"מטפלים פצועים" לא פועלים מחוץ לכאב, אלא מתוכו

כיצד הפכה קבוצת מפגשים של פסיכותרפיסטים פלסטינים בישראל שנועדה לאפשר נשימה בתוך תקופת המלחמה למחקר על טיפול בפצע, שפה והישרדות

לאחר המלחמה בעזה, פסיכותרפיסטים פלסטינים בישראל מצאו את עצמם מטפלים באחרים בזמן שהם עצמם מתמודדים עם פחד, אובדן והשתקה. מחקרה של אינאס עודה־חאג' שנערך בשיתוף מכון המחקר מדה אל־כרמל, מבקש לבחון מה קורה לחדר הטיפול כשהמציאות הפוליטית חודרת אליו. עודה־חאג' משלבת בין עבודה פסיכותרפיסטית לאקטיביזם פוליטי, ובמקביל מרכזת את תוכנית הפסיכולוגיה של השחרור (Liberation Psychology) במדה אל־כרמל. השילוב הזה מעניק למחקר ממד ביקורתי, שבו הפסיכולוגיה אינה מנותקת מן המציאות אלא פוגשת את החיים הפוליטיים והיומיומיים בנקודות החיכוך הכואבות ביותר.

המחקר עוסק בחוויותיהם של פסיכותרפיסטים פלסטינים בישראל במהלך המלחמה בעזה, תחת מציאות של השתקה, פיקוח ורדיפה. אלה חוויות שבהן הגבול בין המקצועי לאישי מיטשטש, והטיפולי נשזר בפוליטי. המפגשים הסגורים, שנועדו בראשיתם לשמש מרחב בטוח לדיבור ולהקשבה, הפכו בהדרגה למקום שבו נוצר ידע מתוך הפצע עצמו. זהו מרחב המבקש לשמר את מה שנמצא תחת איום מתמיד: הקול, השפה, הזיכרון והיכולת לספר את הסיפור במילים של מי שחווה אותו.

אולי כאן טמונה חשיבותו המרכזית של המחקר. הוא אינו מסתפק בתיעוד של חוויה מקצועית, אלא שומר את עקבותיה של תקופה שבה עצם היכולת לדבר הפכה עבור רבים למעשה שיש לשקול בזהירות. דרך עדויותיהם של מטפלים פלסטינים, הוא מתעד לא רק את השפעת המלחמה על הנפש, אלא גם את האופן שבו השתקה, פחד ופיקוח חלחלו אל המרחבים האינטימיים ביותר של החיים. לצד זאת, המחקר פותח פתח להתבוננות ביחסים שבין מטפל לרשויות, בין ידע לניסיון חיים, ובין השפה עצמה לבין האפשרות לזכור, להעיד ולהתנגד למחיקה.

נתחיל מההתחלה: כיצד נולד הרעיון למחקר זה?

רעיון המחקר לא נולד מתוך שאיפה אקדמית, אלא מתוך צורך אנושי ודחוף. בימים הראשונים של המלחמה בעזה, לצד ההחרפה במדיניות ההשתקה והרדיפה של פלסטינים אזרחי ישראל, היה ברור שהלחץ אינו מוגבל למרחב הציבורי. הוא חדר למקומות העבודה, לאוניברסיטאות, ואף לחדרי הטיפול עצמם. בתוך המציאות הזאת מצאו את עצמם מטפלים רבים לכודים בשתיקה כפויה, ונוצר צורך בסיסי במרחב בטוח וסגור שבו אפשר לדבר ללא פחד מענישה, מהלשנות או מצנזורה.

כך החלה סדרה של מפגשים מצומצמים בין פסיכותרפיסטים פלסטינים. מטרתם הייתה פשוטה: להקשיב. לאפשר מקום למה שמתחולל בפנים, בלי הצורך להסביר, להצדיק או לתרגם את החוויה לשפה מקצועית. באותם ימים לא הייתה כל כוונה להפוך את המפגשים למחקר. הם נועדו בראש ובראשונה לאפשר נשימה בתוך המציאות החונקת, וליצור מרחב של החזקה הדדית בתקופה של לחץ וחוסר ודאות.

אלא שככל שהמפגשים נמשכו, החלו להופיע שוב ושוב אותם רגשות וחוויות: פחד, צנזורה עצמית, תחושת התפוררות פנימית וזרות עמוקה כלפי המציאות. בהדרגה התברר כי לא מדובר רק בסיפורים אישיים, אלא בביטוי של חוויה קולקטיבית רחבה יותר. בשלב הזה עלתה ההבנה שהדברים הנאמרים בחדר אינם יכולים להישאר בין קירותיו בלבד. מתוך כך נולד הצורך לתעד, לשמר ולהעניק עדות לחוויות הללו, לא רק כמסמכים של כאב אישי אלא גם כעדות לרגע היסטורי שחיו רבים כל כך.

כותרת המחקר שלך, "מטפלים פצועים" שוברת באופן ברור את תדמיתו של המטפל כמומחה ניטרלי. באיזה מידה הכותרת הזו היא ניסיון להגדיר מחדש את עמדת המטפל – לא כאדם שעומד מחוץ לכאב, אלא כאדם שעובד מתוכו? איך זה משפיע על מערכת היחסים הטיפולית ועל המרחק המקצועי?

"הכותרת לא הייתה בחירה, אלא הכרח. אחרי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה כבר לא היה אפשר להעמיד פנים שהמטפל עומד מחוץ לאירוע. אנחנו, כפלסטינים, היינו חלק מן המציאות הזאת; נשאנו אותה איתנו לחדר הטיפול, בדיוק כפי שנשאנו אותה בחיי היומיום שלנו. המחקר מבקש לומר שההכרה בפצע הזה אינה מחלישה את הטיפול, אלא עשויה להעמיק אותו. היא מאפשרת מערכת יחסים המבוססת פחות על אשליית ריחוק ויותר על כנות, אנושיות והכרה בשבריריות המשותפת. במובן הזה, הפצע אינו רק מקור לכאב, אלא גם נקודת מפגש."

בהקשר של הפסיכולוגיה המסורתית שמאמינה בניטרליות מקצועית, כיצד מוגדרת מחדש ה־"ניטרליות" הזו? האם ניטרליות יכולה להפוך לצורה של קשירת קשר עם מדיניות השתיקה?

בנסיבות רגילות, ניטרליות עשויה להוות ערך מקצועי. בהקשר אלים ולא שוויוני, ניטרליות אינה תמיד תמימה. לפעמים זה הופך לשתיקה כפויה, או לשחזור של מאזן הכוחות הקיים. במחקר, מושג "ניטרליות מקצועית" הוחלף במה שניתן לכנותו "הטיה ביקורתית". אין זה אומר אובדן המקצועיות, אלא מודעות למעמד ממנו אנו פועלים, והכרה בכך שאנו נעים בתוך יחסי כוח, ושהעמידה לצד המדוכאים היא גישה מוסרית, לא סטייה מהמקצוע.

באופן לא מכוון, מפגשים אלה דומים למפגשי טיפול קבוצתי, כאילו היו לא רק ניסיון תיעוד, אלא גם תהליך של ריפוי ולתביעה מחדש לקול האישי. איך את רואה את המעבר הזה ממרחב שיתוף לייצור ידע?

זו תיאור מדויק, אבל זה לא היה מכוון. בהתחלה לא הייתה שום כוונה למחקר, אבל היה צורך דחוף ליצירת מרחב מוגן שבו נוכל לומר את מה שלא יכולנו לומר במרחב הציבורי הישראלי. נפגשנו כמטפלים ומטפלות בניסיון להבין גם מה עובר עלינו.

בחלק מהמפגשים, פסיכותרפיסטים דיברו על הפחד המתמיד שלהם, על תחושות המחנק וחוסר האונים, ותיארו כיצד הם ישבו במפגשי טיפול בזמן שהם עצמם מתמודדים עם אותה חרדה כמו המטופלים שלהם. אי לכך, המפגשים האלה לא אפשרו שיתוף עם אחרים, אלא היו צורה של ריפוי קולקטיבי ותביעה מחדש לשפה וליכולת שיוּם החוויות שאנחנו עוברים.

השפה שבה את משתמשת אינה "מוסדית" במובן המסורתי, אלא קרובה יותר למה שניתן לכנות "מושגים חיים" הנובעים מהחוויה עצמה – אם נשאול מהמטאפורה של מוניר פאשה. האם זו הייתה בחירה מודעת? מה השפה משנה במחקר מסוג זה?

"בהחלט. שפה אינה רק אמצעי לתיאור המציאות; היא גם מעצבת את הדרך שבה אנחנו מבינים אותה. כאשר משתמשים בשפה מוסדית ומוכנה מראש, משהו מן החוויה עלול ללכת לאיבוד. לכן ניסינו להישאר קרובים ככל האפשר למילים שבהן המשתתפים עצמם בחרו לתאר את עולמם. המילים הללו נושאות בתוכן את עקבות החיים עצמם. הן מספרות לא רק מה קרה, אלא גם איך הדבר נחווה. בסופו של דבר, בחירה בשפה היא גם בחירה בעמדה: למי אנחנו כותבים, את קולם של מי אנחנו מבקשים להשמיע, ואת מי הטקסט הזה אמור לשרת."

את משתמשת במושג של "איסוף" כדי להתמודד עם הפרגמנטציה. האם האיסוף הזה הוא ניסיון לחזור למצב הקודם, או שמא זו צורה חדשה של יצירת לכידות ומשמעות? כיצד ניתן להבין את מושג ה־"אלבַּתיות" לאור האלבַּתיות המתמדת?

איסוף אינו חזרה, אלא הרכבה מחדש. אי אפשר לחזור לתקופה שלפני החוויה, אבל אפשר לנסות ליצור צורת חוויה חדשה של לכידות, גם אם היא שברירית או זמנית. ה־"בית", במובן הזה, אינו רק מקום, אלא תחושת שייכות שניתן ליצור בתוך מערכות היחסים, בתוך השפה וברגעי ההכרה ההדדית. לאור האלבַּתיות, השאלה כבר אינה כיצד נחזור הביתה, אלא כיצד נדמיין מחדש את משמעות הבית מלכתחילה.

אם המחקר הזה אינו רק תיעוד של חוויה, אלא גם ניסיון להגדיר מחדש את הידע עצמו, מה זה אומר על הקשר של המחקר למציאות אליה הוא שייך?

אולי הדבר החשוב ביותר שהמחקר הזה אומר הוא שידע אינו נפרד מהחיים עצמם, אלא חלק מהם. הידע נוצר בתוך החוויה, ואז מנסה להשפיע עליה. בהקשר זה, המחקר הוא לא רק כלי להבנה, אלא מרחב להחזרת הקול, ולחשיבה מחדש אודות מה הקול יכול להביע בעידן ההשתקה.

בסוג מחקר זה, החוקר חייב להישאר פתוח לגישות מרובות לאיסוף ידע, כי כל חוויה מובילה לאחרת, וכל נרטיב פותח דלת חדשה להבנה. כאן יש ערעור ברור על רעיון "הידע מלמעלה למטה", משום שהידע הנוצר אינו מגיע מבחוץ, אלא מעוצב בתוך קהילת המחקר עצמה.

אולי העוצמה של המחקר "מטפלים פצועים" הוא בכך שהוא לא מנסה להציל את המטפל מהשבריריות שלו, אלא מכיר בה כחלק מהאמת עצמה. הוא לא רק מסתפק בתיעוד השפעת המלחמה על מטפלים פלסטינים, אלא גם מערער את תדמית הידע כמשהו שמיוצר ממרחק בטוח וניטרלי. כאן הידע הופך לתוצר החוויה, לא להפך, והדיבור עצמו הופך לניסיון להתנגדות לדיכוי, לא רק להבנת מה קרה, אלא גם כדי להגן על האפשרות לספר מה שקרה מלכתחילה.

מעבר לתרומתו להבנת עולמם של פסיכותרפיסטים פלסטינים בתקופת המלחמה, המחקר מציע גם עדות רחבה יותר על מציאות חייהם של פלסטינים אזרחי ישראל באותה תקופה. הוא חושף כיצד מנגנוני השתקה, פיקוח וחשש מענישה לא פעלו רק במרחב הציבורי, אלא חדרו גם למרחבים האינטימיים ביותר של החיים – לשפה, לרגש, לאבל וליחסים בין בני אדם. במובן זה, "מטפלים פצועים" אינו רק מחקר על טיפול נפשי בזמן מלחמה, אלא גם תיעוד של הרגע שבו עצם היכולת לדבר, לתת משמעות לחוויה ולספר את הסיפור הפכה למעשה שיש להגן עליו.