של מי הארץ הזו?

בפברואר 2021, במסגרת עבודתי בארגון זכויות אדם, הגעתי לח'רבת א-טובא במסאפר יטא כדי לתעד את בעיית מחסור המים, שממנו סובלים התושבים שם. פגשתי את בני משפחת אלעווד – את אימאן, שקיבלה אותי בסבר פנים ובילתה את רוב זמנה במטבח בהכנת תה לאורחים וארוחת צוהריים לילדים, את עלי, שהביא באותה העת מכלית מים לכפר, ואת הילדים, שישבו להכין עבודות בית על רצפת האוהל, כמעט בלי מזרנים.

באותה ההזדמנות פגשתי את ופא, צעירה בהיריון, שהדגימה לי איך היא סוחבת מים מברז מחובר למכלית עד פתח ביתה. היא מילאה שני דליים של 18 ליטר כל אחד והלכה לפני עדשת המצלמה שלי בדרך תלולה, שהביאה אותנו אל ביתה, מערה ששוכניה המציאו דרכים לחלק אותה לחדר שינה, למטבח ולחדר ילדים!

הייתי נבוכה לנוכח העובדה שרק הלכתי אחריה ותיעדתי את המציאות היומית הקשה שלה. בשלב מסוים כיביתי את המצלמה והצעתי להמשיך את הצילום עם שני דליים חצי ריקים. ופא צחקה והמשיכה בדרכה כאילו סחבה שתי כריות.

בהגיענו לביתה/מערתה סיפרה ופא על קורס התפירה שהיא לומדת, והזמינה אותי לבוא לבקר באפריל. "אכין לך פריקה עם בשר גוזלים, ותראי את התינוק שלי" הסבירה. סיימתי לראיין אותה, שתינו תה צמחים, שמעתי סיפורים על האלימות של המתנחלים מהתנחלות מעון, וחזרתי הביתה עם תמונה בלתי נשכחת של אישה אמיצה, חזקה, הריונית עם שני דליי מים בידיים.

ב-20 כפרים של מסאפר יטא כל הנשים הן ופא ואימאן, כל הגברים הם עלי, כולם סובלים מהאלימות של מתנחלים, כולם סובלים מתוכניות כיבוש האדמה, הריסת בתים והחרמת ציוד חיוני, כולם סובלים מהמחסור במים, כולם סוחבים דליים עמוסי כאב וקיפוח, כולם חיים באומץ ובנחישות כנגד כל עוולות הכיבוש וזרועותיו. הסרט "אין ארץ אחרת" (באסל עדרא, יובל אברהם, חמדאן בילאל, רחל שור, 2024) בא כדי להדגיש ולהציף בפשטות קולנועית את אי-הצדק ואת המחיר שפלסטינים משלמים בגוף, בנפש ובקניין.

"אין ארץ אחרת" אינו יצירת מופת קולנועית ואינו מביא מידע בלעדי, כי את האירועים שמופיעים בו ראינו ואנו רואים דרך הרשתות החברתיות ומהדורות החדשות. הוא גם אינו יחיד במינו כסרט תיעודי. לפניו צפיתי בסרט "סארורה - עתיד של מקום לא מוכר" של הבמאי האיטלקי, ניקולא זמבילי, שבא לתעד את המציאות של כפר סארורה במסאפר יטא, חי עם התושבים, חווה את חוויותיהם, נפגש עם קבוצות המתנדבים שבאות לתמוך במאבקם, ומטפח קשר עם דמויות דומיננטיות במאבק, כמו סאמי הוריני מכפר תואנה. אך עדיין, יש קסם ב "אין ארץ אחרת" שאינו קיים בקודמו, והוא הקשר בין באסל הפלסטיני לבין יובל הישראלי, שני בחורים צעירים באותו הגיל, חיים על אותה האדמה בשתי מערכות שלטון שונות לגמרי. עובדתית - יובל מגיע מהצד שעושה את כל הרע לבאסל, עקרונית וערכית - אינו משתייך לאותו צד ומעלליו, וכאן מתחיל הסיפור המרתק.

כוחו של הסרט נובע בראש ובראשונה מהצפת התכנים והאירועים, מדמותו של באסל, מהנחישות שלו, מתמונתו שוכב על העשב, כשלפניו מונחת מצלמת וידאו קטנה, ומאחוריו רחוק ברקע דחפור גדול, והוא ביניהם - נלחם בדחפור באמצעות תיעוד. ברקע יש קולות של הרס בתים, קול של נגיעת הפלדה של הדחפור בגגות הפח, קול שגורם צמרמורת, וכמה טוב שהוא מהדהד באולמות הקולנוע בעולם.

כבר בפתיחת הסרט באסל מקבל שיחת טלפון, שמזמינה אותו לחזור הביתה וחושפת אותנו ישר לסיפור. נוכחותו שם בעת פשיטה של הצבא חשובה מאוד. היא צלילה לעומק המציאות הקשה מאוד שלו אישית ושל הכפרים הפלסטינים במסאפר יטא. את באסל אנחנו מלווים לאורך כל הסרט, חווים איתו רגעים של כוח ושל חולשה, שומעים אותו, רואים אותו, הולכים איתו לעבודה, אוכלים איתו וגם מעשנים נרגילה. כשהוא מקבל מכות - אנחנו נמצאים שם, עדים, וכשהוא מצליח לקום שוב על הרגליים, לי קשה היה לקום בגלל תחושת חוסר האונים, אותה התחושה של מבוכה לנוכח סחיבת שני דליי המים של ופא.

למול משפטו של באסל "אבא שלי בלתי מנוצח" אפשר להבין את מקור הכוח שלו, את החינוך שהוא קיבל, את האטמוספרה של התפתחותו. ואז מגיעה המנה הדשנה של חומר ארכיוני משפחתי, תיעוד וראיונות והצהרות מול המצלמה, ואליה מתווספים קטעי חדשות וקריינות, שמחברת את פיסות המידע יחד.

המאבק של באסל עדרא עובר בירושה, מאבק מתועד לאורך שנים. מהחומר הארכיוני המשפחתי של ימים טובים יותר אנחנו שומעים ורואים את אביו מדבר על "סומוד", כשבאסל, ילד בן 6 או 7, יושב שם במרחק קטן מאביו, מקשיב ומביט למצלמה בעיניים, והחיבור הזה ואופן הצגתו בסרט היה חשוב כדי להבין את ההיסטוריה של המאבק ולחבר אותה לתיעוד העתידי של אלימות המתנחלים ושל אלימות הצבא, וכן האלימות של ממשלות ישראל שהולכת וגוברת כל הזמן. יש בסרט הזה כרונולוגיה של תקיפה ושל הרס, שמגיעה לשיא עם ירייה מטווח אפס באדם על ידי מתנחל חמוש, שמבצע פשע למול עיניו של חייל המשקיף מהצד.

לא היינו צריכים הצגה של מפות והסבר על תוכנית הגירוש ומטרתה. מעבר המיקרו מבית לבית בין סוסיא לתואנה לטובא, הכניסה פנימה לתוך חדרו של המנוח, הארון אבו עראם, תיעודו של חייל סוגר דלת של כיתה, כשילדים מפוחדים עדיין בתוכה, הצצה למסכי הטלפונים ומשחקיית הכפר – כל אלה עושים את העבודה. הכול נמצא שם בפנים של האנשים, פנים שהתחלפו לאורך כ-80 שנים של כיבוש, אך המטרה אחת וברורה – אין אדמה אחרת.

בתוך המציאות הקשה הזו נוכחותו של יובל לא קלה אך מרתקת. הוא ובאסל, שני גברים באותו הגיל, נפגשים בתנאים ובמקום לא נורמליים, מצליחים לרקום קשר מיוחד, אישי ואנושי להפליא. יובל הבמאי, שמגיע כדי להכין כתבה, מתחבר לסיפור של המקום ושל האנשים. לפעמים הוא דמות מתעדת ולפעמים מתערבת, אך גדולתה של דמות זו היא בהזדהות ובנוכחות פיזית, שמייצרת שיחות אישיות מעניינות, שיחות נורמליות, כביכול, בין שני הגברים, שיחות על חלומות ועל לימודים אקדמיים, שיחות על תקווה ועל אכזבה, ושיחות על החתונה שאינה מתקרבת, על מוסיקה ועל הגירה. היה מעניין מאוד, אם המצלמה הייתה מתרוממת מגובה העיניים למעלה יותר ומתרחקת מהכיסא הזה עליו ישב באסל הרבה שעות כעובד במין תחנת דלק מאולתרת, כדי לראות את הלוקיישן שבו מתנהלת שיחה כזו, ההזרה במלוא יופייה ועוצמתה.

הרהורים במבזקים

בפעם הראשונה ששמעתי על הסרט, הייתה לי סלידה מהשם בגלל האסוציאציות ל-"אין לי ארץ אחרת", הרהרתי לגבי הבחירה וחששתי לראות תוכן שמציג סיפור של שני קורבנות, שאין להם מלבד המקום הזה. באחד הראיונות עם יובל אמרה המראיינת את שם הסרט בתוסף "לי", וזה שוב העלה את חמתי, משום שאותו השיר, שלא הכריחו אותנו ללמוד בבית הספר, לא השמיעו ב"סאוות אלערב" מקהיר ולא שרו במועדים, טבוע לנו בראש!

באחת השיחות של באסל ושל יובל נשאל השני לגבי שירותו הצבאי. הרגע הזה עבר במהרה, אך בפועל הוא קריטי. זו אינה שאלת אגב.

בין כל ההריסות והעפר והקיפוח יש מקום לאהבה, יש מקום לאישה, יש מקום לתינוקות. ראינו חיבוקים של הורים לילדיהם, של בני זוג, שמענו צחוק ושירה בצוותא של משפחה באוטובוס בדרך לטיול, ראינו דאגה של אמא לבנה מפני מזג האוויר הקר, ראינו אם שמקדישה את חייה למען הבן המשותק, וראינו ישיבה משפחתית סביב מעט צלחות בארוחת ערב במערה. כל אלה מחממים מעט את הלב ומבשרים על היכולת ההישרדותית המופתית של תושבי מסאפר יטא, והחשוב מכל - מפריכים את הטענה שפלסטיני הוא פרא אדם.

סמאח בסול, פובליציסטית, מבקרת וחוקרת קולנוע.