בין הזג׳ל לטיקטוק: מה קרה לשמחה הערבית?

בעבר, חתונות פלסטיניות נמשכו זמן רב יותר מכפי שהן נמשכות כיום. החגיגות החלו ימים, ולעיתים אף שבועות, לפני הטקס עצמו. ההכנות היו חלק בלתי נפרד מן השמחה: משפחות החתן והכלה התגייסו, קרובי המשפחה השתתפו, השכנים ידעו שבבית מתקיימת חתונה, ולכל אחד היה תפקיד, קטן או גדול. אנשים הגיעו לחתונה כאורחים, אך במובן מסוים היו גם שותפים ליצירתה.

ההשתתפות הקהילתית הרחבה הזאת לא נולדה במקרה, וכך גם השינויים שחלו במנהגי החתונה. החברה עצמה השתנתה: מבנה המשפחה, דפוסי העבודה והמגורים, היחסים בין שכנים, הכלכלה, הטכנולוגיה והאופן שבו אנשים חיים זה לצד זה.

טבעי שגם החתונה תשתנה כאשר החברה שיוצרת אותה משתנה.

השאלה אינה אם החתונה של פעם הייתה טובה יותר מזו של היום. מעניין יותר לשאול מה סיפרה החתונה על החברה בעבר, ומה היא מספרת עליה כיום. הרי לצד מנהגי החתונה השתנו גם דרכי ההשתתפות בה, השירה, צורת החגיגה ואפילו משך הזמן שהחברה מוכנה להקדיש לשמחה.

דוגמה מובהקת לתמורות האלה אפשר למצוא בזג׳ל, אחת מצורות השירה העממית המזוהות עם החתונות הפלסטיניות.

אם החתונה משקפת את המרקם החברתי, הזג׳ל היה אחד הקולות שצמחו מתוכו. זו הייתה אמנות עממית חיה, שהתעצבה מחדש בכל הופעה. בחתונות ובאירועים חברתיים היה המשורר שר ומאלתר, משורר אחר משיב לו, והקהל מתערב, מוחא כפיים, חוזר על שורות וממתין לתשובה.

היה זמן למילה, זמן לתשובה וזמן לשיר שנבנה לעיני הקהל, בית אחר בית.

הזג׳ל נשען על ידע שעבר מדור לדור: צורות שירה, מקצבים ואופני ביצוע, ובהם עַתַאבָּא, מִיגַ׳אנָא ודַלְעוֹנָא, ולצדם מסורות השתתפות קהילתיות כמו הסַחְג׳ה. הנוכחות והמאפיינים של כל אלה השתנו מאזור לאזור. היו תבניות, חרוזים ומקצבים שהקהל הכיר היטב, אך גם מקום נרחב לאלתור. המשורר נדרש לקרוא את האירוע ואת הקהל, לקלוט מילה מיריבו ולבנות עליה תשובה באותו הרגע.

דורות שלמים הכירו את השירים ואת האופן שבו נוצרו: מתי המשורר מתחיל, כיצד מגיעה התשובה, מתי הקהל מתערב ומה הופך בית שיר למוצלח, שנון או מתאים לרגע.

גם התחרות בין המשוררים, שלעיתים כללה מילים קשות ולעג ישיר, התנהלה כמשחק פיוטי בעל כללים משלו. היא דרשה חדות מחשבה, יכולת אלתור וסבלנות. ההמתנה הייתה חלק מהאמנות: האחד אומר, השני מקשיב ומשיב, והקהל שומע את שניהם, מגיב ומשתתף.

מה שעשוי להיתפס כיום כעימות בין זמרים לא נשא בהכרח את אותה משמעות בעבר. מילים קשות בזג׳ל היו לעיתים חלק ממוסכמות התחרות הפיוטית, מבלי שהעידו על עוינות ממשית בין המשתתפים.

הזג׳ל, ככל אמנות עממית חיה, המשיך להשתנות עם הזמן. אותן תבניות שנשאו אהבה, פלרטוט ושמחה יכלו, בנסיבות היסטוריות ופוליטיות שונות, לשאת גם משמעויות אחרות: מולדת, גלות, אובדן, כלא ופליטות.

מסורת חיה שממשיכה להשתנות

קחו למשל את ״זריף א־טול״. במסורת העממית, השיר תיאר בחור יפה תואר וגבה קומה, והושר בחתונות בליווי ריקודים. עם השנים התרחבו משמעויותיו. על רקע התמורות הפוליטיות שחלו בפלסטין ובאזור, ובצל הגלות, העקירה והעימות, קיבלו המילים והשימושים בשיר גם משמעויות לאומיות.

כאשר המציאות שסביב האנשים משתנה, גם השירים מקבלים משמעויות חדשות. אהוב נעדר עשוי להפוך, בזיכרונה של חברה שחוותה גלות ואובדן, לדימוי של היעדר רחב יותר. משפט העוסק ב״ארץ״ יכול לחרוג מהקשרו הרומנטי ולהישמע כביטוי של געגועים למולדת.

תהליך דומה התרחש גם ב״ג׳פרא״, שנקשרה בראשיתה לשירה רומנטית, ובהמשך הפכה בהקשרים שונים לתבנית שנשאה תכנים לאומיים ופוליטיים, תוך שמירה על השכבה הרגשית והעממית שלה.

כאן מתגלה אחת מתכונותיה החשובות של האמנות העממית: היא משתנה יחד עם החברה שנושאת אותה. אנשים ממשיכים לכתוב את סיפורם בתוך השיר, ומעניקים למילים ישנות משמעויות חדשות.

כך אפשר להבין גם את דרכם של אמנים שנשאו את הצורות האלה למחוזות חדשים. נעמאן אל־ג׳למאווי, אכרם אל־בורעיני, מוסא אל־חאפז ואחרים הביאו חלק מן המוזיקה העממית והזג׳ל אל במות רחבות יותר, אל עולם ההקלטות ואל קהלים חדשים. המעבר הזה היה אחת הדרכים שבהן המשיכה המסורת להתקיים ולהתפתח.

בתוך המסורת המתחדשת הזאת בולט במיוחד שפיק כבהא. כבהא לא היה זג׳ליסט במובנה המדויק של המילה, אך היה מעין שומר של הזיכרון המוזיקלי. קולו נשמע בחתונות וביישובים, במחנות הפליטים, בחברה הערבית בישראל וברחבי העולם הערבי. הוא נשא את השירה העממית והמסורתית אל קהל רחב והפך אותה לחלק מזיכרונם של דורות.

מותו הותיר חלל במקומו של הזמר שהיה מסוגל לשאת בקולו מסורת מוזיקלית שלמה ולהביא אותה אל קהלים רחבים. השירים המשיכו להישמע, אך דמותו של האמן ששימש חוליה מרכזית בין המסורת לדורות חדשים נותרה חסרה.

לצד האמנים ששימרו את צורותיה המוכרות של המסורת, פועלים גם יוצרים הנוטלים ממנה יסודות ומעניקים להם ביטוי חדש.

ולאא סבייט הוא דוגמה לכך. השילוב שהוא יוצר בין זג׳ל ושירה פלסטינית עממית, דרבוקה ודבקה, לבין מקצבים עכשוויים, מוזיקה אלקטרונית ומרחבי הופעה אלטרנטיביים, מעיד על האפשרויות הגלומות בחידוש המסורת. שמירה על זהות אינה מחייבת לשיר בדיוק כפי ששרו הדורות הקודמים. היא מחייבת היכרות עם מה שירשנו מהם ויכולת להעניק למורשת הזאת ביטוי בשפה משלנו.

גם כשהמורשת הזאת מגיעה למועדון, לבמה אלטרנטיבית או להופעה שבה ניצב לצד האמן די־ג׳יי כמו ברונו קרוז, היא ממשיכה להתקיים, להתפתח ולפגוש קהלים חדשים.

אולם לצד ההתחדשות המוזיקלית חל שינוי נוסף, עמוק יותר, הנוגע לקצב שבו אנחנו צורכים את התרבות עצמה.

הפלטפורמות הדיגיטליות שינו את הדרך שבה אנחנו מקשיבים למוזיקה. שיר שנדרשו בעבר דקות ארוכות, ואולי אירוע שלם, כדי לשמוע ולחוות אותו, עשוי כיום להצטמצם לקטע של עשרים שניות. הבית המסקרן ביותר הוא זה שמתפשט ברשת. המשפט הפרובוקטיבי ביותר הוא זה שנגזר מן ההופעה ומופץ בפני עצמו. תחרות שירה ארוכה יכולה להפוך לסרטון קצר בטיקטוק או באינסטגרם.

השינוי הזה משפיע גם על מה שהקהל מעניק לו תשומת לב. המהירות אינה מתבטאת רק בביצועים קצביים יותר, אלא גם בהרגלי ההקשבה והצריכה: המעבר המהיר משיר לשיר, מאירוע לאירוע וממשמעות אחת לאחרת מותיר לעיתים פחות מקום להקשבה ממושכת ולסבלנות שהייתה חלק מן החוויה.

הדברים שזקוקים לאיטיות כדי לקבל משמעות

כשם שהשתנתה הדרך שבה מכינים חתונה, כך השתנתה גם הדרך שבה אנשים חווים את פרטיה. פעולות שדרשו בעבר זמן, נוכחות והמתנה נעשות כיום במהירות רבה יותר, באופן מאורגן ומקצועי יותר. שירותיהם של אנשי מקצוע החליפו במידה רבה את ההתגייסות המשפחתית והקהילתית. השינוי הזה מובן: החיים עצמם הפכו מהירים יותר, ולאנשים יש מחויבויות, עבודות ואורחות חיים שונים.

אך כאשר הכול נעשה מהר יותר, מה קורה לדברים שזקוקים לאיטיות כדי לקבל משמעות?

הזג׳ל זקוק לזמן כדי שהתשובה תישמע. הדבקה זקוקה לזמן כדי שהשורה תתגבש, כדי לדעת מי מוביל ומי מצטרף. השיר העממי זקוק לזמן כדי להיטמע בזיכרונם של האנשים, כדי שיישאר איתם גם לאחר שהצליל האחרון נדם.

אפילו התחרות השתנתה.

בעבר יכול היה המשורר לומר דברים קשים, אך היה עליו להמתין לתשובת יריבו. כיום אפשר לגזור את המשפט לבדו, לנתק אותו מהקשרו ולהפיץ אותו ברשת.

כאשר התחרות הפיוטית הופכת לתוכן קצר שנועד לעורר תגובות, גם השפה שבה היא מתנהלת עשויה להשתנות.

שינוי נוסף באופייה של החתונה הפלסטינית קשור לדימויי הגבריות והיוקרה, שעברו גם הם תמורות.

בגדים שחורים או מראה מודרני אינם מעידים כשלעצמם על אלימות, והם עשויים להיות בחירה אופנתית בלבד. עם זאת, בחלק מסצנות החתונה העכשוויות הפך הדימוי החיצוני לחלק מהפגנת המעמד: הבגדים, המכוניות, אופן העמידה, סגנון הצילום והנוכחות מול אחרים.

בעבר נבנתה היוקרה במידה רבה מתוך היחסים בתוך הקבוצה. בחלק מן הסצנות העכשוויות היא מקבלת גם אופי של מופע פומבי, המיועד לעיני הקהל והמצלמה.

התמורות האלה משקפות שינויים חברתיים רחבים יותר. החברה עצמה השתנתה, ואיתה גם הדרכים שבהן אנשים מבטאים כוח, מעמד ושייכות; היחסים בין הפרט לקבוצה, בין המשפחה לשכונה וליישוב, ובין החיים הפרטיים לבין מה שמוצג לעיני הציבור.

מחקרים על החברה הערבית בישראל מצביעים על תמורות במבנה המשפחה וביחסים החברתיים, ועל התחזקותן של שאיפות אינדיבידואליות לצד היחלשותן של חלק מהמסגרות הקולקטיביות המסורתיות. תמורות אלה מתרחשות בתקופה שבה החברה הערבית מתמודדת גם עם משבר מתמשך של אלימות ופשיעה, שדוחות עדכניים מתעדים את היקפו החמור.

עם זאת, אין להסיק מכך קשר סיבתי ישיר בין השינויים החברתיים והתרבותיים לבין האלימות. זוהי תופעה מורכבת, ששורשיה בגורמים חברתיים, כלכליים, פוליטיים וביטחוניים רבים, ואין להסבירה באמצעות גורם יחיד.

ראוי אפוא לבחון כיצד השתנו הדרכים שבהן אנשים מבטאים כוח, מעמד ושייכות, וכיצד התמורות הללו משתלבות במציאות חברתית שבה רבים חיים תחת איום מתמשך של אלימות ופשיעה.

בסופו של דבר, השמחה הפלסטינית משתנה יחד עם החברה שבתוכה היא מתקיימת. כך משתנים טקסי חיים, מסורות וצורות של ביטוי תרבותי.

אלא שבמרוץ הזה אנו עלולים לחלוף על פני הדברים לפני שנספיק להבין אותם. אנחנו שומעים את הבית בשיר לפני שהכרנו את הסיפור שלו, שרים את הלחן מבלי לדעת מאין הגיע, ומצלמים את החתונה מבלי להכיר את הזיכרונות, היחסים והמנהגים שהפכו אותה לחגיגה של קהילה שלמה.

אין הכרח להחזיר את החתונה לצורתה הישנה או לשחזר את הזג׳ל כפי שבוצע בעבר. המסורת יכולה להמשיך להתחדש, ובלבד שלא נאבד את הזיכרון המעניק לה משמעות.

כי המסורת אינה מתה כשהיא משתנה.

היא מתה כאשר אנחנו מפסיקים לדעת מה היא הייתה בשבילנו.

ואולי השאלה האמיתית, בסופו של דבר, היא מה עשתה המהירות לאופן שבו אנחנו מבינים את השמחה.

באנר: חתונה פלסטינית מסורתית בתצלום היסטורי. בעבר נמשכו חגיגות החתונה ימים ארוכים, ולעיתים אף שבועות, והיו מוקד של השתתפות משפחתית וקהילתית רחבה. השירה העממית, הזג׳ל, הדבקה וההכנות המשותפות העניקו לחתונה את אופייה כחגיגה של הקהילה כולה. צילום/מקור: Palestine Remembered (فلسطين في الذاكرة), מתוך האוסף ״תמונות פלסטין לפני הנכבה״, תחת הכותרת ״الأعراس الفلسطينية قديماً״ (חתונות פלסטיניות בעבר). שם הצלם ותאריך הצילום אינם מצוינים.