"המאבק על הזהות והקול הפלסטיני": לובנא זועבי על הרדיפה הפוליטית והמחיר האישי

כבר בשיחה הראשונה עמה, לובנא זועבי אינה מסתירה את עמדותיה ודעותיה הפוליטיות, במיוחד בכל הנוגע לחברה הערבית וליחסיה עם מדינת ישראל. למרות הרדיפה האינטנסיבית וההתנכלויות שחוותה במסגרת תפקידה הקודם כמנהלת מחלקת התרבות הערבית במשרד התרבות והספורט, זועבי עמדה איתן על זכותה להביע את עמדותיה הפוליטיות בחופשיות – עד שבחרה להתפטר מתפקידה.

כיום זועבי מנהלת חברת ייעוץ פרטית המתמקדת בפרויקטים בחברה הערבית. במסגרת החברה שהקימה, היא מלווה ארגוני חברה אזרחית ומסייעת להם להתמודד מול משרדי ממשלה, בנקים ומוסדות נוספים. לפני שהתפטרה מתפקידה במשרד התרבות והספורט, זועבי עברה סדרת שיחות שימוע, התנכלויות והסתה מצד גורמים מתוך הצוות הניהולי במשרד בנוסף לגורמים חיצוניים. 

הרדיפה המתמשכת לא שברה את רוחה; להפך, היא חיזקה את נחישותה להתמודד עם האתגרים שהוצבו בפניה "אין ספק שהרדיפה אחריי הייתה רדיפה פוליטית בשל דעותיי ולא בשל ביצועיי" אומרת זועבי.  "הרדיפה נמשכה חמש שנים, וללא ספק השפיעה עליי ברמה האישית והמקצועית, ואפילו על התפתחות אישיותי. ההשפעה הייתה חיובית ושלילית כאחד. כמובן שבהתחלה חששתי, משום שידעתי שהמניעים הם פוליטיים ואידיאולוגיים, אך עם הזמן התחזקתי. "הרדיפות רק הגבירו את רצוני לעמוד על עקרונותיי. אנחנו ילידי המקום, והמציאות שלנו אינה מאפשרת לנו לסטות ממנה. היא זו שמניעה אותנו בכל תחומי החיים."אומרת זועבי לסברה.  

זועבי אינה מכחישה שהרדיפה הפוליטית השפיעה משמעותית על הקריירה שלה ועל תוכניותיה לעתיד: "רדיפה מציבה מכשולים רבים, במיוחד בתחום המקצועי. פתאום האפשרויות שלך מצטמצמות – אינך יכולה לעבוד בארגונים אחרים או להתקדם בתפקידים שונים. הרדיפה הפוליטית שמה קץ לשאיפות המקצועיות ולהזדמנויות העומדות בפני הנרדף." מסבירה זועבי לסברה.  

זועבי מעידה על עצמה כאישה מאמינה, ולכן, על אף הקשיים הרבים שחוותה, היא תמיד האמינה כי גורלה אינו תלוי בדברים גשמיים "תמיד הרגשתי שחיי, עתידי והתפתחותי אינם תלויים בשום דבר, במיוחד לא במערכת הישראלית. אני מאמינה שאם איני נמצאת במקום מסוים, זה רק משום שאני מיועדת להגיע למקום טוב יותר. זה בדיוק הכוח שמניע את מאבק העם הפלסטיני בכל מקום." אמרה זועבי לסברה.  

בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופת המלחמה האחרונה, רבים מהפקידים והעובדים הערבים במשק הישראלי חוו רדיפה, הטרדות ואף פיטורים. למרות שזועבי בחרה להתפטר מתפקידה, היא חשה על בשרה את תחושת הנרדפות והיעדר ההוגנות במערכת הממשלתית. "במקרה שלי, הם לא יכלו לפטר אותי"  מסבירה זועבי לסברה.  "פנינו לבתי המשפט מספר פעמים, והמשכתי לעבוד תוך סירוב לתת לרדיפות להיות חלק משגרת יומי – עד שבחרתי להתפטר מרצוני. שמעתי לא פעם טענות שהרדיפה היא דבר 'נורמלי' עבור עובדי ציבור כמוני, ושעליי לקחת זאת בחשבון ולהסתיר את דעותיי".

"אני מאמינה שאינני צריכה לשנות את עצמי או להסתיר את זהותי ודעותיי כדי להתאים לתפקיד או לחברה", אמרה זועבי. "הבעת הזהות והשייכות הפוליטית שלי אינה פוגעת באיש, כשם שהזדהותי עם כאבם של בני עמי ורדיפתם אינה דבר שניתן להפריד ממני. זוהי עמדה אנושית, הנמצאת מעל לכל שיקול פוליטי."

זועבי זכתה לאהדה רבה לאחר התפטרותה מהמחלקה לתרבות ערבית. מספר פעילים ואומנים יזמו קמפיינים וחתמו על עצומה לתמיכה בה, בדרישה להחזיר אותה לעבודה ולעצור את הרדיפה הפוליטית.  "התמיכה העממית הייתה גדולה מאוד ושימחה אותי. זה ליווה אותי כל הזמן עד להתפטרותי. גם עמיתים יהודים במשרד התרבות הביעו את אהדתם ואת חוסר הסכמתם לרדיפה",  נזכרת זועבי. "יחד עם זאת, המאבק נגד הרדיפה דורש תוכנית עבודה מסודרת והמשכיות. הרדיפה לא הייתה רק נגדי באופן אישי, אלא המשיכה גם לאחר שעזבתי את העבודה, והגיעה לכל מי שעז להביע את דעתו וללכת בדרכי. הרדיפה, במהותה, נובעת מדחייה מוחלטת של זהות האחר, דחייה של קיומנו, תרבותנו וזהותנו. לכן, לא משנה אם מדובר בעובד ציבור או בעובד בתחנת דלק – זה הוכח בכל תחומי המסחר והשירות הציבורי, כלל העובדים הערבים נרדפו ונפגעו."

מאז ה-7 באוקטובר 2023, בעקבות המלחמה בעזה, חלה עלייה משמעותית ברדיפת העובדים הערבים בישראל. ההסלמה הובילה להטלת הגבלות נוספות על הפלסטינים בישראל, בעקבות לחץ פוליטי ותקשורתי אשר מסית נגד אוכלוסייה זו. כתוצאה מכך, הממשלה נקטה בשורת צעדים וחקיקת תקנות חירום שמטרתן לרסן את חופש הביטוי ואת הפעילות הפוליטית והחברתית בקרב הפלסטינים בישראל. זועבי טוענת כי הרדיפה הגלויה של הממשלה הובילה להתעוררות בקרב התושבים הערבים, מה שגרם לאפקט הפוך "חלקים שלמים בחברה הערבית התעוררו אחרי שהאמינו קודם לכן שהחברה הישראלית מקבלת אותם. חלק מהתושבים הפלסטינים האמינו שהישראלים חפצים בשלום ובדו-קיום" אמרה  זועבי לסברה. "התקופה האחרונה חשפה את האמת. חלק מעובדי הציבור הערבים הבינו שהחברה הישראלית אינה מקבלת את השונים ממנה."

יחד עם זאת, הרדיפה הפוליטית השיגה את מטרותיה בקרב חלקים אחרים בחברה הערבית הפלסטינית, במיוחד לאחר קמפיינים מסיתים נגד אומנים, כמו השחקנית מייסא עבד אלהאדי והזמרת דלאל אבו אמנה. הממסד הישראלי החליט להעניש באופן קולקטיבי וחמור את החברה הערבית במטרה לחנך ולהרתיע אותה מהתארגנות או הבעת תרעומת על מה שמתרחש. החלטה זו הובילה לתחושה כללית של חוסר אונים, שהשפיעה ישירות על חיי היומיום של הפרטים. כיום, רבים חוששים להביע את דעתם באופן גלוי, כפי שעשו לפני המלחמה.

סצנת התרבות הפלסטינית

הרדיפה הפוליטית פגעה גם בסצנת התרבות הפלסטינית, אולי יותר מכל סצנה אחרת. ההגבלות הדרקוניות שהוטלו על חופש הביטוי והיצירה, והחמרתן בשנה האחרונה, הובילו לסגירת תיאטרונים, ביטול תוכניות תרבות והפסקת מימון למוסדות תרבות. צעדים אלה צמצמו באופן משמעותי את יכולת אנשי התרבות והאומנים הפלסטינים להביע את דעתם ולייצג את זהותם וחוויותיהם החברתיות כפלסטינים. צמצום זה במרחב הביטוי העצמי הוביל גם להגבלת חופש היצירה ויצר לחצים נפשיים וחברתיים כבדים על סקטור האומנים ואנשי התרבות. בסביבת פחד וצנזורה כזו, התרבות הפלסטינית אינה יכולה לפרוח.

"סצנת התרבות הפלסטינית מפולגת, כמו חלקים אחרים בחברה הערבית. מצד אחד, יש פלח של אנשים החושש לדבר על הסוגיה הפלסטינית בשלב הזה, או אף נוטה להפיק יצירות אומנות שאינן קשורות לזהות" מוסיפה זועבי "מצד שני, יש את אלה שנלחמים על זכותם להביע את עצמם, שלא שינו את דעותיהם ולא שתקו על העוול, אך נפגעו ונפגעים עדיין מהרדיפה הפוליטית. הבעיה כיום היא שהרדיפות מוצדקות כחוקיות תחת תקנות שעת חירום, גם אם הן לא חוקיות בפועל. גופי אכיפת החוק, כמו המשטרה, רודפות אחרי אזרחים ללא צווי בית משפט, אף שבתי המשפט אינם פועלים כראוי, ולעיתים הפסיקות שלהם גרועות יותר מעמדות הפרקליטות וסוכנויות המודיעין."

האתגרים העומדים בפני ארגוני תרבות פלסטיניים

ארגוני תרבות פלסטיניים משחקים תפקיד חשוב בשמירה על הזהות והמורשת הפלסטינית ובחיזוקה. לפי דברי זועבי, "לפני הכל, האתגרים הם אתגרים קיומיים. מה התקציב של ארגונים אלה? כמה המדינה משקיעה בתחום התרבות הערבית? אנחנו עדיין רחוקים מאוד מלקבל תקציבים שמספיקים לצורך ההתמודדות עם הצרכים הקיימים ושוויון בין עמותות ערביות ללא ערביות. שנית, המדינה מדכאת את החירויות, ובמיוחד את חופש הביטוי. למרות שהדיכוי הזה קיים כבר שנים רבות, הניסיונות לדיכוי הקול הפלסטיני התגברו באופן משמעותי בתקופה האחרונה. כעת ישנה צנזורה על התכנים, גם אם לא מצד המשרד לתרבות באופן ישיר. כיום ישנן עמותות ישראליות או קבוצות מסוימות בחברה הישראלית המרשות לעצמן ללכת להופעות או לתערוכות במטרה להעביר ביקורת או לאיים ישירות על האומנים. כבר אין ועדת צנזורה, אך בהחלט יש עמותות שמטילות טרור על האומנים ועל ארגוני התרבות הערבית."

הרדיפה הפוליטית של הפלסטינים בישראל מהווה אתגר מרכזי במאבקם לשמירה על כבודם ולהשתתפות פעילה בחברה המכבדת את זכויותיהם ואת זהותם. הרדיפה מאיימת על חופש הביטוי ותורמת לתחושת ההדרה, אך בו בזמן היא גם מגבירה את הנחישות לחיזוק הזהות הפלסטינית התרבותית והפוליטית. על אף הקשיים הרבים העומדים בפני החברה הערבית בישראל, היא הוכיחה שהיא מסוגלת לאתגר את המציאות הקיימת ולשרוד, תוך מאבק מתמשך לשמירה על זכויותיה, ולתבוע את נוכחותה התרבותית והפוליטית.