שתיקה היא הסכמה 

בימים אלה, נדמה כי השפה עצמה נשברת אל מול המציאות. המילים אשר שימשו בעבר ככלי להבנה, להסבר, ולביקורת, נראות לפתע חסרות משמעות. כל ניסיון לתאר את המתרחש כיום נתקל במציאות חסרת רחמים – הרס, גופות ואבק. גופות ילדים מחולצות מתחת לחורבות שהיו פעם בתים. נשים צורחות ברחובות שהיו פעם שוקקים, והעולם מציץ אל המסך, צופה, ולעיתים שותק.

השתיקה הזו איננה חוסר אונים, היא שתיקה מבחירה. יש המציעים הסברים שונים לשתיקה: פחד, מורכבות, ותשישות מהמציאות הקיימת. תירוצים אלה אינם מצדיקים את השתיקה מול העוולות איננה ריקנות מוסרית, אלא טביעה מוסרית. השתיקה איננה אקט פאסיבי, אלא פעולה אקטיבית בעלת משמעות. היא מעניקה לגיטימציה להמשך ההרס, ומאפשרת לו להפוך לשגרה: עוד רגע עובר, עוד הפצצה מוטלת.

כנראה שישנו צורך לומר את הברור מאליו, גם אם נדמה שכבר נאמר: הרס בקנה מידה כזה איננו גזירת גורל, הוא תוצר של החלטות מכוונות. כל פקודה, טיל, והפצצה, הם בחירה מודעת. מאחורי כל פעולה עומדים אנשים, שיקולים, ואינטרסים, ומכאן גם נובעת גם האחריות. לא מדובר בכוחות טבע, אלא במנגנונים פוליטיים, צבאיים, ותקשורתיים הניתנים לשינוי.

היכולת להבחין בין הגנה לנקמה, בין מוסר לעיוורון, נמחקת כשממשלות מצדיקות השמדת שכונות שלמות בשם "הגנה עצמית", וכשעושים דה-הומניזציה לעם שלם. מי שמאבד את היכולת לראות באחר אדם, מאבד לבסוף גם את האנושיות שבו. כשאנחנו מאמצים את הז'רגון הביטחוני כדי למחוק כל דיון מוסרי, אנו מכשירים לא רק את ההרס של עזה, אלא גם את ההרס של עצמנו. כך גם המאבק לשחרור החטופים שאמור היה לאחד אותנו, לעורר חמלה, ולהזכיר לנו את ערך החיים, הפך לכלי ניגוח פוליטי ביד פוליטיקאים המנצלים אותו שוב ושוב כדי להצדיק צעדים שגורמים לעוד כאב, לעוד מוות...

אינני כותב מתוך כוונה לשפוט אחרים, אלא מתוך תחושת אחריות קולקטיבית. דווקא עכשיו, כשהקולות השפויים מצטמצמים, כשמילים הופכות לחשודות, אסור לנו לשתוק. שתיקה איננה סימן לאיפוק, היא השתתפות פעילה בעוולה. שתיקה איננה ניטרלית, ומולה עלינו לזעוק. בקול. בבהירות. ובעיקר, בעקביות.

קולותיהם של אנשים המסרבים לשתוק עולים ברחבי העולם. לא מתוך שנאת ישראל, אלא מתוך אהבת אדם. הם הבינו את מה שפוליטיקאים לעיתים שוכחים: שמלחמות לא נמדדות בניצחונות, אלא באנושיות שנשמרת במהלכן. בעל הכוח האמיתי איננו זה שממשיך להכות, אלא זה שמסוגל לעצור, להביט במראה ולהגיד: עד כאן.

שתיקה, איננה רק היעדר קול, אלא לעיתים, היא עצמה צורה של אלימות פסיבית ושקטה. המציאות הזו איננה גזירת גורל, היא תוצר של בחירה מודעת, ולכן ניתן לשנותהּ. ברטרוספקטיבה היסטורית, אנחנו לא נישפט רק על מה שעשינו, אלא גם על מה שידענו ושתקנו אודותיו.

על מנת לחוש את כאבו של הזולת ולהוקיר את הכאב הזה, עלינו להיפטר מכל תווית או זהות המבדילה בינינו לבין אחרים, ולפתוח את לבנו ונפשנו בפני האדם והעולם. רק מתוך פתיחוּת עמוקה וכנה נוכל להבין את עומק סבלו של האחר, להעניק לו מקום של כבוד בתודעתנו, ולראות אותו כחלק בלתי נפרד מהמציאות שלנו. הסיפורים הקשים, המציאות השבורה, הפצעים הגלויים והנסתרים, כל אלה אינם רק נחלתו של מישהו אחר. הם גם נחלתנו. הצער הזה אינו זר לנו, הוא חודר לתוכנו והופך לחלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. כשנבין שכל אדם הוא מראה המשקפת את האנושי שבתוכנו, נוכל לראות את עצמנו כחלק אינטגרלי מהעולם, והעולם כחלק בלתי נפרד מאיתנו. יחד עם זאת, ניאלץ להכיר בכך שהזוועות המתרחשות סביבנו אינן רק "הזוועות של אחרים". הן משתקפות בנו, בתוכנו, ומשמשות תזכורת ברורה לכך שגם שתיקה, או אדישות, הן סוג של השתתפות פעילה.