האיסור על כניסת פועלים פלסטינים מקדם את תכנית ההכרעה של הימין

בעקבות מתקפת חמאס על ישראל בשביעי באוקטובר 2023, חסמה ישראל את כניסתם של  כ־200 אלף פועלים פלסטינים לשוק העבודה בישראל. גם כעבור שנתיים, האיסור על פלסטינים לעבוד בישראל עדיין נמשך ונראה שהפך למדיניות קבועה, מה שעשוי לסמן שינוי דרמטי ביחסי ישראל עם הפלסטינים בשטחים הכבושים.

לעצירה המתמשכת של כניסת פועלים פלסטינים יש התנגדות רבה מצד גורמים ישראליים. המחאות נשמעות מהמגזר הפרטי, הנהנה מהעבודה הפלסטינית הזולה וצופה קושי למצוא לה תחליף בטווח הארוך, וגם ממערכת הביטחון, שפיתחה לאורך השנים את הקונספציה כי התעסוקה בישראל מסייעת ל"הרגעת" הפלסטינים מבחינה פוליטית. הממשלה הימנית־קיצונית דחתה עד כה את הלחצים להשיב את היתרי העבודה, והחלה בניסיונות ליבוא עובדים מאסיה. 

לאיסור הזה השלכות דרמטיות על הכלכלה בגדה המערבית, וגם בישראל, אבל קודם כל צריך לתהות: מה מלמדת אסטרטגיה חדשה זו – חסרת תקדים מאז 1967 – על השינויים במדיניות הקולוניאלית של ישראל כלפי הפלסטינים?

קיצור תולדות הפועלים הפלסטינים בישראל

מאז 1967 התפתחה התלות הכלכלית של הפלסטינים בשטחים הכבושים בישראל למנגנון מרכזי של שליטה קולוניאלית ולעמוד תווך בהסדרי השליטה של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה. תלות זו אינה מצב כלכלי בלבד, אלא אסטרטגיה פוליטית שמעצבת מחדש את הפלסטינים — מעם בעל זכויות קולקטיביות (Palestinian people) לאוכלוסייה ניתנת לניהול (Palestine population). שלטון ישראל מבוסס על ההנחה שהפלסטינים מהווים אוכלוסייה "לא רצויה" או "עודפת״. ולכן, התלות הכלכלית שימשה כלי מרכזי -אף שלא בלעדי - לניהול האוכלוסייה, והשלימה מנגנוני שליטה משפטיים, מרחביים וביטחוניים.

אף שהיקפה ועוצמתה של התלות השתנו לאורך השנים, ובמיוחד לאחר שהסכמי אוסלו מיסדו אותה במסגרת רעיון "שתי המדינות", התקופה שלאחר ההתנתקות מעזה בשנת 2005 והפיצול בין פתח לחמאס ב־2007 סימנה ארגון מחדש של דפוסי התלות הכלכלית לשני מודלים נפרדים: בעזה נשמרה השליטה באמצעות מצור, אלימות צבאית ומינימום של תלות כלכלית — עם אפס עובדים הנכנסים לישראל לאורך רוב שנות הסגר; ואילו בגדה המערבית נמשכה התלות הכלכלית, שבמרכזה עמד מנגנון העסקת הפועלים הפלסטינים בישראל. באוקטובר 2023 עמד שיעור הפועלים הפלסטינים העובדים בישראל על כ־22.5% מכוח העבודה בגדה המערבית. הם השתכרו בממוצע כ־250–300 ש"ח ליום – יותר מכפול מהשכר הממוצע בגדה – ותרומתם לתמ"ג של הגדה הוערכה בכ־24%. אף שנחשפו לתנאי עבודה מנצלים, תרומתם נותרה חיונית לכלכלה הפלסטינית.

מבחינת ישראל, הלוגיקה שמאחורי הכנסת העובדים התבססה על עיקרון של "שילוב כלכלי" לצורך "הדרה פוליטית". המערכת הזאת מנוהלת בידי המינהל האזרחי ופועלת באמצעות שני מנגנונים מרכזיים: הראשון הוא תשתית השליטה בתנועה – רשת מחסומים, שערים, אפליקציית "אלמונסק" והליכי מעבר יומיומיים הדומים למעברי גבולות בינלאומיים. החוקרת ליילה פרסאח (Leila Farsakh) תיארה את מיסוד המעברים לצורך עבודה ואת מערכת המחסומים כתהליך של "בנטוסטניזציה" של השטח הפלסטיני – חלוקתו למובלעות תלויות בישראל. 

המנגנון השני הוא מנגנון בירוקרטי להנפקת היתרים, הכולל מתווכים, קבלנים וסוחרי היתרים בשוק השחור – מערכת היוצרת ריבוי ערוצים הנשלטים כולם על ידי ישראל, ומשמשת כאמצעי משמעת ושליטה.

לפי שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה הראשון בשטחים, ישראל ניהלה את האוכלוסייה הפלסטינית בשיטת "המקל והגזר".  היא יצרה שילוב של תמריצים כלכליים עם דיכוי צבאי. ה"גזר" התבטא בשילובם הכלכלי של הפלסטינים בשוק העבודה הישראלי ומתן אפשרות לשכר גבוה יחסית לאחרים בגדה, מהלך שיצר תלות עמוקה ושימש כלי להפחתת חיכוך. ה"מקל" כלל שימוש בכוח צבאי, ענישה קולקטיבית, פיקוח הדוק והגבלות תנועה. מדיניות זו, מרכיב מרכזי במה שכונה  "ניהול הסכסוך", נועדה לשמר את ריבונות ישראל על כל שטחי המנדט הבריטי לשעבר, מבלי להעניק אזרחות לפלסטינים, ובמקביל למנוע הקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

מדיניות התלות הכלכלית הביאה גם רווחים ישירים לישראל. פועלים פלסטינים סיפקו למגזר העסקי הישראלי כוח עבודה מיומן וזול, שהוזיל עלויות וביסס את כושר התחרות של הייצוא הישראלי, במיוחד בענף הבנייה והחקלאות. עם השנים, ענפים אלה נעשו תלויים בעצמם בכוח העבודה הפלסטיני. ערב השביעי באוקטובר, פלסטינים היוו כ-29% מכוח העבודה בענף הבנייה בישראל.

לאחר השעיית כניסת הפועלים, דיווחה ועדת הכנסת לענייני עובדים זרים על ירידה של 35% בתפוקה בענף הבנייה בשנת 2024 – הפסד של כ-650 מיליון דולר בחודש. בחקלאות נרשמה ירידה של 12% בכוח העבודה ו-19% ירידה בתפוקה (כ-116 מיליון דולר). ניסיונות להחליף את הפועלים הפלסטינים בעובדים מהודו, אפריקה ומזרח אסיה לא צלחו עד כה.

מערכת הבטחון רוצה להחזיר את הפועלים - הפוליטיקאים מתנגדים

מאז אוקטובר 2023, האיסור על פועלים פלסטינים לעבוד בישראל יצר השלכות כלכליות משני צידי הקו הירוק, והדגיש את מרכזיותם של הפועלים הפלסטינים בכלכלה הפלסטינית וגם בזו הישראלית. למרות זאת, הימין החדש בישראל ממשיך להתנגד נחרצות לחידוש מתן היתרי העבודה, ומונע מהממשלה לנקוט צעדים לשינוי המדיניות.

באופן חריג, הותרה כניסתם של כ־8,000 עובדים פלסטינים לישראל למטרות שירות חיוני בזמן המלחמה – עבודות קבורה, תחזוקה ושירותי מלונאות. כ־10,000 פועלים נוספים הורשו להמשיך בעבודתם באזורי תעשייה ישראליים בהתנחלויות בגדה המערבית, אך לא בתחומי ישראל עצמה. למעלה ממאה אלף עובדים אחרים נותרו מחוץ לשוק העבודה, דבר שהביא להשבתת כמחצית מפרויקטי הבנייה בישראל ולפגיעה בצמיחה ובתקציב המדינה. מיפוי המפה הפוליטית של הגורמים הקוראים להחזרת הפועלים הפלסטינים לישראל מול אלו המתנגדים לכך ומסמנים אסטרטגיה חדשה במדיניות הישראלית הוא צעד חיוני להבנת הכיוון שאליו נעה הממשלה.

בכירים במערכת הביטחון, אנשי עסקים ובנק ישראל קראו להחזיר את הפועלים הפלסטינים לעבודה בישראל, בטענה כי העסקתם תורמת ליציבות בגדה המערבית ומונעת הידרדרות ביטחונית. לטענתם, העובדים הפלסטינים מהווים מרכיב חיוני במשק הישראלי, בעיקר בענפי הבנייה והחקלאות, ובלעדיהם צפויה פגיעה חמורה בצמיחה ובתעסוקה. גם ועדת הכנסת לענייני עובדים זרים, בראשות ח״כ אלי רביבו (הליכוד), הזהירה מפני הפסדים עצומים לענפי הייצור, ואנשי ליכוד פרגמטיים ביקשו לקדם מתווה מדורג לחידוש ההיתרים מתוך ראייה כלכלית ולא אידיאולוגית.

כנגד הטיעונים הכלכליים עומדים האידיאולוגים של הימין: שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳ והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, יחד עם משה סעדה וחברי הציונות הדתית ועוצמה יהודית. הפוליטיקאים האלה התנגדו נחרצות לחזרת הפועלים הפלסטינים, בטענה שהם מהווים סיכון ביטחוני וכי יש לנתק את התלות הכלכלית בפלסטינים באופן מוחלט. עמדתם נשענת על השקפת עולם הרואה בהעסקת פלסטינים מכשול לריבונות יהודית מלאה בגדה המערבית. ראש הממשלה בנימין נתניהו נמנע מלהכריע בסוגיה, בשל תלותו הפוליטית בשותפיו מהימין החדש, שתומכים בהחלפת הפועלים הפלסטינים בעובדים זרים מהודו, אפריקה ומזרח אסיה.

כבר אין מקל וגזר, יש רק מקל

המגמה החדשה של הימין הקיצוני והדתי-לאומי בישראל משקפת ראשיתו של שינוי אסטרטגי ביחס לפלסטינים. בעוד שבעבר היה למערכת הביטחון שיקול מכריע בעיצוב האסטרטגיות לניהול האוכלוסייה הפלסטינית, כיום ניכרת מגמה הפוכה: הממשלה הנוכחית, בעלת אופי פופוליסטי, מכפיפה את מערכת הביטחון לאג’נדה המדינית והאידאולוגית של הימין ולא להפך. בעבר נהנתה מערכת הביטחון ממרחב פעולה מקצועי עצמאי יחסית, שאיפשר לה להציע לממשלות מדיניות מאוזנת יותר. האלימות המתגברת של הצבא בגדה המערבית מאז השביעי באוקטובר ממחישה את השינוי: ההנהגה הנוכחית מעדיפה שימוש כמעט בלעדי ב"מקל" – דיכוי חסר רסן – תוך דחיית כל גישה של הכלה או שיקום. מבחינה רעיונית, הממשלה הנוכחית אינה מאמינה עוד במודל של "ניהול הסכסוך", אלא שואפת להכריע את הסוגייה הפלסטינית, גם במחיר של נזק כלכלי ובידוד מדיני.

עבור סמוטריץ׳ ושותפיו, הפתרון טמון בהדרה מצד אחד ובשליטה טריטוריאלית מצד שני. "תכנית ההכרעה" שפירסם סמוטריץ' כבר ב-2017 קוראת לסיפוח מלא של הגדה והחלת ריבונות ישראלית רשמית עליה. הוא מציג את המהלך כ״תכנית שלום״, אולם על פי הגרסה הזו ה"שלום" מותנה בחיסול מעשי של הלאומיות הפלסטינית. מי שיוותר על שאיפות לאומיות יורשה להישאר כ"תושב" ללא זכויות אזרח, ואילו המתנגדים יידרשו להגר באמצעות תמריצים כלכליים. כך מעצב הימין החדש מסגרת אידיאולוגית חדשה לממשל הישראלי בשטחים: במקום ניהול סכסוך המבוסס על תלות כלכלית ושילוב חלקי, מוצגת שאיפה להכרעה מוחלטת: סיפוח, נישול ודחיקה של האוכלוסייה הפלסטינית. מדובר בשינוי דרמטי באסטרטגיה הקולוניאלית שהנחתה את השליטה בגדה מאז 1967: מעבר מהכלה מבוקרת למדיניות שמבטלת את האפשרות לקיום משותף, מעדיפה עליונות טריטוריאלית ומתעלמת מההשלכות הכלכליות והדיפלומטיות של מהלך כזה.

למרות ש"תכנית ההכרעה" מזוהה בעיקר עם בצלאל סמוטריץ׳ ומפלגת הציונות הדתית, מטרותיה מקובלות גם על רוב גורמי הימין החדש, כולל חלקים נרחבים בליכוד. בעיני מחנה זה, מדיניות "ניהול הסכסוך" והעמקת התלות הכלכלית של הפלסטינים בישראל אמנם שירתו בעבר מטרות ביטחוניות וכלכליות, אך בפועל הותירו את ישראל חשופה והניחו ללא מענה את הלאומיות הפלסטינית. מתוך תפיסה זו, הממשלה הנוכחית צפויה להמשיך לחסום כניסת פועלים פלסטינים לישראל, תוך קידום ייבוא עובדים מהודו, אפריקה ומזרח אסיה כחלופה קבועה.

במקביל, התחזקותם של סמוטריץ׳, בן גביר ותומכיהם במוקדי הכוח – בצבא, במנהל האזרחי ובמנגנוני קבלת ההחלטות – מעידה על מגמה ברורה של הקצנה. שילוב זה של אידאולוגיה משיחית ושליטה מוסדית צפוי להוביל להחרפת האלימות, להעמקת משטר הכיבוש ולביסוס אסטרטגיה ישראלית חדשה המבוססת פחות על ניהול ושליטה עקיפה, ויותר על כפייה, סיפוח ודחיקה מתמשכת של האוכלוסייה הפלסטינית.