אפשר לספור נשים, קשה להאמין להן

תוצאות הבחירות המקדימות במפלגת חד״ש-מק״י, שנערכו ב־16 במאי, עוררו גל מחאה ציבורי. כל המועמדים שנבחרו למקומות ריאליים היו גברים. יותר מזה, מעל אחד מהם, מר ג'עפר פרח, שנבחר למקום השני ברשימת חד"ש ומשובץ במקום הרביעי ברשימה המשותפת, ריחפה עננה של טענות בדבר הטרדות מיניות כלפי נשים. מי שעקב אחר הפרסומים ברשתות החברתיות יכול היה להיחשף בתחילה לשני מוקדי המחאה. אלא שבתוך זמן קצר נדחקה לשולי השיח הבעייתיות שבבחירתו של פרח, ואילו הביקורת על אי-בחירתה של אישה למקום ריאלי השתלטה על השיח כמעט לחלוטין. תחנות הרדיו המקומיות ואתרי החדשות המרכזיים והפופולריים בשפה הערבית אימצו אף הם מגמה זו: ביקורת נוקבת נמתחה על המפלגה בשם הפגיעה בזכויות נשים, אך זו התמקדה אך ורק בהדרתן של הנשים מהמקומות הריאליים. בכך נגדעה באיבה האפשרות לעורר דיון ציבורי סביב נושא התאמתו של נבחר ציבור לתפקיד.

צריך להודות ביושר שקל ונוח יותר להתקומם נגד רשימה שאין בה נשים מאשר להתמודד עם טענות בדבר פגיעות מיניות המיוחסות לאחד מנציגיה. היעדר ייצוג הוא עוול גלוי ובטוח יחסית לגינוי; המחאה בהקשר זה  מתמצית בהשמעת עמדה עקרונית בלי לנקוב בשם ובלי יותר מדי דילמות. במחאה שכזו, אין מחיר הכרוך בעימות עם אדם מסוים, שעשוי להיות קולגה או מכר. לעומת זאת, עיסוק בטענות מתחום יחס לנשים כנגד אדם ספציפי, גורם אוטומטית לאי נוחות עד כדי התפתלות בתוך כסאנו, תחושת חנק ובהייה ממושכת במסך. 

התחושה הזאת מזכירה את המפגש הראשון של סטודנט למשפטים עם ניתוח "קייסים" משפטיים. סטודנט למשפטים לומד כבר בשנתו הראשונה כי ידיעת ההלכה אינה מספיקה. המבחן האמיתי מתחיל כשהכלל המופשט פוגש "קייס", כלומר מקרה קונקרטי, חדש, שעובדותיו אינן משחזרות בנוחות את פסק הדין שנלמד בכיתה. הסטודנט אינו נבחן רק ביכולתו לזכור את העיקרון, אלא בנכונותו להחיל אותו גם כשהתוצאה מורכבת ואינה מתיישבת עם האינטואיציה שלו. זהו השלב הקשה ביותר בלימודי משפטים. מתברר שכך הדבר גם בבית הספר של החיים. 

במאבק בהטרדות מיניות קל להצהיר על אמון בנשים כל עוד הדיון נותר מופשט והפוגע חסר פנים. החרדות מתחילות כשהטענות לפגיעה מופנות כלפי אדם עם שם, מעמד, חברים ושייכות פוליטית. או אז האמונה בזכויות נשים עומדת למבחן: האם היא אכן העיקרון שמנחה את המסקנה שלנו? או סתם סיסמה שתוקפה פג ברגע שעובדות החיים אינן נוחות לנו? כאשר העובדות אינן נוחות לנו, מתחילות ההתנגדויות למאבק. יש התנגדות המבקשת להסכים עמו, אך ללא לקיחת חלק ישיר בו. התנגדות אחרת היא חזיתית. היא מבקשת להטיל דופי בצדקת המאבק ובמניעיו ולקעקע את יסודותיו. שני סוגי ההתנגדויות מבקשים פטור מתשלום מחיר המאבק, כל אחד מסיבותיו. 

מטרידן, תפרוש!

פמפום מחאת העדר ייצוג נשים במקומות ריאליים ברשימת חד"ש לכנסת, בלע לתוכו את נושא ההטרדות המיניות ואיפשר לשוחרי זכויות הנשים מנוחה מפני התמודדות חזיתית עם הלם קריסתו של הבית המוסרי אליו הם שייכים. המגמה הזו המשיכה עד אשר הגיע הרגע האמיץ שבו החליטו שני ארגוני נשים, אסיוואר ונשים נגד אלימות, להרים את הכפפה ולהנכיח את נושא ההטרדה המינית על סדר היום הפוליטי והחברתי. ואז, השתיקה ששימשה כמנגנון ההמנעות מהטלטלה, התחלפה בדרישות לרף הוכחה גבוה. לפתע נשמעו דרישות לתלונות במשטרה, למיצוי הליך ראוי והוגן, לחקירה, לראיות חותכות, להכרעה שיפוטית. פתאום נשמעה הטלת ספקות במניעי המתלוננות וארגוני הנשים, תהיות לגבי העיתוי ודרישות להעברת נטל ההוכחה לארגוני הנשים להוכיח, כי אין המדובר ברדיפה פוליטית. השיא היה כאשר אמצעי התקשורת נמנעו מסיקור ידיעה דרמטית, שפרסם העיתונאי והפעיל הפוליטי הותיק מר סלים סלאמה בחשבונו ברשת החברתית, לפיה ועדה מטעם המפלגה המליצה לפרח לפרוש. זוהי הרי ידיעה שכל עיתונאי סביר היה רץ איתה לאולפן השידור ומבקש לקטוע אותו כדי לשתף בסקופ האדיר שהביא.

העלאת רף ההוכחה והדיבור בשפת "חזקת החפות" והזכות להליך "ראוי והוגן" דווקא כשהפגיעה המינית מיוחסת לאדם מוכר היא המנגנון להגנה על עצמנו, על השתייכותנו ועל התמונה המוסרית שבנינו ביחס למחנה שלנו. הראיה לכך היא אמת המידה השונה שאנו מפעילים כאשר אותה טענה מיוחסת לאדם שנמנה על הצד "העוין". כך למשל הפצת ידיעה בדבר פגיעה מינית באסירות פלסטיניות בבתי הסוהר, לא נתקלת בהתנגדויות המבוססות על טענות חפות לסוהר הפוגע, הגשת תלונה למשטרה או הרשעה. במקרה זה הפוגע הנטען הוא סוהר או איש ממסד שנתפס ממילא כעוין ולכן העדות של האסירה משתלבת בתמונה הקיימת שלנו ואינה מאיימת על עולמנו. קל להאמין לה, משום שהאמונה אינה מחייבת אותנו לשנות את יחסנו לאדם קרוב, להסתכסך עם המחנה שלנו או לשלם מחיר חברתי ופוליטי. הסטנדרטים הכפולים שאימצנו מסתפקים בעדות אישה כדי לגבש עמדה כאשר החשוד שייך למחנה היריב, אך דורשים הרשעה חלוטה כאשר החשוד מופנה כלפי אחד "משלנו". 

האומץ שגילו שתי העמותות בהנכחת השיח סביב נושא ההטרדות המיניות והדרישה מכל נושא משרה שדבק בו רבב בהקשר זה לפרוש (לאו דווקא פרח) הנו צעד שיזכר לדורי דורות. (גילוי נאות: הכותבת היא היועצת המשפטית של ארגון א-סיוואר, אך איננה מעורבת בתהליך קבלת ההחלטות הארגוניות בו או במהלכים ציבוריים  שננקטים על ידו).  "מטרידן – פרוש" הוא נושא הקמפיין. הוא המבקש להישיר מבט אל נושאי משרה בתפקידים ציבוריים ולהזכיר להם כי יחס משפיל ובלתי הולם לנשים מצד כל אחד מהם, הוא סיבה מספקת לדרוש מהם לפרוש ולהתרחק מהזירה הציבורית. זה יכול להיות נבחר ציבור, מועמד לכהונה ציבורית, בעל תפקיד בכיר במפלגה או בעמותה, מנהל מוסד חינוכי וכל מי שמופקדת בידיו סמכות והשפעה על אחרים. תזמון הקמפיין עם תקופת הבחירות גרם לטענות בעניינו של פרח לבעבע מתחת ליציקת בטון השתיקה שיצרנו במו ידינו. 

הבחירה האמיצה של ארגוני הנשים

במרחב ציבורי קטן וצפוף, יציאה פומבית נגד מועמד הנהנה מתמיכה פוליטית רחבה עלולה להיות עבור הארגונים מהלך הגובל בהתאבדות ציבורית וארגונית. הם מסתכנים בהפיכתם בתפיסה הציבורית מארגונים הנאבקים למען נשים למי שמואשמים בפגיעה במחנה כולו. נשות הארגונים יודעות שהמערכת עלולה לא להגן עליהן, שהציבור עלול להפנות כלפיהן את זעמו, ושגם מי שמאמינות להן יבחרו לעמוד מן הצד. וכך אכן קרה.  אלא שכאשר שש נשים הפקידו בידי הארגונים (בידי ארגון אסיוואר ליתר דיוק) את סיפוריהן ואת אמונן, האחריות המוסרית תובעת כי חשיפת דבר קיומן של העדויות תהיה מעל הנוחות הפוליטית. 

אין ספק, כי שיתוף הפעולה של חד"ש, בהובלת קומץ נשים אמיצות וערכיות החברות במפלגה, הנו צעד מבורך שאיפשר הנכחת שיח על חשיבות יחס נבחרי ציבור לנשים כאומדן למידת התאמתם לתפקיד. המפלגה אומנם פעלה באיחור וקיוותה למנוע שיתוף ציבור במהלך, אך ככלות הכל התהליך שהתחיל מעיד בראש ובראשונה על יחסי האמון בארגוני הנשים, מתן כבוד ומשקל לעדויות הנשים ועל תחילתו של עידן שבו ראיית הטוב הפוליטי נעשית לפי אמות מידה מוסריות ולא משיקולי קנאות פוליטיים צרים. 

המאבק לייצוג נשים והמאבק בהטרדות מיניות הם שני חלקים של אותו מאבק. האחד מבקש להכניס נשים אל מוקדי הכוח, והאחר מבקש להבטיח שלא ייפגעו, יושתקו או יידחקו מהם. הפרדה בין השניים הנה מלאכותית ומרוקנת את רעיון הייצוג מתוכן. במקום סדר יום של שוויון ומאבק נגד כל גילויי הדיכוי, מסתפקים בספירה סמלית של ראשים נשיים.

הפתרון לתסבוכת אליה נקלענו, הנו לקיחת אחריות מצדו של פרח והודעה על פרישה מרצון. בין אם תסריט שכזה יקרה ובין אם לאו, יגיע השלב שבו נידרש להתעמת חזיתית עם האותנטיות של קריאת התגר כנגד תת הייצוג של נשים במפלגות. האם באמת יש ציפייה כלשהי ממפלגות שהסכימו מראש להפקיד את גורל ההחלטה, באם להתאחד ברשימה משותפת ואם לאו, בידי ועדה המונה עשרה גברים בלבד? את השאלה הזאת אשאיר לעת עתה בצריך עיון.