איך נראית איראן דרך עדשת הקולנוע הישראלית?

במסגרת "המלחמה הרכה" שישראל מנהלת על רקע המתיחות המתמשכת בין ארה״ב לאיראן, מתגלה הקולנוע ככלי משלים במערכה התרבותית של הסכסוך — כזה המבקש לכפות נרטיב מובנה כלפי "האויב" באמצעות סדרות וסרטים בז׳אנר הדרמה. בהקשר הזה, אפשר לקרוא את סדרת הטלוויזיה הישראלית טהרן ואת הסרט לקרוא את לוליטה בטהרן כחלק ממנגנון נרטיבי רחב יותר, המציג את איראן כאיום קבוע ומתמשך, חרף המרחק הגיאוגרפי בינה לבין ישראל.

העיצוב הוויזואלי והנרטיבי של טהרן — מן היצירות הבולטות בדרמת הריגול הישראלית, בבימויו של דניאל סרקין ובהפקתה של דנה עידן — מאמץ במובהק את התחביר הטלוויזיוני האמריקאי: קצב מהיר, עלילה רוויית מתח והגזמה, דיאלוגים חדים ועימותים בלתי פוסקים. לכך מצטרפת גם נוכחותם של כוכבים בינלאומיים, בהם יו לורי ו־גלן קלוז, המעניקים לסדרה מעטפת גלובלית החורגת מן ההקשר המקומי.

במרכז העלילה ניצבת תמר, האקרית בשירות המוסד, הנשלחת לחדור לטהרן כדי לשבש מערכת הגנה אווירית איראנית כהכנה לתקיפה ישראלית אפשרית נגד מתקן גרעיני. אלא שלצד היומרה לריאליזם טכני — פריצות סייבר, שיבוש מערכות, בניית רשתות סוכנים ושימוש בדרכונים מזויפים — הסדרה מחזירה אל קדמת הבמה את טענתו של רז'י דברה בדבר ידע העלול להתהפך על עצמו: ידע שאינו מייצר ודאות, אלא דווקא ספק. כך, היצירה חורגת מתפקידה כבידור והופכת למרחב שמעורר תהיות באשר לריאליזם של הנרטיב הישראלי עצמו — נרטיב הנשען לא פעם על הגזמה, חזרתיות ולעיתים גם על היעדר היגיון פנימי.

עיצוב המציאות מחדש

הסדרה מציגה את טהרן כעיר של מרדפים בלתי פוסקים, רחובות מודרניים ומתח תמידי. אלא שהייצוגים הללו אינם מסתפקים בתיאור גיאוגרפי של העיר; הם טוענים אותה במטען סימבולי שממקם אותה שוב ושוב כמרחב מסוכן, כאיום מתמשך, וכך גם מצדיק — בעקיפין — את עצם החדירה אליו ואת פריצת מערכותיו. אותו "ביטוי מוגזם" של הדימוי, במונחיו של רולאן בארת, נעשה בולט אף יותר כאשר מתברר כי הסצנות שאמורות לייצג את טהרן צולמו למעשה באתונה. במילים אחרות, הדימוי אינו מבקש לשקף מציאות, אלא לייצר אותה מחדש.

כאן מצטלבת הסדרה גם עם מחשבתה של סוזן סונטג, שטענה כי התמונה חדלה להיות חלון אל העולם והפכה לכלי המעצב אותו מחדש בהתאם לאינטרס של המספר. הצופה אינו פוגש את טהרן כפי שהיא, אלא את טהרן כפי שנוסחה חזותית בתוך מסגרת המשרתת את הנרטיב הישראלי. במובן הזה, הסדרה פועלת כמעין "סרט נע" של דימויים: איראן עוברת תהליך של סינון, העצמה והקצנה ויזואלית, המעניק לצופה תחושת ידיעה מדומה, בשעה שהוא למעשה צורך ייצוג מתוכנן ומעוות. זהו בדיוק המנגנון שעליו הצביעה סונטג כאשר כתבה על אשליית הבעלות על העולם דרך מה שכינתה “אונטולוגיה של דימויים”.

האנשת הגיבור

תמר מעוצבת בסדרה כמעין גיבורת־על מודרנית, כמעט בלתי מנוצחת. גם ברגעי כישלון או הסתבכות, היא שבה ומשתלטת במהירות על המציאות באמצעות פתרונות מתוחכמים ועקלקלים, המקרינים עליונות מנטלית כמעט חריגה. אלא שלצד דימוי היכולת הבלתי מוגבלת, הסדרה מבקשת להעניק לה גם ממד אנושי ורגשי — בעיקר דרך מערכת היחסים שלה עם מילאד, ההאקר האיראני שאותו היא דוחקת, במישרין ובעקיפין, לשתף עמה פעולה כדי לאפשר את החדירה למערכות משמרות המהפכה האסלאמית. האבל שתמר מבטאת לאחר מותו של מילאד מוצג כרגע טעון רגשית, שנועד לעורר אמפתיה אצל הצופה ולשבור, לפחות למראית עין, את הקור והמכניות המזוהים עם דרמות ריגול קלאסיות.

אלא שהממד השנוי ביותר במחלוקת טמון בדואליות שעליה בנויה דמותה. מצד אחד, תמר מוצגת כ"סופרוומן" המסוגלת כמעט לכל משימה בלתי אפשרית; מצד אחר, הסדרה מדגישה שוב ושוב את השימוש שלה ביופי, בכריזמה ובקסם אישי ככלי חדירה רך אל לב הממסד האיראני. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בקשר שהיא מפתחת עם בנו של בכיר ב־משמרות המהפכה האסלאמית, קשר שנועד מלכתחילה לקרב אותה אל אביו. כך נטווים יחד מניע אישי ותפקיד מודיעיני, עד שלעתים קשה להבחין היכן מסתיים הרגש ומתחילה המניפולציה.

במובן הזה, הסדרה עושה שימוש במתח לא רק כאמצעי עלילתי, אלא כמנגנון אסתטי של ממש — כזה המייצר “התמכרות קולנועית” המבטיחה את המשך הצפייה. האנשת הדמות אינה מערערת את מנגנון הכוח שהיא מייצגת, אלא להפך: היא מעניקה לו מעטפת רגשית שמרככת את האלימות והפן הביטחוני של פעולותיה, והופכת את עליונותה למשהו שניתן לא רק לקבל, אלא גם להזדהות עמו.

לקרוא את לוליטה בטהראן

בדומה לסדרה "טהרן", הסרט "לקרוא את לוליטה בטהרן", מאת הבמאי הציוני השמאלני ערן רקליס, מאמץ חזון שמצמצם את המשטר האיראני לתבנית דתית נוקשה, ומאמץ דיכוטומיה חדה בין כוח לחברה. בעוד שהמשטר מוצג כמדכא, החברה מוצגת כאסופה של קורבנות השואפים לשחרור, מה שפותח דלת לנרטיב שמצדיק התערבות או חדירה.

בסדרה "טהרן", האופוזיציה מוצגת כקבוצות שוליות – נרקומנים, זייפנים או יחידים מבודדים – ששבריריותם מנוצלת בשירות מטרות המוסד, במקום להציגם ככוח עצמאי.

הסרט "לקרוא את לוליטה בטהרן" מציג את הספרות כמרחב של התנגדות, דרך סיפורה של אזאר נפיסי, שהקימה מועדון קריאה סודי לאחר שנאסר עליה ללמד באוניברסיטה. יחד עם זאת, ממד תרבותי זה אינו יוצא לחלוטין מהמסגרת הנרטיבית הכללית; הוא מוקם מחדש כדי להדגיש את הרעיון שהישועה אפשרית רק מחוץ למבנה השלטון, או בהתנגדות אליו.

למרות עומקן האנושי, הדמויות הנשיות בסרט מוצגות בדרך כמעט זהה: קורבנות המחפשות שחרור, מה שמעצים את האמפתיה כלפיהן, אך בו בזמן, התיאור מפשט ומצמצם את החברה האיראנית לדימוי אחד חסר פלורליזם ומורכבוּת.

בשתי היצירות, ההתנגדות הופכת לאלמנט פונקציונלי בתוך הנרטיב שמעוצב מחדש כדי לשרת את הנרטיב הישראלי. המבנה החזותי והנרטיבי הזה מוביל להצגת ההתערבות הישראלית הגסה כמעשה מוסרי, שמטרתו לרסן את המשטר ולהגן על יחידים. כאן חוזרת הטענה של דופרה: לא מה שנאמר על איראן הוא החשוב, אלא האופן שבו היא מוצגת.

ההשקפה של ישראל על איראן דרך העדשה הקולנועית משקפת במידה רבה את חזון הממסד הביטחוני הישראלי, שמצמצם את טהרן לכדי איום קיומי ותו לא, תוך התעלמות מהמורכבות של החברה האיראנית ומההיסטוריה שלה, כולל הרכיב היהודי בה. הסדרה "טהרן" מעלימה לגמרי את הפן הזה ומחליפה את המורכבות הזו בתמונה ויזואלית מוכנה המשרתת את מאבק הנרטיבים. בהקשר זה, ניתן לקרוא פרטים סמליים, כמו הביטוי "עין על ירושלים ועין על אספהאן", שמרמזים על מרכזיות העיר באינטרסים הישראליים, משום שהיא מכילה מתקנים רגישים.