אזרח ערבי מבקש לקנות בית בישראל

קניית בית או בחירת יישוב לגור בו נתפסים בדרך כלל כעניין של העדפה אישית ויכולת כלכלית. אולם לא כך הדבר אם הינך אזרח ערבי בישראל. במדינת ישראל ישנם כמעט 1,000 יישובים כפריים וקהילתיים, הכוללים קיבוצים ומושבים. לכ-940 מיישובים אלה יש ועדות קבלה הפועלות בסמכות חוקית לבחון בקשות ממועמדים המעוניינים להצטרף ליישוב, ולהכריע אם לקבלם או לדחותם. בהקשר זה, הזכות לרכוש בית ולבחור מקום מגורים הופכת להיות תלויה בהחלטת ועדת הקבלה, ולא רק עניין של העדפה אישית או יכולת כלכלית. באופן שאינו מפתיע במיוחד, ביישובים מסוג זה ברחבי ישראל כמעט ואין נוכחות של אזרחים ערבים.

לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948, נותר בתחומה מיעוט פלסטיני שקיבל בהמשך אזרחות ישראלית. אולם מעמד אזרחי זה מוגבל במישורים שונים, באמצעות מדיניות ומנגנונים המפלים על בסיס אתני ולאומי, בין אם באופן גלוי או סמוי.

הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מעוררת שאלות מורכבות. בעוד שהמונח "יהודית" נתפס לעיתים כהגדרה סמלית או כביטוי לרוב יהודי דה-פקטו, בפועל הגדרה זו משקפת מערכת שלמה של מנגנונים המשמרים עליונות אתנית יהודית. מנגנונים אלה כוללים שליטה בקרקעות, בדמוגרפיה ובפיתוח כלכלי. ועדות הקבלה מהוות דוגמה מובהקת למנגנון כזה, אשר בדומה לאחרים, פועל להעדפת אזרחים יהודים על פני אזרחים ערבים-פלסטינים, גם כאשר הדבר אינו מוצהר באופן מפורש.

 מנגנון ועדות הקבלה הוא רק אחד ממכלול מנגנונים רחב שבאמצעותם מפעילה המדינה מדיניות מפלה כלפי אזרחיה הערבים-פלסטינים. אף שאוכלוסייה זו מהווה כ-20% מכלל אזרחי המדינה, היישובים הערביים משתרעים על כ-3.6% בלבד משטח המדינה.

 מצוקת הדיור ביישובים הערביים התפתחה במהלך השנים לאחת הבעיות הקיומיות המשמעותיות ביותר עבור האוכלוסייה הערבית בישראל. שורשי המצוקה נעוצים בשני גורמים מרכזיים:

1. נישול מאדמות והפקעתן על ידי המדינה לאחר הקמתה

2. יצירת מנגנוני ניהול קרקעות מפלים שממשיכים לפעול עד היום

תהליכים אלה יצרו מערכת של אפליה מבנית המעוגנת במנגנונים מוסדיים, אשר ממשיכים להשפיע על המציאות הנוכחית.

איך בנוי מנגנון האפלייה בקרקעות על בסיס שייכות אתנית/לאומית בישראל?

במדינת ישראל 93% מהקרקעות הן "אדמות מדינה". אדמות אלה מורכבות בעיקר מאדמה פרטית של פליטים פלסטינים שהופקעה (כ-5 מיליון דונם), אדמות לא מעובדות שהיו בשטח שיפוט של היישובים הפלסטיניים לפני 1948 (כ-12 מיליון דונם) ואדמות שקנתה התנועה הציונית לפני 1948 באמצעות קרן קיימת לישראל-קק"ל (כמיליון דונם).

לאחר ההכרזה על הקמתה, מדינת ישראל דאגה לחוקק חוקים המסדירים את ההשתלטות על הקרקע כמו חוק נכסי נפקדים. חוק זה אפשר למדינה להשתלט לא רק על קרקעות של פליטים פלסטינים שגורשו מחוץ לגבולות, אלא גם על אדמותיהם של מאות אלפי פלסטינים שנותרו בתוך גבולותיה והפכו לאזרחים נוכחים-נפקדים.

כדי לנהל את "אדמות המדינה", הוקם מינהל מקרקעי ישראל כמוסד של המדינה האמון על ניהול עתודות הקרקע. אחד משלושת הגופים המאוגדים בתוך המינהל הוא קק"ל, שקיבלה שישה נציגים מתוך 14 במועצת המינהל. חשוב לציין כאן כי קק"ל באופן מוצהר וכחלק מההגדרה הפורמלית של מטרותיה, מייצגת את העם היהודי בעולם כולו ומצהירה שמטרתה היא ההתיישבות היהודית בישראל. מאז קום מדינת ישראל קק"ל מתפקדת, לצד הסוכנות היהודית וארגונים נוספים, כאחראית על ההתיישבות היהודית במדינת ישראל. בחוק הקרן הקיימת לישראל שנחקק בכנסת בשנת 1953 נקבע שמטרות קק"ל הן לרכוש קרקעות וליישבם ביהודים.

מאז קום המדינה נבנו מעל ל-700 יישובים חדשים, כולם יהודים. למעט כמה עיירות בדואיות בנגב, שנבנו במטרה לרכז את האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב ולהשתלט על אדמות כפריהם, דבר המשרת את אותה מדיניות של ייהוד המרחב, לא נבנו יישובים לערבים למרות ש-20% מאזרחי ישראל היום הם פלסטינים.

במקום לתפקד כמנגנון אזרחי המשרת את כל אזרחי המדינה ללא קשר לשייכותם הדתית או האתנית, משרת [מינהל מקרקעי ישראל] את האזרחים היהודים ואת יהדות העולם. כל זאת תוך הדרה של האזרחים הפלסטינים ותוך התעלמות מכך שרוב האדמות שהוא מנהל הן נכסי פליטים פלסטינים שגורשו מהן ומעולם לא הורשו לחזור או פוצו.

אחת המטרות המוצהרות והמרכזיות של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל לאחר ההכרזה על הקמתה ב-1948 הייתה "יישוב הארץ". הכוונה היא כמובן ליישובה ביהודים, הרי הפלסטינים כבר ישבו שם ורובם המוחלט גורש. לאורך עשרות שנים השתמשה המדינה עצמה ומוסדות בעלי מעמד מיוחד כמו ההסתדרות הציונית העולמית במושגים של "ייהוד הגליל והנגב". מנגנון שחנק את הישובים הערביים.

בישראל מתקיים מצב ייחודי שבו המדינה שולטת ב-93% מהקרקע. במקביל, יש להביא בחשבון כי האוכלוסיות במדינה מופרדות גיאוגרפית כמעט לחלוטין: הרוב המוחלט של היהודים מתגורר ביישובים יהודיים, ואילו הרוב המוחלט של האזרחים הערבים מתגורר ביישובים ערביים.

כמו בכל מדינה, גם בישראל קיימים חוקי תכנון ומוסדות תכנון האמונים על הסדרת ההתפתחות האורבנית, הכלכלית, השמירה על שטחים פתוחים וירוקים, ועוד. מוסדות אלה אמורים להבטיח תכנון מאוזן ומקיים, אך בפועל, הם פועלים בתוך מסגרת תכנונית אשר מראש הגדירה חלוקה מרחבית מפלה ומדירה.

ההפליה המבנית הזו ניכרת כבר בקביעת גבולות השיפוט של היישובים: אם מחברים את כלל שטחי השיפוט של היישובים הערביים, מתקבל כי הם חולשים על 3.6% בלבד מקרקעות המדינה (המסומנות בירוק במפות התכנון). יתרה מכך, מרבית קרקעות אלו הן קרקעות פרטיות השייכות לאזרחים הערבים עצמם. במילים אחרות, מאז 1948, המדינה הכירה בזכות קיומו של המיעוט הערבי שנותר בגבולותיה אך ורק על הקרקע הפרטית עליה ישב באותה עת. יתר הקרקעות, אשר הופקעו והועברו לבעלות המדינה, הוגדרו כחלק משטחי השיפוט של יישובים יהודיים ומועצות אזוריות, שנועדו לשמר את "קרקע הלאום" – קרי, קרקע המוקצה בפועל ליהודים בלבד.

בחלוף למעלה משבעה עשורים, האוכלוסייה הערבית צמחה פי עשרה, אך יישוביה נותרים חנוקים מצפיפות ומוגבלים ביכולתם להתרחב. במקביל, ערים יהודיות מתנגדות לכניסת תושבים ערבים לשטחן, וגם כאשר ערבים כן מתגוררים בהן, הם אינם מקבלים שירותים בסיסיים בשפתם בתחומי החינוך, הרווחה והתרבות. מנגד, היישובים הקהילתיים, באמצעות ועדות קבלה, מקיימים מנגנון סלקטיבי המונע בפועל את התיישבותם של אזרחים ערבים בתחומם, תוך שימוש בקריטריונים מעורפלים של "התאמה חברתית".

אז איך פועלות ועדות הקבלה בפועל?

מחקר שערך פרופ' יוסף ג'בארין מהמחלקה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון העלה כי כיום קיימים בישראל 940 יישובים קהילתיים המורשים לדחות מועמדים על בסיס "ייחוד חברתי-תרבותי" – נוסח מעודן המאפשר בפועל סינון של ערבים המבקשים להתגורר בהם. בין היישובים הללו נמנים כל הקיבוצים, כמעט כל המושבים וחלק ניכר מהיישובים הכפריים בישראל, שבהם החוק מעניק לגיטימציה להפליה מוסדית במסווה של שיקולים קהילתיים. "רק תארו לעצמכם", אמר ג'בארין בוועידה הכלכלית של החברה הערבית שערך TheMarker, "שבגרמניה היו 940 יישובים שהיו יכולים להדיר קבלה של יהודים – איזו מהומה הייתה מתחוללת".

מבחינה חוקית, בשנת 2011 עיגנה המדינה את המנגנון הזה במסגרת "התיקון לפקודת האגודות השיתופיות", הידוע בכינויו "חוק ועדות קבלה". החוק מאפשר ליישובים קהילתיים קטנים (המונים עד 400 משפחות) בנגב ובגליל לסרב לקבל מועמדים אשר "עלולים לפגוע במרקם החברתי והתרבותי של היישוב". עם זאת, סעיף אחר באותו חוק קובע כי ועדות הקבלה אינן רשאיות לדחות מועמדים מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות פוליטית. אלא שבמציאות, ועדות הקבלה מורכבות כולן מיהודים, והן מוצאות דרך להדיר מועמדים ערבים בתואנות מעורפלות כגון "אי התאמה תרבותית".

על פי החוק, ועדת הקבלה מורכבת מנציגי היישוב, התנועה שאליה הוא משתייך, נציג הסוכנות היהודית ונציג המועצה האזורית – מנגנון שמבטיח למעשה את המשך ההומוגניות היהודית של היישובים הללו.

בנוסף, ב-12 בדצמבר 2018 אישרה הכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' (תיקון נוסף לפקודת האגודות השיתופיות), שנועדה לשנות את ההסדר החוקי המגדיר יישוב קהילתי ככזה שמספר בתי האב בו אינו עולה על 400 משפחות. ההצעה ביקשה להרחיב את הקריטריון כך שיישוב קהילתי המורשה להפעיל ועדת קבלה יוכל להיחשב ככזה גם אם מספר בתי האב בו אינו עולה על 700.

בפועל, קיימים בישראל מאות יישובים קהילתיים שנבנו על קרקעות שהוקצו על ידי המדינה, ובהם מתגוררות קהילות מגוונות – דתיות, חילוניות, קהילות שהתאגדו סביב חקלאות או תעשייה, ואף כאלה שנוצרו על בסיס זהות עדתית, בין אם מזרחית ובין אם אשכנזית. עם זאת, יישובים אלה לא יועדו מלכתחילה לאזרחים הערבים והם נותרים חסומים בפניהם הלכה למעשה.

האזרחים הערבים ממעטים מלכתחילה לנסות ולהתקבל ליישובים קהילתיים, ובוודאי שלא מתאגדים ומבקשים להקים יישוב קהילתי משלהם, שכן כללי המשחק ברורים להם. הידיעה כי ועדות הקבלה יהוו חומה בצורה מונעת מהם לרוב את עצם הניסיון. עם זאת, בעשורים האחרונים היו מספר מקרים בהם אזרחים ערבים ביקשו לרכוש בית ביישוב קהילתי, מתוך רצון לשפר את איכות חייהם ולעבור למקום שאינו צפוף ומבוסס על תשתיות נאותות.

מקרה בג"ץ קעדאן

אחד המקרים המפורסמים ביותר בנושא הוא בג"ץ קעדאן, שהוכרע לטובת המשפחה רק לאחר מאבק משפטי ממושך. בשנת 1995 ביקשה משפחת קעדאן לרכוש בית ביישוב הקהילתי קציר, אך נתקלה בסירוב בטענה שהיישוב מיועד להתיישבות יהודית. היישוב עצמו נבנה על קרקע שהועברה לסוכנות היהודית על ידי המדינה, מה שהוביל את המשפחה לפנות לבג"ץ בסיוע האגודה לזכויות האזרח.

לאחר שמונה חודשים ממועד מתן פסק הדין, שב קעדאן ופנה לבג"ץ בדרישה לאכוף את יישומו. בג"ץ הנחה את משפחת קעדאן להגיש מחדש את מועמדותם לוועדת הקבלה של היישוב, תוך הבהרה כי עובדת היותם ערבים לא תשמש קריטריון – לא ישיר ולא עקיף – לסירוב קבלתם. אף על פי כן, ועדת הקבלה של קציר דחתה את בקשתם, בתואנה של "חוסר התאמה".

בעקבות כך, הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה נוספת לבג"ץ, ובשנת 2004 הודיע מינהל מקרקעי ישראל כי בעקבות התרחבות היישוב, ועדת הקבלה בו חדלה מלפעול, ולכן ניתן להקצות למשפחת קעדאן מגרש. רק באוגוסט 2007, יותר מעשור לאחר שהחלו במאבקם, קיבלו בני הזוג קעדאן את האישור המיוחל לבנות את ביתם ביישוב קציר.

המקרה הסתיים בניצחון משפחת קעדאן, אך היה זה ניצחון פרטי בלבד. מדובר בפסיקה שהתמקדה במקרים פרטניים של אזרחים ונמנעה מלעסוק בפן המבני של מערכת שתוכננה מראש להפלות. בית המשפט בחן את הסוגיה דרך פריזמה של זכויות פרט, ולא כבעיה רחבה של זכויות קולקטיביות ושל אפליה שיטתית נגד אזרחים ערבים כקבוצה. פסק הדין אף התעלם מהקשר רחב יותר, שבו העותרים נאלצו מלכתחילה לבקש להתקבל ליישוב שנבנה בחלקו על אדמות ערביות מופקעות – קרקעות שהמדינה הקצתה לסוכנות היהודית, אשר מטרתה המוצהרת, כפי שנכתב בפסק הדין עצמו, היא "ליישב יהודים ברחבי הארץ, בכלל, ובאזורי ספר ובאזורים בהם הנוכחות היהודית דלילה, בפרט". מובן מאליו כי הביטוי "נוכחות יהודית דלילה" אינו אלא שם קוד למקומות שבהם יש "יותר מדי ערבים".

מסכות ליברליות על עור גזעני – הבירוקרטיה ככלי הסוואה

מה שעומד לנגד עינינו הוא מנגנון שתוכנן לשמר עליונות אתנית, דתית ולאומית, תוך שהוא מתעטף באצטלה של ליברליות ומשתמש במכבסת מילים שוויונית לכאורה. דוגמה מאלפת לאופן שבו מוסדות המדינה מנסים לייצר מציאות מפלה תחת מעטה של נורמות שוויוניות ניתן למצוא במסמך שפרסם מרכז המחקר של קק"ל – גוף בעל מעמד רשמי במינהל מקרקעי ישראל – בעקבות בג"ץ קעדאן. את הדוח חיבר פרופ' שמעון שטרית, שר לשעבר ופרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, והוא פותח אותו באמירה רבת משמעות:

 "פסיקת בג״ץ בעניין קעדאן נגד מינהל מקרקעי ישראל לגבי אפשרות המגורים של משפחה ערבית ביישוב הקהילתי קציר, לא הייתה בלתי נמנעת ואף לא הייתה מתויבת המציאות; בג״ץ יכול היה להשתמש בסמכותו לפי ״חוק יסוד: השפיטה״ וכלל לא לדון בעתירה מטעמים של עילות סף ; מעבר לפן הפרוצדורלי, קיימים נימוקים חזקים לאי התערבות בית המשפט וכן טעמים מבוססים המצביעים על כר שניתן היה, ואף ראוי היה, להגיע לתוצאח שונה."

תפיסות ומנגנונים אלה התקיימו מאז ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. לאורך השנים המדינה השקיעה מאמצים רבים בהסוואת המנגנונים הללו תוך הצגת עצמה כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" הדוגלת בשוויון אזרחי. ביולי 2018 נחקק חוק הלאום, ששיקף בצורה גלויה ומפורשת את התפיסות הקולוניאליסטיות שהנחו את מדינת ישראל מאז הקמתה. אף שעורר דיון ציבורי סוער ברמה המקומית והבינלאומית, החוק עצמו לא חידש דבר בפרקטיקה – הוא פשוט נתן עיגון רשמי לתפיסות היסוד שעל בסיסן נבנו כל המנגנונים הקולוניאליסטיים שתוארו לעיל. חשוב להבהיר שאין מדובר במדיניות שמאפיינת ממשלת "שמאל" או "ימין" בישראל, אלא בתפיסות ציוניות שהן כמעט קונצנזוס בין השמאל הציוני לבין הימין הציוני.

ישראל חייבת להכיר בעוול שגרמה ולהתחיל בתיקונו. עליה לפרק את המנגנונים הגזעניים ולהחליפם במנגנונים אזרחיים שוויוניים. עליה לסיים את הכיבוש ואת מדיניות ההפרד ומשול בין הפלסטינים.

פאדי שביטה הוא בעל תואר שני ביישוב סכסוכים ופעיל פוליטי וחברתי ומהנדס תוכנה