החקירה מעבירה מסר לנבחרים: אתם קודם כל פלסטינים, ולכן חשודים

השב"כ מנהל חקירה בחשד למימון זר שהשפיע על תוצאות הבחירות, וטוען שמטרת מימון זה היתה הגדלת כוחן של הרשימות הערביות. ראש השב"כ, דוד זיני, מעוניין גם בנקיטת אמצעים קיצוניים העומדים לרשות המשטרה החשאית, בנוסף לרצונו לחקור חברי כנסת  - נציגיהם הנבחרים של האזרחים הערבים. 

מהות הגוף החוקר חשובה לא פחות ממהות החקירה עצמה. ניהול החקירה על ידי השב"כ יוצא מנקודת הנחה  כי מימון זר פוגע בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. מול קביעה זו נותר רק לתהות: למה מתכוון השב"כ? האם הוא סבור, בניגוד גמור לחוק הפלילי, שמימון זר הינו עבירה ביטחונית? אם כך, יתכבד השב"כ ויפנה למחוקק בכדי לשקול לתקן את החוק לפי ראות עיני נבחרי הציבור. ואולי הפשע והאיום הביטחוני, בעיני השב"כ, אינו המעשה עצמו, אלא התוצאה הנגזרת ממנו: ההצבעה המסיבית של הציבור הערבי למפלגות הערביות. הצבעה למפלגות אלה, לפי היגיון של חקירת שב"כ, יש בה כדי לכרסם בביטחון הלאומי של המדינה. דהיינו, השב"כ סבור כי ביטחון המדינה נפגע בהצבעה לרשימות לגיטימיות המתמודדות לכנסת ישראל באופן כשר. 

כאשר חקירה מתנהלת על ידי השב"כ, מופעלים בה אמצעים מיוחדים לשב"כ, ואלו עלולים לפגוע בחירות המחשבתית של קברניטי המפלגות הערביות, שבתקופה קריטית זו – לאחר הבחירות ובפתח ההמלצות לנשיא ולדיונים על הרכבת הממשלה, השיחות שיקיימו, הדיונים הסוערים והוויכוחים העזים, לא מן הנמנע שיהיו תחת האזנת השב"כ.

בהצהרות הנחרצות של ראש השב"כ בדבר הצורך בחקירה בכל האמצעים העומדים לרשות השב"כ יש כדי לקשור את גורלו של זיני בגורל תוצאות החקירה. כך שאם יתברר לבסוף שאין בחשדות אלה כלום, אזי על זיני להתפטר לאחר שיצר עליהום נגד החברה הערבית והמנהיגים הפוליטיים העומדים בראשה. אם יתברר שאכן היה אירוע רחב ממדים וחסר תקדים לזיהום תוצאות הבחירות, גם במקרה זה על זיני להתפטר, היות והוא לא הצליח למנוע בזמן אמת מעשה זה. הרי השב"כ הוא ארגון מסכל מלכתחילה ולא בדיעבד, ואם נכשל בהגנה על טוהר הבחירות, דרישה אלמנטרית בכל מדינה דמוקרטית, עליו לשאת בכישלון זה ולהתפטר. במילים אחרות: מי שקשר את גורלו בגורל החשדות האלה, יצטרך להיעלם מהחיים הציבוריים עם תום הבירור.

המזמורים של זיני בדבר חשדות אלה משתלבים מעולה במנגינת הכינור הקטן בו מנגן נתניהו כדי לנסות ולכרסם במהימנות תוצאות הבחירות. אין זה חדש שפקידים מבצעים את הלך רוחו של השליט, וגם ההתנהלות הנוכחית מעלה שאלה על היכולת המעשית של מינוי פקידים, יהיו אשר יהיו זהותם ועמדותיהם, שיהיו מינויים מקצועיים גרידא. 

זכורה לי היטב מערכת היחסים בין מפכ"ל המשטרה לשעבר קובי שבתאי לבין בן גביר, שהתהדקה ככל שהפופולריות של האחרון התעצמה בציבור. בן גביר טיפס לתפקידי מפתח, וזה גרם לשבתאי לחזר אחריו.  על פניו, היה מצופה מראש השב"כ לנהוג כך עם מנהיגי הציבור הערבי בכנסת, שהתחזקו משמעותית מבחינה מספרית ומבחינה ציבורית. אך היגיון החנופה לא עובד במקרה הזה, כי ראש השב"כ, כמו הארגון שהוא עומד בראשו, אינם רואים בציבור הערבי ציבור אותו יש לכבד.

השב"כ הינו כלי שליטה בפלסטינים, והיה כזה מאז קום המדינה. הארגון צמח ושיכלל יכולות דיכוי נגד הפלסטינים. ובהיותו כזה, אין להתפלא שגם כיום הוא פועל לדכא את הציבור פוליטית. גם אם הדיכוי מתבצע נגד חברי כנסת אזרחי המדינה, הם לפני כל פלסטינים.

ניסיון דיכוי זה מתווסף לשורת דיכויים רחבה וארוכת שנים, שמאז השבעה באוקטובר מתעצמת מדי יום ביומו. 

הציבור היהודי שינן את הסיסמה שנציגי הציבור הפלסטיני בישראל דואגים לפלסטינים בגדה ובעזה יותר מכפי שהם דואגים לבני עמם בישראל. על אף שחברי הכנסת מנסים יומם וליל להשיל את "ההאשמה" הזו מעל כתפיהם, מגיע הממסד ומתייחס אליהם כמו שהוא מתנהג לפלסטינים בגדה ובעזה, ומזכיר למי שהשלה את עצמו, שהפלסטינים הם בני עם אחד, ושהמדכא לא מבדיל בין פלסטיני אחד לאחר מתוך קווים דמיוניים שצוירו לטובת אותו מדכא ובאישורו.

הפרשה הזו תיגמר, ראש השב"כ יסיים את כהונתו – בין אם בפיטורים ובין אם בתום הקדנציה הקצוב, והעם הפלסטיני הפצוע יצטרך להמשיך להתמודד עם השלכות הדיכוי. 

תמונת באנר: חברי הרשימה המשותפת (צילום: מוחמד ח'ליליה)