בין עולמות: סרט חדש על חייו של אדוארד סעיד מהדהד מסע אינטלקטואלי ורגשי

לפני עשרים ושלוש שנים, ב-24 בספטמבר 2003, מת בניו יורק אדוארד סעיד, בגיל 67, לאחר מאבק ממושך בסרטן. מותו סימן אז את סופו של מה שרבים כינו "הקול הפלסטיני הרהוט ביותר במערב" - אך זו הגדרה מצומצמת מדי לאיש שהשפעתו חרגה הרחק מעבר לשאלה הפלסטינית, וסימנה מסלול חדש לחלוטין בחקר המזרח, האסלאם, ואולי גם במה שנהוג היה לכנות "העולם השלישי" בכלל. ב-12 בספטמבר, נערכה בכורה לסרט "אדוארד סעיד: בין עולמות", שמנסה ללכוד קטע מסיפורו של האינטלקטואל הפלסטיני. הצפייה בסרט הזכירה לי, בעוצמה מחודשת, כמה אנחנו צריכות קול כמו של סעיד היום.

את שמו של סעיד שמעתי לראשונה בשנה הראשונה לתואר הראשון. זה היה שם שריחף באוויר – לא ספר שכבר עמד על המדף בבית ילדותי. כשלבסוף התיישבתי לקרוא את אוריינטליזם, מעבר לקושי הטקסטואלי ולמאמץ האינטלקטואלי שהקריאה דרשה, קרה עוד משהו: התעוררה בי תחושת קרבה והיכרות שלא חוויתי כלפי אף הוגה אנטי-קולוניאלי אחר. חדות המחשבה שלו, האלגנטיות שבניסוח – אלה תפסו אותי ולא הרפו מאז.

את אוריינטליזם סיימתי לקרוא לפני כשנתיים, על החוף בנויבע שבסיני. לא תכננתי להתחיל בקריאת הספר דווקא שם – לשבת מול הים ולהתמודד עם טקסט כה כבד זה לא ממש הסגנון שלי. אבל עם הקריאה, שאלות שליוו אותי שנים רבות מצאו פתאום מסגרת: על פלסטין, ועל הדרך המשפילה שבה "המערב" הבין, או דימה להבין, את "המזרח". מאותו רגע לא הייתה דרך חזרה. בשבעה באוקטובר הייתי כבר באמצע הקריאה של מחוץ למקום, הממואר של סעיד – ואין תזמון סוריאליסטי מזה. יש מי שיכנו את הספר מסע הגירה אמריקאי קלאסי, שבו, במובן חשוב, כולם נמצאים מחוץ למקומם. באותה תקופה כבר הייתי חבר בפורום אדוארד סעיד לסטודנטים ערבים, וסעיד עצמו כבר היה בשבילי מצפן אינטלקטואלי.

סעיד נולד בנובמבר 1935 בשכונת טלביה שבירושלים – אז שכונה משגשגת, נוצרית ברובה, עתירת וילות מרשימות הפרושות על מגרשים נרחבים. אביו, בן למיעוט האנגליקני הזעיר של העיר, ניהל עסק לציוד משרדי וכתיבה עם סניפים בירושלים, קהיר ואלכסנדריה. אמו, הילדה, הגיעה מנצרת, שם כיהן אביה ככומר בפטיסטי. הרקע המשפחתי הזה, יחד עם דרכון אמריקאי שקיבל בזכות שירותו של אביו בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, טיפחו בסעיד תודעת זרות שליוותה אותו כל חייו – תחושה שהתיכון בקהיר, שאליה נמלטה המשפחה ב-1947 כשהאלימות העדתית ההולכת וגואה הפכה את טלביה למקום מסוכן, לא עשה דבר להקהות. בקולג' ויקטוריה – המכונה לעיתים "האיטון של המזרח התיכון", כל סגל ההוראה היה בריטי וזר, ובין חבריו לספסל הלימודים נמנו עומר שריף וחוסיין, שיהפוך לאחר מכן למלך ירדן. סעיד חש שם כזר, וכשעבר לפנימיית הבנים "הר חרמון" בנורת'פילד שבמסצ'וסטס, שהקים המטיף הנוצרי ד"ל מודי, הייתה בדידותו מוחלטת אף יותר.

מהר חרמון המשיך סעיד לתואר ראשון בפרינסטון, ולאחר מכן להשלמת התואר השני והדוקטורט בהרווארד, בטרם הצטרף ב-1963 לחוג לאנגלית וספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה, שם לימד עד סוף חייו. אך סעיד לא הסתפק בקריירה אקדמית והיה מעורב גם בחיים הציבוריים: בין השנים 1977 ו-1991 כיהן כחבר עצמאי במועצה הלאומית הפלסטינית, עד שפרש במחאה על האופן שבו נוהל תהליך המשא ומתן במסגרת ועידת מדריד. עם חתימת הסכמי אוסלו, שנתיים לאחר מכן, הפך לאחד ממבקריהם החריפים והבולטים ביותר. באותן שנים גם טיפח שותפות ומעורבות רגשית עמוקה עם המנצח דניאל בארנבוים: יחד הקימו ב-1999 את תזמורת "דיוואן מזרח-מערב", המאגדת נגנים ישראלים, פלסטינים וערבים אחרים, כמעין הצעה אמנותית-פוליטית לאפשרות של חיים משותפים חרף הקונפליקט. גם לאחר שאובחן ב-1991 בלוקמיה לימפוציטית כרונית המשיך סעיד לכתוב ולפרסם בקצב בלתי פוסק. בכתביו המאוחרים, ובראשם המסה "על סגנון מאוחר", ניכרת מודעות גוברת לסופיות, לגוף הכושל ולזמן ההולך ואוזל.

התהליך הנפשי שקדם כתיבה

במקום לדחוס את סיפור החיים המפותל הזה בפחות משעתיים, הבמאית של "בין עולמות", מייקן ביירד, מאפשרת לגיבור לדבר בעד עצמו. נדיר ואף מרגש לראות פלסטיני מספר את סיפורו במילותיו שלו. הסרט מורכב כולו מחומרי ארכיון - הרצאות, ראיונות, הופעות טלוויזיה - שבהם סעיד עצמו דן בחייו, ברעיונותיו ובהרהוריו. בין החומרים בולט אוסף של סרטים ביתיים בפורמט 8 מ"מ שצילם אביו, ודיע סעיד, ובהם מתועד בית ילדותו של הסופר במערב ירושלים. האם יש בחירה הולמת מזאת? אף שחלק ניכר מהחומר הביוגרפי כבר נדון בעבר, הסרט מציע מסגרת נרטיבית חדשה, יציבה ומוצקה יותר, להבנת דמותו של אדם שכפי שהוא עצמו טוען בסרט – בציטוט מוולט ויטמן – מעולם לא חדל להיות מודע לסתירותיו הפנימיות, לריבוי שהוא נושא בתוכו.

אחד הטקסטים הראויים ביותר לקריאה של סעיד הוא "הרהורים על הגלות". הוא מתאר בו באופן עוצר נשימה את ההביטוס השסוע – אם יורשה לי להשתמש בבורדייה – ואת האלימות הכרוכה בגלות. הוא כותב: "הפאתוס שבגלות טמון באובדן הקשר עם הממשות והסיפוק שמעניקה האדמה; השיבה הביתה אינה באה בחשבון". גם הסרט נפתח בזיכרונותיו של סעיד משנותיו הראשונות בפלסטין ומהגלות של משפחתו למצרים. הוא מספר על לימודיו, ולאחר מכן על עבודתו במוסדות היוקרתיים של ליגת הקיסוס – הרווארד, פרינסטון וקולומביה. על אף אלימותה של הגלות, סעיד לא הפך לקורבן פסיבי שלה בתוך חומות האקדמיה, ובתוך שנים ספורות נאלצו, מתלמידיו ועד מבקריו להתמודד עם אוצר המילים החדש שהוא עצמו טבע..

אלו תמות וסוגיות שליוו את סעיד כל חייו – ואני משער שכל חוקר וכותב פלסטיני החי מחוץ לפלסטין נושא בתוכו גרסה כלשהי שלהן. בגלות, הארץ חדלה מהיות עובדה גיאוגרפית יומיומית, ומקבלת קיום אחר, מופשט יותר. היא הופכת למושג, למבנה תודעתי, למרחב שמתקיים בעיקר בזיכרון ובשפה – ודווקא משום כך נוכח שם ביתר עוצמה. זהו מנגנון שסעיד עצמו ניתח שוב ושוב, אך שהיה גם – אולי בראש ובראשונה – חלק מהותי מהתנסותו שלו.

אחד הקטעים המרתקים ביותר בסרט הוא זה שבו סעיד מתאר, בכנות חושפנית, את תהליך ההתעוררות הפוליטית שעבר בעקבות הכיבוש של 1967, הנכסה. התבוסה נחוותה עבורו כאירוע אינטימי, שהטביע בו תחושת בושה עמוקה – בושה שבה הוא שב ועוסק גם בכתביו המאוחרים. זה מלמד אותנו תובנה חשובה על טבעה של המחשבה האינטלקטואלית: היא לא תמיד נולדת מתוך שיקול רציונלי. לעיתים קרובות היא מתפתחת מתוך תחושות ואינסטינקטים, שרק בדיעבד מתורגמים לשפה מושגית ולניתוח ביקורתי. אצל סעיד, הבושה הזו הניעה אותו להטיל ספק באופן שבו "המערב" בנה, דימה וייצג את הזהות הערבית – ספק שממנו, בסופו של דבר, נולד אוריינטליזם, הספר והמושג.

סרטה של ביירד נמנע במכוון מלהאריך בניתוח הספר המכונן של סעיד, ובכך מותיר לצופה את הזכות – ואת האחריות – לגלות את המסה בעצמו. ובכל זאת, מה שהוא כן עושה בצורה מופתית הוא לשרטט את התהליך הנפשי שקדם לכתיבה: את המצב הרגשי והקיומי שממנו נכתב הספר. בכך מציע הסרט לא ביוגרפיה אינטלקטואלית גרידא, אלא דיוקן של מחשבה שנולדה מתוך פצע.

בעידן של פשיזם וג'נוסייד, בין עולמות מהווה תזכורת רלוונטית לתפקידיו של האינטלקטואל. הסרט אמנם אינו נוגע ברצח העם בעזה, אבל הוא מתאר איש רוח שמעורר השראה לפעול ולהביע עמדה מוסרית. זהו מסמך חשוב ונחוץ, שמגיע בזמן הנכון – בתקופה שבה התרבות בכלל מטילה ספק במבט המוטה שדרכו נבחנות תרבויות המזרח מזה מאות שנים. עבורי, הסרט הוא דוגמה עמוקה ומעולה לקשר היפה בין האישי לפוליטי. ואולי חשוב מכל, הוא נותן במה לאופן שבו פלסטין, והעולם הערבי בכלל, נתפסים בידי תושביהם – ולא רק לאופן שבו אינטלקטואלים מערביים תופסים אותם. אדוארד סעיד לימד, ועודנו מלמד אותי, לקרוא את עצמי לא כחריג, לא כבעיה שיש לפתור, אלא כמי שנושא בתוכו ריבוי שאינו מתנצל על מה שהוא. אולי זו הסיבה שאני חוזר אליו שוב ושוב – לא בגלל תשובה שהוא מציע, אלא בגלל השאלות שהוא מתעקש שנמשיך לשאול.

הערת זכויות יוצרים:
התמונות המופיעות במאמר משמשות לצורך דיווח עיתונאי, סקירה ודיון ביקורתי בסרט Edward Said: Between Worlds, במחשבתו של אדוארד סעיד ובמסורת החזותית שעליה הצביע בכתיבתו. תמונת הבאנר מבוססת על פרט מתוך הכרזה הרשמית של הסרט, כפי שהופיעה בעמוד הסרט ב־IMDb, ונעשה בה שימוש מצומצם ובהקשר ישיר לדיון בסרט ולזיהוי היצירה הנדונה. בנוסף, במאמר מופיע הציור The Snake Charmer מאת ז׳אן־לאון ז׳רום, המצוי בנחלת הכלל ומשמש להמחשת הדיון באוריינטליזם החזותי. כל הזכויות בכרזה הרשמית של הסרט שמורות לבעלי הזכויות הרלוונטיים. מערכת סברה עושה מאמץ לציין מקור וקרדיט מלאים ככל שניתן. ככל שבעל/ת זכויות מבקש/ת לתקן פרטי ייחוס, להוסיף קרדיט, להסדיר את השימוש או להסיר תמונה מן המאמר, ניתן לפנות למערכת סברה, והפנייה תיבחן ותטופל בהקדם, ברצינות ובתום לב.