לנשק את קירות הבית: סיפורי שיבה ועקירה מלב מחנה ג'נין

כשאדם נאלץ לעזוב את ביתו, כל מה שנשאר לו הוא הזיכרונות הונוסטלגיה למקום שאי אפשר לחזור אליו. הטרגדיה הזו מורגשת במחנה הפליטים ג'נין מדי יום. מאות משפחות נעקרו פעם נוספת. במציאות האפלה, הן ממתינות לשביב של תקווה. העקירה לא מסתכמת באובדן הבית, היא גם צלקת שמאשירה חותם נפשי. העקורים מתמודדים עם אתגרים בלתי נסבלים: תנאי מחיה קשים, מחסור במוצרים ובצרכים בסיסיים, ועתיד לוט בערפל המבטיח להם המתנה וסבל ממושכים.

מזה יותר מחודש, ישראל מנהלת מתקפה על העיר ג'נין ומחנה הפליטים ג'נין. במסגרת התוקפנות , כ־15 אלף פלסטינים נעקרו מבתיהם, 27 נהרגו, עשרות נפצעו ונעצרו, וכ־120 בתים נהרסו כליל. בנוסף, ישראל הורסת באופן שיטתי ונרחב את התשתיות במחנה. לראשונה מאז שנת 2002, הצבא הישראלי הכניס טנקים לנפת ג'נין. הנחיה ניתנה להיערכות לשהות ממושכת שיכולה להגיע עד שנה, כדי למנוע מהעקורים לחזור למחנה.

מוחמד שלבי נעקר עם אשתו ושמונת ילדיו. הוא מספר לנו את פרטי עקירתם הכפויה: "כשהתחילה התוקפנות הישראלית על מחנה ג'נין, הוצאתי את המכונית שלי מהמחנה מחשש שתיהרס. שניים מילדיי התעקשו לבוא איתי, אז לקחתי אותם איתי. כשחזרנו ברגל, החיילים מנעו מאיתנו להיכנס. אחרי שלושה ימים, אשתי ושאר ילדיי הצטרפו אלינו, וכך התחלנו את מסע העקירה הארוך. תחילה, מצאנו מקלט בביתו של אחי בכפר בורקין, ולאחר מכן בביתה של אחותי בכפר זבאבדה. אחר כך שהינו אצל חבר במשך שבועיים, ולבסוף הגענו למעונות הסטודנטים באוניברסיטה הערבית-אמריקאית בג'נין, שסיפקה מחסה לעקורים".

שלבי סיפר לנו כיצד הוא ניסה לחזור למחנה הפליטים ג'נין לאחר חודש מתחילת המבצע הישראלי במחנה: "קיבלנו מידע אודות תיאום המתיר חזרה למחנה החל מהשעה 12:00 במשך שעתיים בלבד, לבדיקת מצב הבית ולקיחת מצרכים בסיסיים. מאות אנשים להוטים לחזור לבתיהם התקבצו ליד בית חולים ג'נין הממשלתי, הקרוב לשער המחנה. חיכינו ארוכות לשווא, ובמהרה הותקפנו על ידי הצבא הישראלי. חיילים הכו אותנו וצעקו עלינו. כצפוי, הצבא הפר את ההסכם ומנע את כניסתנו למחנה".

שלבי ממשיך: "המחזה שראינו היה כואב במיוחד. צעירים הוכו ונעצרו, ואנחנו עמדנו חסרי אונים ללא יכולת להגיש עזרה. החזרה למקומות מהם נעקרנו הייתה צעד כבד מאד עבור כולנו, אבל אמרנו לעצמנו שוב ושוב: "אנחנו נחזור ונבנה מחדש את בתינו, אפילו אם נעשה זאת אבן אחת בכל פעם".

מחנה ג'נין, סמל היסטורי 

מוחמד שלבי נזכר בפלישה הישראלית למחנה ג'נין בשנת 2002 ומשווה אותה לפלישה הנוכחית: "ההרס היה נרחב בשנת 2002, אך התרכז באזור אחד. אך כיום, ההרס הגיע לכל חלקי המחנה ושינה לחלוטין את התוואי שלו. הם הרסו בתים וסללו במקומם ארבעה רחובות חדשים". שלבי סבור ששלב זה מסוכן יותר מכל השלבים שהיו מאז ומתמיד: "כמעט ולא מתקיימים חיים במחנה ג'נין. צורכי המחיה הבסיסיים אינם קיימים. חמור מכך, הכיבוש שואף לחסל את בעיית הפליטים לחלוטין. אבל אנחנו לא נאפשר את זה. אני אהיה פליט עד שאחזור למולדתי המקורית, ולא אקבל שום אלטרנטיבה".

שלבי מדבר בביטחון: "אנחנו חוזרים למחנה מתוך אהבה ושייכות אליו. הוא לא רק מקום לגור בו, אלא סמל לעמידה האיתנה שלנו ולסירוב שלנו לוותר על זכות השיבה. המחנה הוא לא סוף הדרך מבחינתי, אלא תחנת המתנה עד החזרה למולדתי המקורית בכפר מוקייבלה. הכיבוש מנסה לטשטש את העובדות, אבל הוא לא יצליח למחוק את הזהות שלנו".

לסיום, שלבי  אומר: "אנחנו נבנה מחדש את בתינו בכל מחיר. לא נוותר על חינוך ילדינו, גם אם נצטרך להשתמש באמצעים הפשוטים ביותר לחינוכם. אנחנו נשוב למולדתנו בוודאות, ונחושים שסוגיית הפליטים לא תיעלם. אף אחד לא יכול לשבור את רצון הפלסטינים".

כמיליה אבו זינה: "אני ברת מזל... נכנסתי למחנה, ובנס, הצלחתי לראות את ביתי".

כמיליה אבו זינה נעקרה ממחנה ג'נין. במבצע אפוף בסכנה, ולאחר חודש של עקירה, היא הצליחה לחזור לביתה ולבדוק את מצבו. כמיליה מספרת שמבצע החזרה למחנה היה פעולה נועזת. כמיליה נעקרה ממחנה ג'נין עם בעלה ושלושת ילדיה. היא מספרת על חזרתה יוצאת הדופן: "אחרי עקירה שנמשכה חודש ימים, החלטתי ללכת לשוק עם בעלי ובני הקטן כדי לקנות מצרכים. זה היה מוקדם מאד בבוקר. בעלי הציע שננסה להגיע למחנה כדי לראות את הבית שלנו, אולי בנס, נוכל להיכנס תוך לקיחת סיכון גדול, יצאנו לדרך ארוכה ומלאה בהרס ובהריסות. היינו ברי מזל הצלחנו להיכנס למרות הדרך הקשה והמתישה.

הבית ההרוס

ברגע שהגיעה לביתה, חשה כמיליה רגשות מעורבים של נחמה והלם: "ראיתי את הבית שלי עדיין עומד, לא הרוס, אבל פנים הבית היה קטסטרופה. אין דלתות, אין חלונות, זכוכיות מפוזרות בכל מקום, הרהיטים הרוסים ושבורים, הסדינים קרועים, ושולחן האוכל הפך לשולחן שעליו החיילים אוכלים. כמה רהיטים היו חסרים, שטיחים למשל. למרות זאת, חשבתי לעצמי: העיקר שהבית עדיין עומד על תילו, נוכל לתקן את הרהיטים ולסדר הכל מחדש".

כמיליה אספה כוחות ולקחה בגדים לילדיה, גם את הצעצוע האהוב על בתה. היא לא הצליחה לקחת שום דבר אחר בגלל הכאוס וההרס שהותירו החיילים בתוך הבית, שכנראה שימש כנקודה צבאית. אחרי כרבע שעה, שמעה כמיליה קולות של כלי רכב צבאיים מתקרבים, ומיהרה לצאת עם בעלה ובנה, ועזבו את המחנה.

תגובתו של בנה פילחה את ליבה  יותר מכל דבר אחר: "כשאמרתי לו שאנחנו חייבים לעזוב, הוא סירב בתוקף ואמר לי 'אני רוצה לראות את הקירות עוד קצת זמן ולנשק אותם'".

הסכנה הממשמשת ובאה

כמיליה נזכרה ביום הראשון של העקירה, ותיארה אותו כיום הקשה מכולם: "הסיכוי למות ליווה אותנו בכל צעד. מטוסים ישראליים הטילו פצצות, צלפים ירו ללא הבחנה, ו־17 פלסטינים נהרגו. כשאני חושבת על היום הזה, וחושבת שאחד מילדיי יכול היה להיפצע או חס וחלילה להיהרג, אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות שלי. מאוחר יותר, נודע לי שמתנהלים מגעים לתיאום בין ישראל לרשות המאפשר כניסה למחנה במשך שעתיים בלבד". כמיליה המתינה עם מאות שהתאספו בתקווה לראות את בתיהם. אישה קשישה ישבה על הרצפה והמתינה עם ההמון. היא הייתה בת יותר משמונים שנה, וסירבה לעזוב את המקום עד שיותירו לה להיכנס למחנה. אך השמחה לא הושלמה. לפתע, החיילים החלו לצעוק ולפזר את ההמון. מספר צעירים נעצרו, וכולם הוכרחו לסגת אחורה.

למרות כל מה הכאב והצער, כמיליה אבו זינה הייתה עדה לרגעים מרגשים מול שער המחנה: "ראיתי שכנים הנפגשים אחרי היעדרות ארוכה, מחבקים אחד את השני בעיניים דומעות. הבתים שלנו עדיין עומדים. גם אם זה ייקח הרבה זמן, אנחנו נחזור ונבנה את מה שנהרס. יש לנו זכות לשוב ולא נוותר על זכותנו לשוב ולבנות, כמה זמן שזה יקח".