איך הפך כביש 6 ממסלול מהיר למעורב בקרב על אדמות?

"כשהשבתי את אדמתי לראשונה, ישבתי על האדמה וחפרתי בעפר מחפש אחר גופתו של אבי:
"קום מהקבר, אבא, השבתי את אדמתך". אני מרגיש שאני קורבן של יצר נקמה, אחרי שזכויותיי חזרו אליי, הם רוצים כעת לגזול אותן ממני. הם רוצים לגנוב את נשמתי ואת אדמתי".

אלה דבריו של אבו מיכאל מהכפר אבו סנאן. אבו מיכאל ומשפחתו נעקרו בנכבה מהכפר איקרית. כמו רוב התושבים, נמלטה משפחתו של אבו מיכאל לערים ולכפרים הסמוכים, עד שלבסוף מצאה את עצמה מתיישבת בכפר אבו סנאן, בתקווה לשוב יום אחד לאיקרית. אולם, החלום התרחק, והמשפחות העקורות נאלצו לכלכל את עצמן ואת ילדיהן. אביו של אבו מיכאל עמל קשות בעבודה מפרכת עד שהצליח לרכוש חלקת אדמה בכפר אבו סנאן, ועיבד אותה והצליח לפרנס את משפחתו מתבואתה עד יומו האחרון. כשנפטר, הוריד האבא את האדמה לבניו.

אבו מיכאל אהב את האדמה שהוא ירש מאביו, וטיפל בה כמי שמטפל בילדיו. הוא לא היה צריך לספר לי זאת – סיור אחד בחלקת האדמה הספיק כדי שאבין. אבו מיכאל הילך בחלקת האדמה, דיבר עם העצים וגזם את ענפיהם. מדובר בחלקת אדמה ישרה ונקייה, ללא אבנים או פסולת. יופי שאין כדוגמתו! בעיניי, הדבר היפה ביותר הוא אבו מיכאל עצמו – עיניו הבוהקות בעת שדיבר על האדמה ועל הקשר העמוק שלו איתה. הוא נלהב בדבריו כמו היה מאהב המתבונן באהובת ליבו. הוא הביט בחלקת האדמה שלו כאילו הייתה הפרס של חייו, פאר יצירתו. אולם, כאשר העליתי את נושא התוכנית להארכת כביש 6 לאזור הצפון, הבעות פניו השמחות התחלפו מיד בארשת פנים רצינית.

משרד התחבורה והחברה המבצעת נמנעים מלהציג לציבור באופן גלוי פרט משמעותי: הפרויקט מתוכנן להיבנות על קרקעות פרטיות השייכות לתושבי שלושה יישובים – כפר יאסיף, ג'דיידה-מכר, ואבו סנאן. במסגרת התוכנית, צפויה הפקעה מאסיבית של יותר משלושת אלפים דונמים בבעלות פרטית של התושבים. במקרה הספציפי של אבו מיכאל, מדובר בעשרים ושניים דונמים המהווים עמוד שדרה כלכלי עיקרי למשפחתו.

על פי משרד התחבורה והחברה המבצעת, כביש 6 אמור לשפר משמעותית את הנגישות לאזור הצפון. התוכנית, אשר קיבלה את אישור הממשלה ביוני 2023, נועדה ליצור חיבור תחבורתי מהותי בין הפריפריה למרכז הארץ, ובכך, להפוך את היישובים הסמוכים לכביש לבעלי פוטנציאל משמעותי להפוך מוקדי צמיחה כלכליים. חשוב לציין כי תושבי שלושת הכפרים אינם מתנגדים לעצם רעיון הפיתוח והצמיחה הגלום בתוכנית. אבו מיכאל אף מדגיש זאת: "אינני מסתייג מהתקדמות, אינני מתנגד לפיתוח תשתיות, אך מדוע יש לממש זאת על חשבון אדמותינו ומקור פרנסתנו?"

בעלי האדמות המופקעות מאמינים כי תוכנית הרחבת כביש 6 היא למעשה תוכנית שתכליתה האמיתית היא הפקעת קרקעותיהם. תושבי שלושת הכפרים אינם יכולים להתעלם מההקשר ההיסטורי, ולכן אינם רואים בפרויקט זה מיזם מבורך; פעם אחר פעם, נופל נטל פיתוח התשתיות על כתפיהם של האזרחים הערבים, אשר אחיזתם בקרקע הינה מצומצמת מלכתחילה. לאחר שבמהלך הנכבה הופקעו אדמותיהם על ידי רשות מקרקעי ישראל, הערבים בישראל מחזיקים בפחות משלושה אחוזים מכלל הקרקעות במדינה, המחזיקה כיום בכ־97% מאדמות המדינה. אף על פי כן, רוח המאבק העממי לא דעכה. מאבקם של ועדות התושבים המקומיות, ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, המחאות הציבוריות, והמאבק המשפטי ארוך השנים בהובלת עורכי דין ומתכנני ערים המלווים את התושבים, הצליחו להוכיח כי ניתן היה לתכנן את תוואי הכביש באופן שיעבור באדמות מדינה, ללא צורך בהפקעת קרקעות פרטיות, וללא הגדלת העלויות הכרוכות בפרויקט. למרות זאת, המדינה עדיין מסרבת לשקול חלופות אלו. יתרה מכך, תוואי הכביש המתוכנן חוצה אזור סביבתי מוגן המעוגן בתוכנית המתאר הארצית 35. על פי הגדרתו, אזור זה מחייב שימור קפדני ומוחלט, אולם המדינה דבקה בעמדתה וממשיכה לקדם את התוכנית, תוך התעלמות שיטתית מהשלכותיה מרחיקות הלכת.

מטרידה אף יותר היא פסיקת בית המשפט בעקבות הגשת הערעור על ידי בעלי הקרקעות הערבים. בזמן שההתנגדויות שהועלו על ידי תושבי ישובים יהודיים באשר לתוואי הכביש העובר ליד יישוביהם זכו להכרה משפטית אשר הובילה לנסיגת המדינה והתרחקות מאזורים אלו, נותרו היישובים הערביים – הבעלים החוקיים של הקרקעות והנפגעים האמיתיים מהפרויקט – ללא מענה הולם. החלטת בית המשפט משקפת הטיה ברורה ולא מוסווית: בזמן שצדק נעשה עם היישובים היהודיים, היישובים הערביים נותרו בשוליים וללא התייחסות משפטית נזכרת.

עבור אזרחים ערבים, משמעות האחיזה בקרקע חורגת מההיבט החומרי גרידא. למעשה, היא מהווה עדות מוחשית לנוכחותם ההיסטורית בארץ וראיה מכרעת לזכותם להמשיך ולקיים את חייהם ביישוביהם, על אף ניסיונות המחיקה ותהליכי ייהוד הגליל האגרסיביים. מבחינת האזרחים הערבים, לאדמה יש ערך שאינו ניתן להמרה – לא באמצעים כספיים, ולא בפיצויים מסוג כלשהו. כפי שמבטא זאת אבו מיכאל בדבריו הנוקבים: "אינני חפץ בתמורה כספית, אינני מעוניין בפיצוי המוצע. אם אין מנוס מהפקעת אדמתי, שיעניקו לי קרקע חלופית צמודה. שיעניקו לי אדמה שאוכל לעבדה, לטעת בה עצים, להרעיף עליה את אהבתי, בדיוק כפי שאני אוהב את זו שיש לי כעת".

כאשר שאלתי אותו מדוע הוא אינו מסכים לקבל פיצוי כספי ולהשתמש בו לרכישת קרקע חלופית, הרים אבו מיכאל את קולו: "האם מישהו יכול לאמוד את ערכה האמיתי של האדמה ולפצות אותי ואת צאצאיי על כל יום שהקדשתי לה, על כל עץ שנטעתי בחרדת קודש, על כל קוץ שעקרתי במסירות? ועבור טיפות הזיעה שנגרו על מצחי כשעיבדתי קרקע זו? האם ניתן לכמת באופן מדיד את עומק האהבה, את עוצמת הקשר הרגשי, ולהמירם בערך כספי כלשהו?" ומיד הוסיף: "לא, אין תחליף ראוי לאהבה. אין תמורה הולמת לאדמה".

דבריו הנוקבים של אבו מיכאל הם זעקתם של כל בעלי האדמות הערבים אשר מנהלים מאבק בלתי מתפשר לביטול הפרויקט – באמצעות הפגנות מאורגנות, מחאות ציבוריות נרחבות ועתירות משפטיות מנומקות. ועדת ההגנה על קרקעות והמועצה המקומית כפר יאסיף אף יזמו הפגנה משמעותית עם בעלי הקרקעות מול משרדי הוועדה המחוזית בנצרת. המאבק המשפטי מתנהל בהובלתם המקצועית של עורך הדין, אלי נחאס, ומתכנן הערים, פרופ' יוסף ג'בארין, אשר אף הציג בפני הרשויות תכנון חלופי מקיף לפרויקט. הצעתו של פרופ' ג'בארין נדחתה על הסף על ידי הממשלה והחברה המבצעת. בעלי האדמות פנו לבג"ץ, והדיון צפוי להתקיים בעשירי במרץ.

אבו מיכאל אינו חלוץ המאבק, ואיננו מנהל אותו לבד. העימות של בעלי הקרקעות בג'דיידה-מכר, כפר יאסיף ואבו סנאן אינו העימות הראשון בין האזרחים הערבים לבין הממסד הישראלי במאבקם נגד הפקעת קרקעותיהם. זהו מאבק מתמשך על פני עשרות שנים בו השתנתה זהות המעורבים והמיקומים הגיאוגרפיים בלבד. המערכת הישראלית הצליחה בחלק מהמקרים להשלים את הפקעת האדמות, ובמקרים אחרים נבלמו מהלכיה.

המאבק המכונן של הערבים אזרחי ישראל נגד הפקעת קרקעות התרחש במה שנקרא "יום האדמה". יום האדמה הוכרז בחברה הערבית בעקבות התקוממות עממית במסגרת מאבקם של בעלי אדמות בסכנין, עראבה ודיר חנא, שגבתה את חייהם של ששה אזרחים ערבים במרץ 1976. בסופו של דבר, מאבק זה הוכתר בהצלחה כאשר התושבים הצליחו להביא לביטול החלטת הפקעת אלפי דונמים. בדומה לכך, היה ניסיון נוסף מהמדינה להפקעת אדמות הנגב במסגרת "תכנית פראוור". התוכנית נבלמה בעקבות מאבק עממי רחב היקף שבמהלכו התקיימו הפגנות ומחאות מאורגנות בכל רחבי הארץ.

האם יצליחו האזרחים הערבים לגייס היום את החברה הערבית הפלסטינית, במלוא עוצמתה, ולהביא לביטול תוכנית כביש 6 באמצעות מאבק ציבורי? או שמא יתנהל המאבק בין כותלי בתי המשפט, זירה שבה נדמה כי האזרח הערבי מתקשה לזכות בפסיקה צודקת?

ביאן חוג׳יראת* עיתונאית וכתבת בערוץ מוסאווא