״נחזיר אתכם לארובות באושוויץ״: על הנאציפיקציה של השיח הציבורי בישראל בעקבות הבחירות

בשבועיים שלחפו מאז הבחירות לכנסת, נדמה שהשיח הציבורי בישראל שקע לתהומות חדשים של גזענות, הסתה ואלימות. מה שהחל בניסיון לשלול את הלגיטימיות של ההצבעה הערבית התפתח במהירות למסע הכפשה נגד ציבור שלם, לאיומים על נבחריו ולקריאות מפורשות לאלימות, כשהרטוריקה הולכת ומאבדת את אחרוני מעצוריה, והגבול בין יריבות פוליטית לשנאה רצחנית מיטשטש ונמחק.

בראש המסיתים ניצב כמובן ראש הממשלה עצמו. עוד בטרם הסתיימו הבחירות, החל בנימין נתניהו להפיץ ברשתות החברתיות טענות חסרות בסיס לזיופים בקלפיות הערביות, בניסיון להטיל דופי בהצבעתם של מאות אלפי אזרחים. בנאומו בליל הבחירות, ב־28 באוקטובר, התפאר ב״רוב מובהק ומכריע בקרב הציבור הציוני״, כאילו קולותיהם של כשני מיליון אזרחים ערבים אינם חלק מרצונו של הציבור בישראל. הוא הזהיר מפני הקמת ממשלה הנשענת על מפלגות ערביות, שאותן תיאר כמי ש״מתנגדות לעצם קיומנו״ . למחרת הכריז הליכוד כי ״הבחירות במדינת ישראל נגנבו״ בידי מפלגות ערביות התומכות בטרור. נתניהו עצמו המשיך להפיץ את ההאשמות, אף שלא הוצגו ראיות לגניבת הבחירות.

כמו על פי אות, הצטרפו למסע ההסתה ראש השב"כ דוד זיני - יום אחרי שהצהיר בפומבי כי הבחירות היו תקינות, יאיר נתניהו, שהכריז כי "ערביי ישראל הם הסכנה הכי גדולה להישרדות מדינת ישראל מלבד הגרעין האיראני", וכמובן, ערוץ 14.  שותפיו של נתניהו מ"עוצמה יהודית" לא פיגרו אחריהם: ח"כ יצחק  קרויזר קרא לציבור להתחמש, ואיתמר בן גביר קרא לעצור את כל הח"כים הערבים ולחקור אותם "במרתפי השב"כ". 

המסר היה ברור: הדמוקרטיה הישראלית שייכת לציבור היהודי, ואילו זכותם של האזרחים הערבים להשפיע על הרכב השלטון מותנית, במקרה הטוב בהסכמת הרוב היהודי. יותר מזה, השתתפות הערבים בבחירות ומימוש זכותם האזרחית מהווה איום בפני עצמה.

ההסתה הזאת כבר ניכרת במספרים. בדיקת ארגון פייק ריפורטר, שפורסמה בחדשות 12, מצאה זינוק של 428% בהיקף השיח העוין כלפי ערבים ברשת X בתוך יומיים בלבד. ב־29 באוקטובר נרשמו יותר מ־9,000 אזכורים ביום אחד. האשמות קולקטיביות בתמיכה בטרור, הצגת האזרחים הערבים כאויבים מבית וקריאות להדרתם מן המערכת הפוליטית צברו מאות אלפי צפיות, לצד שיח הקורא להשמדתם ולרצח המוני. המספרים הללו חושפים את ההתפוררות המוסרית בחלקים נרחבים בחברה הישראלית; התפוררות הניזונה משנאה, מלבה את עצמה ללא הרף ומכרסמת באחרוני מעצוריה המוסריים. 

מבחן הנאמנות השמור לערבים

בעיצומו של גל ההסתה נגד הציבור הערבי, מצא גם נשיא המדינה יצחק הרצוג לנכון להעמיד את יו״ר רע״ם מנסור עבאס במבחן נאמנות פומבי נוסף. במקום להסתפק בהתייעצות על הרכבת הממשלה, דרש הרצוג מעבאס להגדיר את חמאס כארגון טרור. אמנם הרצוג ידע היטב שעבאס כבר גינה פעם אחר פעם את מעשי חמאס ואף קרא לארגונים הפלסטיניים החמושים להניח את נשקם.

כמה פעמים עוד יידרש אזרח ערבי להוכיח שאינו מחבל כדי לזכות ביחס של אזרח? מדוע נבחר ציבור ערבי נדרש שוב ושוב להוכיח את נאמנותו, בעוד שההנהגה היהודית אינה נדרשת לעבור מבחן דומה ביחס לטרור היהודי?

מתי הועמדו בן גביר, בעל העבר הפלילי המפואר הכולל הרשעות בהסתה לגזענות ובהזדהות עם ארגון טרור, וסמוטריץ׳, שנעצר ונחקר בידי השב״כ ב־2005 בחשד לפגיעה בתשתיות ולסיכון חיי אדם (ואף הואשם בידי בכיר בשב"כ בתכנון פיגוע בלב אזור הומה אזרחים), בפני מבחן נאמנות פומבי דומה בעקבות מעשי הטרור של מתנחלים נגד פלסטינים? ביוני 2023, כאשר ראשי מערכת הביטחון הגדירו את הפרעות בגדה המערבית ״טרור לאומני לכל דבר״, סירבו השניים לאמץ את אותה הגדרה. 

יומיים אחרי הבחירות דרש נתניהו לדעת מדוע אחמד טיבי ביקר בקטאר ערב הבחירות, אף שטיבי נסע לדוחא לצורך ריאיון באל־ג׳זירה, ולא הוצגה כל ראיה שקיבל מימון בחירות בלתי חוקי. זהו אותו נתניהו שיועציו הקרובים, לפי תחקירים מפורטים, קיבלו סכומי עתק מקטאר. 

אותם אנשי שלטון, שאישרו הזרמת כספים לשטח שבשליטת חמאס וחימוש של מיליציות בעזה ומעבר לגבול, מתיימרים כעת לשמש הסמכות העליונה לקביעת נאמנותם ומוסריותם של נבחרי הציבור הערבים. אצלם מימון וחימוש של ארגוני טרור הם מדיניות ביטחונית; אצל נבחר ציבור ערבי, אפילו ריאיון בטלוויזיה הופך לעילה לחשד בבגידה.

הפער המוסרי זועק לשמיים. המנהיג הערבי מתבקש לגנות את אותם הפשעים שוב ושוב, ולא משנה כמה פעמים כבר עשה זאת, בעוד שמנהיגים יהודים שהורשעו בתמיכה בטרור, מגוננים על מחוללי אלימות ואף היו שותפים למימון ולחימוש ארגוני טרור, זוכים ללגיטימציה. כך נוצר סדר אזרחי מעוות שבו היהודי נהנה מחזקת הנאמנות, יהיו אשר יהיו עמדותיו ומעשיו, ואילו הערבי נושא בחזקת האשמה מעצם היותו ערבי.

האבסורד מקומם במיוחד כשבין מטיפי המוסר נמנים מורשעים בפלילים ופוליטיקאים שקראו להרג המוני של אזרחים. אותם אנשים מרשים לעצמם לחלק ציונים במוסר לנבחרי הציבור הערבים, שמהם מגיעים שבעה מתוך 11 בעלי תואר דוקטור בכנסת החדשה. רופאים, חוקרים ואנשי חינוך נדרשים לספק הבהרות מוסריות ולהוכיח שאינם תומכי טרור, בעוד המסיתים ותומכי הטרור עצמם מתיימרים לשמש שומרי הסף של המוסר הציבורי. קשה גם קשה לדמיין היפוך מוסרי מעוות מזה.

מוסר ההשמדה 

יש לזכור ששורשי ההתבהמות הזאת עמוקים יותר ממערכת הבחירות האחרונה. במשך שלוש שנים התרגל הציבור הישראלי לשמוע קריאות למחיקת אוכלוסיות שלמות, כאילו מדובר בעמדה פוליטית לגיטימית.

כבר בנובמבר 2023 קראה חברת הכנסת גלית דיסטל־אטבריאן למחיקת עזה מעל פני האדמה. שר המורשת עמיחי אליהו הציג הטלת פצצת אטום על הרצועה כאחת האפשרויות, ואחר כך טען שהתכוון למטאפורה. בינואר 2024 קרא חבר הכנסת ניסים ואטורי לשרוף את עזה, טען שלא נותרו בה חפים מפשע ודרש לחסל את הנותרים. במרץ אותה שנה הסביר הרב אליהו מאלי, ראש ישיבת הסדר ביפו, כי לפי העיקרון ההלכתי שהוא מציג יש להרוג גם תינוקות וקשישים בעזה; הישיבה טענה שדבריו הוצאו מהקשרם.

כאשר שפת ההשמדה נשמעת מפי נבחרי ציבור ואנשי דת, וכאשר אפילו הרג ילדים זוכה להכשר מוסרי או הלכתי, ההבחנה בין לוחם לאזרח נרמסת כליל. האדם מאבד את שמו, את סיפור חייו ואת זכותו הבסיסית לחיות; די בכך שהוא משתייך לקבוצה שהוגדרה כאויב כדי להפוך אותו למטרה לגיטימית. מרגע שהזהות עצמה הופכת לגזר דין מוות, אפילו רצח המוני יכול להצטייר כחובה מוסרית.

בספטמבר האחרון אף דווח כי המשטרה החליטה שלא לפתוח בחקירה נגד ערוץ 14, בעקבות עתירה שכללה יותר מ־200 התבטאויות ששודרו בערוץ מאז אוקטובר 2023, ושלדעת העותרים כללו קריאות להרג המוני, להשמדה ולפגיעה באזרחים. הטענות לא הוכרעו בהליך פלילי, אך העובדה שהצטבר חומר בהיקף כזה צריכה להטריד כל אדם שעדיין מאמין שקיימים גבולות לשיח הציבורי.

הארובות של אושוויץ

השנאה אינה נעצרת בערבים. שנאה מולידה שנאה, וזו מזינה את עצמה עד שאינה יודעת עוד גבולות. מה שמתחיל בהסתה נגד ציבור שלם מחלחל בהדרגה לכל שדרות החברה הישראלית, חוצה מחנות פוליטיים וחודר אל הבתים פנימה, עד שגם מי שדימו עצמם חסינים מפניה מוצאים עצמם קורבנותיה. משהורגל הציבור לראות במתנגד פוליטי אויב, גם יהודים שאינם מתיישרים עם הקו הלאומני הופכים כעת למטרה.

ביום הבחירות הותקפו פעילים של מפלגת הדמוקרטים בחולון, ואחד מהם, לפי המפלגה, איבד את הכרתו. ב־31 באוקטובר, במהלך הפגנת ימין בכיכר הבימה בתל אביב, תועד מפגין מאיים על יהודים שתמכו בהקמת ממשלה יהודית־ערבית: ״נחזיר אתכם לארובות באושוויץ״. הוא הוסיף שיקימו עבורם מחדש את סוביבור.

אושוויץ. סוביבור. ארובות. רכבות.

המילים הללו לא נאמרו מפי אנטישמי אירופי בהפגנה ניאו־נאצית. הן נשמעו ברחובות תל אביב, מפי מפגין ימין יהודי, כלפי יהודים אחרים, בשל עמדותיהם הפוליטיות. וזה לא היה המקרה היחיד: באותם ימים תועדו גם התבטאויות נוספות שבהן נשלפו דימויים נאציים ושמות מחנות ההשמדה במסגרת המאבקים הפוליטיים והחברתיים בישראל.

למחרת, בהפגנה מול ביתו של גדי איזנקוט, הטיח בו תומך נתניהו כי הוא רצח את בנו, שנפל בקרבות בעזה. אחר כך פנה לרעייתו חנה ואיים עליה שתהיה לצד בנם המת. השכול, שאמור היה להישאר מחוץ למחלוקת הפוליטית, הפך לכלי של התעללות ואיום.

אלה אינם מקרים מבודדים. מאז הבחירות תועדו תקיפות ואיומים נגד פעילים יהודים בשל עמדותיהם הפוליטיות, לצד תקיפות של אזרחים ערבים החשודות כבעלות מניע גזעני. השנאה המופצת באולפני הטלוויזיה וברשתות החברתיות מוצאת את ביטויה גם באלימות של ממש, כאשר יהודים וערבים כאחד מותקפים ברחובות בשל מוצאם, השקפותיהם הפוליטיות או עצם התנגדותם להסתה המשתוללת.

זוהי הנאציפיקציה של השיח הציבורי כאשר דפוסי הדה־הומניזציה, פולחן הכוח ושפת ההשמדה חודרים אל לב ליבם של החיים הפוליטיים בישראל ושל השיח הציבורי הסובב אותו. כשכל יריב הופך לבוגד, כל בן מיעוט לאויב וכל חף מפשע למטרה מותרת, האלימות כבר אינה זקוקה להצדקה; היא זוכה להכשר מוסרי ואף מוצגת כחובה. חברה שמתרגלת לקריאות למחיקת אוכלוסייה שלמה, לדה־לגיטימציה של מיליוני אזרחים ולאיומים במחנות השמדה נגד מתנגדיה, מאבדת בהדרגה את היכולת להבחין בין מחלוקת פוליטית לבין רדיפה. זו כבר אינה שאלה של ימין ושמאל, אלא של הגבול האחרון בין חיים פוליטיים לברבריות — והזמן שנותר להגן עליו הולך ואוזל. 

המילים ״נחזיר אתכם לארובות באושוויץ״ כבר אינן רק הד של זוועות מן העבר. הן נאמרות בעברית, ברחובות ישראל, כיום.