשת הארגונים האזרחיים הפלסטינים, התוקפנות הישראלית בצפון הגדה המערבית היא המשך של מה שקרה ברצועת עזה במסגרת תוכנית ברורה לטיהור אתני של השטחים הפלסטיניים וריקונם מתושביהם הפלסטינים, וקביעת עובדות מוגמרות במסגרת תוכנית להעלמת מחנות הפליטים כהוכחה ועדות לנכּבּה. המראות בעיר ובמחנה ג'נין זהים לפשעי ההשמדה ההמונית, שישראל ביצעה במהלך המלחמה על עזה במשך 15 חודשי המלחמה.

קרדיט לתמונות: Yura images