אפוטרופוס חמשת אלפים השנים: אבו עלי ועץ הזית שאינו מתיישן

מדי יום, יושב סלאח אבו עלי (52), המכונה 'אבו עיסא', מתחת לעץ זית ענק ששורשיו מגיעים עד למעמקי האדמה. גובהו של העץ 16 מטרים, וגזעו מסתעף ליותר מעשרה תת-גזעים מורחבים. זהו עץ הזית הגדול שנמצא בכפר אל-ולג'ה הנמצא בין ירושלים לעיר בית ג'אלא, והוא אחד מעצי הזית העתיקים בעולם. אבו עלי הוא האפוטרופוס והשומר הקבוע של העץ מזה שנים רבות.

הכפר אל-ולג'ה נמצא כארבעה קילומטרים מצפון-מערב בית לחם, ומדרום-מערב ירושלים. במהלך הנכּבה, איבדו תושבי הכפר כ־70% מאדמותיהם, וחלק מהעקורים בנו מחדש את בתיהם על אדמות הכפר שנותרו בגדה המערבית, במרחק של כשני קילומטרים מהכפר המקורי. אחרים נעקרו למחנות פליטים בגדה המערבית, ובמדינות השכנות.

אבו עלי בילה את ילדותו מתחת לצילו של העץ האימתני. "לפי מומחי חקלאות בינלאומיים, העץ הזה הוא בן 3,500-5,000 שנה, אך אנו, החקלאים, יודעים שזה עץ הזית העתיק והגדול ביותר בעולם". אבן עלי מספר. 

שומר הסף של העץ

כשהגענו לכפר אל-ולג'ה, לא היה בכפר איש שלא ידע היכן נמצא עץ הזית שאנחנו מחפשים. כל תושבי הכפר יודעים לתאר במדויק כיצד מגיעים לעץ. המדריך שלנו הוביל אותנו דרך כרמי זית, תאנה ועוזרר. חצינו חורשות ומעיינות מים עד שהגענו לקצה העמק, שם חיכה לנו העץ אותו חיפשנו, מוקף בגדר עם שער נעול. נכנסנו לחצר רחבה מוקפת בעשבי מרפא ופרחים צבעוניים ששתל אבו עלי. "תראי איזה עץ יפהפה! כדי להפוך את המקום לעוד יותר יפה, שתלתי צמחי מרפא, וגם נענע, מרווה, פטרוזיליה, אפרסקים, וענבים ורודים".

בשל התעניינותו הרבה וזיקתו לעץ זה, מינתה המשפחה שהעץ נמצא בבעלותה את אבו עלי כשומר העץ בתנאי שיישאר לצידו במשך 24 שעות ביממה. לאחר מכן, משרד החקלאות הפלסטיני מינה אותו אפוטרופוס למורשת הזו בשכר זעום, וללא אפשרות לצאת לחופשה או לחופשת חג. 

לפי אבו עלי, החמולות של הכפר מקיימות פסטיבל שלם בזמן עונת מסיק הזיתים מתחת לעץ ההיסטורי: "המשפחות מקיימות טקסים מיוחדים לצד העץ. המשתתפים שרים שירים ומקיימים פעילויות מיוחדות בזמן המסיק, ומביאים עזרה נוספת כדי לתת יד במסיק עצי הזית שמסביב".

אבו עלי לא מרשה למאן דהוא למסוק את זיתי העץ המיוחד, אלא למתי מעט מומחים ובעלי ניסיון. הוא בוחר את מיטב חקלאי המשפחה ומעניק להם את הזכות הזו. המסיק חייב להיות בעדינות ובעבודת יד בלבד, ללא כל שימוש במקלות או כלים אחרים שעלולים לפגוע בעץ. יתרה מכך, ישנם מאות מבקרים קבועים לעץ מאירופה וארה"ב המגיעים לבקר בעונת מסיק הזיתים, אך רק כעשרים מהם הבקיאים בהיסטוריה של העץ מורשים להשתתף במסיק עצמו, בעוד שאר המבקרים רק משתתפים בחגיגות הזית.

העץ מרגיש ויודע

אבו עלי מוסק את העץ המיתולוגי מאז היה בן עשר. "העץ המבורך הזה מעניק לנו כחצי טון זיתים מדי שנה, ואנחנו מתברכים בשמן הזית שלו, אך השנה, העץ לא העניק לנו אפילו זית אחד. זה מעולם לא קרה". אבו עלי סבור שהסיבה לכך מורכבת: "עץ הזית רגיש, הוא חש באנשים הנמצאים סביבו. זה נכון לגבי כל עצי הזית, אך העץ הספציפי הזה כועס מאד ועצוב משום שמרבית עצי הזית בעזה נשרפו. ככה מגיב עץ הזית למה שקורה על האדמה הזו, ואכן עצי הזית לא הניבו פרי השנה".

לפי אבו עלי, חקלאי הזית מסווגים את השנה לפי התפוקה. השנה שבה עצי הזית מניבים פרי בשפע נקראת "שנת יהלום", ושנה שבה התפוקה היא פחות משנת היהלום, או דלילה באופן כללי, נקראת "שנה שלתונית". כל החקלאים הפלסטינים הסכימו שלא ניתן לסווג את השנה הזו (2025) כ־"שנה שלתונית", משום שהתפוקה של הזית כמעט ואינה קיימת כליל.

העץ שייך לסוג עצי הזית "חווארי", שנקרא כך על שם האדמה הלבנה בה הוא ניטע (חוואר). אמנם זהו סוג נדיר בפלסטין, אך הוא סוג הזיתים העתיק ביותר בעולם. פרי הזית שלו הוא שחור וגדול, ולרוב מפיק כמויות גדולות של זית. מסיק עץ הזית הגדול נמשך מספר ימים, למרות עשרות העוזרים שבאים לשים יד במלאכת המסיק.

בין אבו עלי לעץ יש מערכת יחסים מיוחדת. מאז שמונה לאפוטרופוס העץ, הוא זנח את כל קשריו החברתיים, וכמעט ואינו יוצא מהשדה או הכפר, אלא לשעות בודדות במצבי חירום. לפי אבו עלי, הוא אינו סומך על אף אחד שישמור על העץ במקומו. כששאלנו אותו מה הוא מעניק לעץ, הוא ענה: "קודם כל, ולפני הכל, אני מעניק לו אהבה ורוך. לדעתי זה הדבר החשוב ביותר שיש להעניק לעץ שכזה, משום שהוא מרגיש באהבה הזו אליו ומעניק בחזרה זיתים. בנוסף, אני חורש את האדמה ומדשן אותה בדשן אורגני, גוזם ומשקה את העץ בעת הצורך".

כדי להדגיש את זהות האדמה והעץ הפלסטיני, אבו עלי תלה על גזעי העץ מנורה וכמה סלים ומגשים מקש שנעשו בידיים פלסטיניות. בנוסף, הוא הניח כמה כלים פלסטיניים מסורתיים בצילו. מדי שנה, מאות תיירים מכמה מדינות מבקרים את עץ הזה, מצלמים אותו ונפגשים עם שומר העץ.