כשקטיף הזעתר הפך לעבירה - המחאה החלה

אמרתי לחברי הפריזאי:

"העיר שלך החזירה אותי לכפר,

לכפרי הקטן.

אני מרגיש כאילו חזרתי אליו עכשיו,

ליבי במזרח וגופי בסוף מערב."

חברי צחק מלוא פיו ואמר:

"מה שתוכל למצוא בפריז לא תוכל למצוא בשום מקום אחר. בטח שלא בכפר קטן שלא נמצא בכלל על המפה."

הסתכלתי עליו, ספק צוחק ספק רציני, ואמרתי:

"אין דבר שלא תמצא בכפר שלנו!"

חשתי פתאום כאילו אני מצוי בדו־קרב. כאילו אני מוכרח להוכיח את טענתי.

שאלתי: "האם יש בפריז זעתר ועַכּוּבּ?"

סלמאן נאטור - זעתר בפריז

בין ההרים והסלעים של הלבנט, במרחבים שבהם ההיסטוריה והטבע שזורים זה בזה, צומח הזעתר הבלאדי, צמח בר בעל עלים ירוקים-אפורים, ריח ארומטי עז וטעם חרפרף ומרוכז. מהים לנהר כמעט אין בית פלסטיני, שאין בו לפחות קופסה אחת של זעתר. הוא נחשב לעמוד תווך של המטבח הפלסטיני העממי. עבור הפלסטינים, הן בפלסטין והן בתפוצות, הזעתר הוא ביטוי של שורשיות, של קשר בלתי ניתן לניתוק אל האדמה. הוא נוכח בזיכרונות ילדות, בסיפורי סבתות, בארוחות בוקר עם שמן זית טרי, וגם בשירה ובספרות, שם הוא מסמל את הבית, את העמידות ואת הכמיהה לשיבה.

זעתר, ובעיקר פטאייר זעתר (בצק מרודד מקופל וממולא בתערובת זעתר), הוא אחד ממרכיבי היסוד של התזונה הפלסטינית. מעמדו הבסיסי ושכיחותו הפכו את המאכל העממי לסמל בתרבות הפלסטינית. הזעתר לא ייחודי רק למטבח הפלסטיני. הוא נוכח ודומיננטי גם במטבח הסורי ובמטבח הלבנוני, אבל הוא זכה למעמד מיוחד בתרבות הפלסטינית. זעתר, שתושבי הארץ נהגו במשך מאות שנים לצאת לטבע כדי לקטוף, סימל תמיד את הקשר לאדמה. אנשי רוח, סופרים ומשוררים פלסטינים כתבו על הזעתר כסימן היכר לבית הפלסטיני. אחרי הנכבה הזעתר קיבל משנה תוקף כסמל של הלאומיות הפלסטינית המודרנית. גם לפליטים פלסטינים הוא מסמל את הקשר עם המולדת, וידוע שרבים מהנוסעים לבקר אנשים בחו"ל מביאים איתם זעתר כמתנה.

לכן, זעתר הוא לא רק זעתר. הוא רק קצהו של קרחון נָרָטִיב רחב הרבה יותר. האדמה והטבע הם חלק מרכזי באתוס הציוני, שבו נרקם חזון לשנות את פני הארץ: ללמוד אותה, לפתח אותה, ליישב אותה, לייער אותה, לשנות את הטבע ואת הנוף המקומיים ולהתאימם להוויה האירופית. האדמה המקומית נתפסת ככזו שהוזנחה, שוממה ודלה, ובמסגרת האתוס הציוני תושבי הארץ הפלסטינים נתפסו ככאלה שהזניחו אותה. השאיפה הציונית הייתה להשתלט על הטבע ולפנות את תושביו הערבים, וגם לאסור מסורות עתיקות של ערבים בה במטרה לנכר אותם מהאדמה ולהפוך את הקשר שלהם אליה לנכחד, כמו חוק איסור הקטיף שפגע בעיקר בערבים.

הקטיף

אי אפשר להתעלם מהריח המשכר של הזעתר, הפורץ מתוך ההרים והגבעות ברגע שמתחילה עונת הקטיף. זהו טקס של ממש, מסע שמשלב מסורת, זהות וזהירות. עבור הפלסטינים ליקוט הזעתר אינו רק עיסוק קולינרי, אלא מסורת עתיקה וחיבור עמוק לאדמה ולשורשים.

עונת הקטיף מתחילה באמצע האביב, סביב אפריל, ונמשכת עד יוני. רגע לפני שהזעתר מתחיל לפרוח, לאבד מתכונותיו ולייבש את עליו. המשפחות יוצאות לליקוט ומסמנות מראש את היעדים: גבעות, הרים ואזורים שבהם הזעתר גדל בשפע, אך יחד עם ההתרגשות יש גם מתיחות. אנשי רשות שמורות הטבע אורבים למלקטי הזעתר, ואדם שנתפס מסתכן בקנס כבד של אלפי שקלים. לכן, יש מי שמתכנן היטב את המבצע, מגבש טקטיקות הימנעות ומוודא ששום מהלך לא יתבצע בפזיזות.

קטיף הזעתר אצל פלסטינים נושא עימו לא רק סיפור של מורשת היסטורית כללית, אלא גם סיפור אישי ומשפחתי. סבתי הקפידה ללכת לאדמות הכפר אום אל-זינאת שעל גבעות הכרמל – המקום שממנו גורשה משפחתה ב-1948, וכיום שוכן שם היישוב אליקים. מקום נוסף היה הרי הכפר ג’בע, שבמקומו נמצאת היום כרם מהר"ל, דרומית להר הכרמל.

תהליך הקטיף עצמו מזכיר מבצע צבאי לכל דבר. לרוב, שולחים נציגים לבדוק את השטח ולוודא שהוא בטוח. אם הכול תקין, המשפחה מתאספת ויוצאת לדרך מצוידת בשקיות, בכפפות ובמספריים. הרכב מוחבא היטב, וכל אחד הולך לכיוון אחר. אם אחד נתפס, השאר לפחות יכולים לשרוד ולהציל את מה שנקטף. האנשים המנוסים בינינו תמיד הדגישו את החשיבות של חיתוך הענפים רק מהחלק התחתון, כדי לא לפגוע בשורשים – כך נבטיח שהזעתר ימשיך לצמוח, ושנוכל לחזור גם בשנה הבאה.

עונת הקטיף נחשבת לפעולה משפחתית תרבותית, שבה נוסעים להרים לליקוט זעתר. חשוב לא ללקט עם השורש כדי לאפשר לו לצמוח חזרה. כשחוזרים הביתה, מתאספת כל המשפחה, מפרידים את העלים מהגבעולים, שוטפים אותם, מפזרים אותם על שמיכה בתוך הבית או במרפסת במקום מוצל ומייבשים את העלים לכמה ימים עד שבוע, עד שהעלים יהיו מיובשים לגמרי. בשלב לאחר מכן משפשפים את העלים המיובשים לתוך מסננת מעץ שנקראת "ע'ורבאל", אחר כך מנפים אותם, ואז טוחנים אותם במטחנת תבלינים. אחרי השלב הזה מתבלים את הזעתר הטחון ומוסיפים לו כמון, סומאק, מלח ושומשום קלוי.

לאבנה על פיתה, מעליה זעתר טחון, טפטוף של שמן זית ולקפל. מה שבישראל מוכר כ"פיתה דרוזית", גם כחלק ממחיקת התרבות הערבית של הדרוזים וה'הפרד ומשול' הכללי, היא למעשה הפיתה שליוותה את הילדים לבתי הספר, את המבוגרים לעבודה או את המשפחות לטיולים בכל האזור.

לזעתר מיוחסות גם סגולות מרפאות, סגולות שסבתות פלסטיניות העבירו מדור לדור. כאשר חולים – יש למשוח את הגוף בשמן זית חמים ולצרוך זעתר. כך גם בתקופות מבחנים, שכן לפי האגדות של הסבתות הפלסטיניות והשאמיות (הלבנטיניות), הוא מחזק את כושר המחשבה.

בצורה הטחונה שלו, כתבלין מרכזי במטבח הפלסטיני, טובלים פיתה בשמן זית ואז בזעתר, או מכינים ממנו מנאקיש: מאפה בצק שטוח שעליו נמרחת תערובת של זעתר ושמן זית, שנאפה בתנור וממלא את הבית בניחוח עז של מסורת.

איסור הקטיף – פרקטיקות קולוניאליסטיות

בשנת 1977 נכנס הזעתר לרשימת הצמחים המוגנים, כחלק מצעדים שננקטו לאחר הקמת הממשלה החדשה, שבה כיהן אריאל שרון כשר החקלאות. הצמח, שהיה עד אז מרכיב יסוד במטבח המקומי, הפך בן-לילה למוקד של ענישה פלילית, והעונש על קטיפתו עלול להגיע עד לשלוש שנות מאסר.

עוה"ד רביע אג'באריה, שחקר את האיסור על קטיף זעתר ועכּוב כאמצעי לדיכוי ולניתוק הקשר התרבותי של הפלסטינים לאדמתם, עוסק בכך במאמרו "מאבק עכּוב מזעתר", שבו הוא מנתח פסקי דין וכתבי אישום שהוגשו בגין קטיף הצמחים הללו. לדבריו, בית המשפט מציג את הקטיף כפגיעה בערכי היסוד של החברה וכאיום על המאזן האקולוגי בישראל, אך בפועל מדובר בהפעלת כוח ממסדית, שמושפעת מתפיסות תרבותיות, פוליטיות וחברתיות. "פסיקה היא לרוב אקט כוחני של הפעלת כוח בידי הרשויות", הוא אומר.

מהמחקר של אג'באריה עולה כי אכיפת האיסור באמצעות הגשת כתבי אישום נעשית אך ורק נגד נאשמים ערבים. הוא מקשר זאת לאתוס הציוני הקולוניאליסטי, המבקש להציג את הפלסטינים כגורם "פרימיטיבי" שפוגע בטבע, ובכך להצדיק שליטה על האדמה בשם "שמירה על הסביבה". לדבריו, "האיסור הגורף על קטיף עכּוב וזעתר הוא ביטוי של תפיסה קולוניאליסטית, המפלילה פרקטיקות חברתיות ותרבותיות פלסטיניות, שנתפסות כמזיקות לטבע".

סלמאן נאטור כתב על זה ב'מסע ועוד מסע': "יום אחד אמרה לי אום סלאח - קח אותי לזעתר. רכבנו על החמור, יצאנו לבר, ליקטנו ממה שהיה, שמנו בשק ועלינו על החמור חזרה. אז התקרב אלינו ג'יפ ירוק מהחבר'ה של הטבע. ירד ממנו בחור שהחל לצעוק עלינו: עצור! עצור! עצור! יעני ווקף! ווקף! לחצנו בבלמי החמור ו'עצרנא' (עצרנו). הוא התחיל לצעוק: אסור זעתר! אסור מיראמיה! אסור זופא! אסור עלת! אסור ח'וביזה! אמרתי: 'יא ח'וואג'ה, זה טוב לקיבה ולעצבים ולכאב הראש, מה יש? לקחנו קצת לבית'. 'לא, אתה מחבל בטבע'. הגיב הפקח. אני מחבל בטבע? הוא לקח את כל מה שליקטנו ורשם לנו דוח. לקחו אותי לבית המשפט וחייבו אותי באלפיים שקל. כעבור שנה פתחתי את העיתון, וצצה בפניי תמונתו של איש הטבע במרכז העמוד. האח פתח מפעל לזעתר ומיראמיה, ואומר שזה טוב לקיבה, ולעצבים ולכאב הראש. אני מחבל בטבע?".

למרות זאת, האיסור וההפללה לא עצרו את המסורת. קטיף הזעתר והעכּוב נמשך עד היום, ורבים רואים בו לא רק צורך קולינרי, אלא גם אקט של התנגדות ושל מחאה, משום שרואים באיסור עצמו ניסיון לנתק את הזיקה התרבותית-היסטורית של הפלסטיני לאדמתו, לטבע שלו ולאורחות חייו. פלסטינים ממשיכים ללקט את הצמחים הללו, בדיוק כפי שעשו אבותיהם במשך דורות.

מג'ד אסדי : כותב , שחקן וזמר אופרה.