הכפר לא קיים, אך בכל זאת מנסים להרוס אותו מאת

כדי להבין טוב יותר מה מתחולל היום בבקעת הירדן, צריך ראשית להבין את המפה הפוליטית משפטית שנפרסה אי שם בשנות ה־90 של המאה הקודמת. הסכמי אוסלו, שנחתמו בין ישראל לאש"ף, חילקו את הגדה המערבית לשלושה סוגי אזורים: שטח A – בשליטה פלסטינית מלאה, שטח B – בשליטה אזרחית פלסטינית אך ביטחונית ישראלית, ושטח C – כ־60% משטח הגדה, שנותר תחת שליטה ישראלית מלאה, אזרחית וביטחונית.

בפועל, הפך שטח C לאזור שבו מתקיימים חייהם היומיים של אלפי פלסטינים – חקלאים, רועים, משפחות, כפרים – אך ללא זכויות בסיסיות: אין תוכניות מתאר מאושרות, אין תשתיות שמגיעות לתושבי המקום, וכל מבנה חדש שנבנה נחשב בלתי חוקי. החיים בשטח C מתנהלים על זמן שאול.

מי שחי באזור הזה מכיר היטב את המציאות הנ"ל. כל בקשה להיתר בנייה נדחית. כל בקשה לתיקון תשתית נתקעת. כל ניסיון להתרחב, להיאחז, להקים בית או דיר, נתקל בצו הריסה. לצד זאת, ההתנחלויות בשטח C ממשיכות להתרחב בחסות תוכניות ממוסדות, פיתוח תשתיות, כיסוי ביטחוני, ומתן תמריצים למתנחלים. מה עם הקהילות הבדואיות המקומיות אתם שואלים? לפני כחודש, קיבלתי את ההודעה הבאה: "אפשר עזרה בתרגום?". לא שאלתי שאלות, ותרגמתי. הבחור ששלח לי את ההודעה, מכפר ראס עין אל-עוג'א, ניסה להסביר לפעיל ישראלי מה קרה אצלם בלילה שלפני. מאז, אני המתרגמת הזמינה עבורו.

עד שהתחלתי לתרגם דיווחים לעברית, לא הכרתי את ראס עין אל-עוג'א. הכפר שוכן בצפון מדבר יהודה, צפונית ליריחו, בלב אזור צחיח אך חי. האזור מלא ברועים ורועות החיים בקצב משלהם לפי עונות השנה, תנועת העדרים, ומקורות המים. מדובר בקהילה בדואית המונה כ־150 משפחות, אחת מקהילות הרועים הגדולות שנותרו בגדה המערבית. הם חיים בשטח C – מה שאומר שהמדינה מכירה בהם בערך כמו שהיא מכירה בעיזים שלהם. פחות, אם תשאלו אותם...

שטח C נחשב לאזור שישראל רואה בו "רזרבה אסטרטגית" להרחבת התנחלויות, אך אינה רואה כל מחויבות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית החיה בו. באופן שיטתי, המדינה דוחה אלפי בקשות להיתרי בנייה ומנתקת את האוכלוסייה הפלסטינית משירותי בריאות, חינוך, ופיתוח תשתיות. התשתיות הרשמיות נגישות כמעט רק ליהודים. בתוך המערכת הזאת, הקהילות הבדואיות חיות כמו במעמד של תושבים שקופים: ללא הכרה, ללא זכויות וללא עתיד ברור.

היחס המחפיר כלפי האוכלוסייה הפלסטינית אינו מסתכם בהזנחה, אלא גם בתקיפות תכופות על ריכוזיהם ובתוקפנות ביחס אליהם. באחת השיחות שנדרשתי לתרגם, שמעתי תסכול עמוק: "הם חוסמים לנו את הדרך. אי אפשר לעבור עם העדרים". התלבטתי אם להציע להם לפנות למשטרה, אבל הרגשתי שאין להם אמון שמישהו יקשיב להם. זה חוזר על עצמו שוב ושוב, אנשים מתרגלים לחיות תחת איום, השתקה, וללא ציפייה שמישהו ייעתר אליהם ויגיש להם עזרה.

על פי דיווחי ארגוני זכויות אדם כמו "בצלם", "יש דין", ו־"מסתכלים לכיבוש בעיניים", האלימות ופשיעת המתנחלים נגד קהילות הרועים בגדה גברה מאוד בשנים האחרונות. מתנחלים קיצוניים גונבים עדרים, מונעים גישה למקורות מים, מיידים אבנים, ותוקפים, לעיתים בליווי נשק. החלק החמור ביותר הוא לא רק המתקפות עצמן, אלא ההגנה שהן מקבלות מהמערכת. לעיתים קרובות, כשהרועים מנסים להזעיק את המשטרה או את כוחות הצבא הישראלי, הם מגלים שבפועל, הכוחות מגינים על המתנחלים ולא עליהם. במקום לעצור את התוקפים, הם מציבים מחסומים, מפזרים את הרועים, או מתעלמים מהתלונות. זו לא רק שיטת הפחדה, זו שיטה של השתלטות שמגובה בכוח.

מאבק הכפר על משאבי המים

לכפר יש חשיבות היסטורית אקולוגית אדירה: עין אל-עוג’א, מקור המים הגדול ביותר מצפון ליריחו, נמצא ממש בשטח הכפר ראס עין אל-עוג'א. המעיין מספק מקור מים לעדרים, לשדות, ולחיים עצמם. זהו אחד ממקורות המים האחרונים בגדה המערבית שנותרו נגישים, לפחות חלקית, לשימוש הפלסטינים.

בשנות ה־70 של המאה הקודמת, הוקמה ליד המעיין היאחזות נח"ל, שלימים הפכה להתנחלות ייט"ב. מאז, הולכת ומצטמצמת נגישות המעיין לפלסטינים ולשימוש במימיו. בשנת 1979, הוכרז המעיין כשמורת טבע ישראלית, מהלך שבעקבותיו צומצם עוד יותר החופש של הקהילה המקומית להשתמש בו. הדפוס הזה חוזר בעוד מקומות: שמורות טבע מוכרזות בדיוק בשטחים החקלאיים של הקהילות הבדואיות, והופכות תוך זמן קצר ל־"חצר האחורית" של ההתנחלויות.

נסיעה ברכב מתל אביב לעוג’א נמשכת שעתיים בלבד. יחד עם זאת, יש לי תחושה שמדובר בשני כוכבי לכת נפרדים. שם ישנה מציאות של חיים חצי־נוודים המאופיינים בתלונות, דחיות, שיטור עוין וגניבות בלילות. כאן אנחנו מתעסקים בפיד האינסטגרם ובדיון על זכויות בעלי חיים. כמי ששומעת את הקולות מהצד השני של הקו, אני מפצירה בכם – אל תסיטו את מבטכם. אל תגידו "זה מסובך". זה לא מסובך. מדובר בקהילה שורשית, שלווה, שלא מבקשת הרבה: רק לחיות, לגדל עדרים, ולחיות חיים ללא פחד. אולי זאת הסיבה שראס עין אל-עוג'א הפך עבורי לסמל של עוול ועיוורון. אנחנו, שחיים כאן, יודעים על המקומות האלה, שמענו עליהם, ראינו את השלטים בכביש, אבל ממשיכים הלאה. אנחנו מדברים על שלום, ביטחון, ופתרונות אפשריים, ושוכחים את הקהילות הקטנות והאנשים השקופים. אנחנו מתעלמים מהחיים שמתנהלים כל יום מתחת לרדאר.

פידאא שחאדה היא חברת מועצה לשעבר בעיריית לוד, ממקימות תנועת השפעה לקידום מנהיגות מקומית נגד פשיעה בערים המעורבות