בין קנטקי לעזה: התמיכה של פוליטיקאים אמריקאים בישראל כבר אינה מובנת מאליה

״התכוונתי לנאום מוקדם יותר," כך פתח חבר הקונגרס לשעבר מטעם המפלגה הרפובליקנית, תומאס מאסי, את מסיבת העיתונאים שלו לאחר שהוכרזו תוצאות הבחירות לקונגרס במחוז הרביעי של מדינת קנטקי, ״אך שיחת ההודאה בהפסד ליריבי התעכבה עד שאיתרו אותו בתל אביב״.

 המשפט הזה, שנאמר בחצי חיוך, היה בעיני רבים תמצית הסיפור הפוליטי הגדול באמת של הבחירות במדינת קנטקי. הוא הפך כמעט מיד לסמל של מערכת הבחירות החריגה ביותר שנראתה השנה בפוליטיקה האמריקאית. העקיצה שכיוון מאסי אל המנצח בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית, אד גאלרין, היתה ברורה מאוד: רמז עבה שגאלרין הוא עושה דברה של ממשלת ישראל. 

הבחירות בקנטקי משכו תשומת לב לא רק בשל הדחתו של מאסי, אחד הקולות העצמאיים ביותר במפלגה הרפובליקנית, אלא גם בשל עוצמת הכוחות שפעלו סביב המרוץ: דונלד טראמפ, תורמי־על פרו־ישראלים, וארגוני לובי שהפכו מערכת בחירות מקומית לאחד הקרבות היקרים והטעונים ביותר בארצות הברית בעשור האחרון. על אף שמדובר בבחירות במחוז קטן בדרום ארה"ב, מה שמתרחש בפלסטין הדהד גם שם, ובעוצמה. 

תבוסתו של מאסי היא פרט בתמונה רחבה יותר. למרות הפסדו, הוא זכה לתמיכה עצומה בקרב הדור הצעיר: יותר מ־78% מהמצביעים בני 18–29 תמכו בו, לצד למעלה מ־64.9% מבני 30–44, ואף כמחצית מקולות בני 45–64. בסופו של דבר, היו אלה דווקא הבומרים — בני 65 ומעלה, המהווים כ־38.6% מכלל המצביעים במחוז — שהכריע את המרוץ לטובת גאלרין. 

מאסי, שכיהן בקונגרס מאז 2012 ונחשב לדמות בולטת באגף הליברטריאני של המפלגה הרפובליקנית, מצא את עצמו בחודשים האחרונים בעימות ישיר עם דונלד טראמפ ( מאסי הפך גם לאחד הקולות הבולטים ביותר בקונגרס בדרישה לחשיפת חומרי פרשת ג׳פרי אפשטיין — שבה נקשר גם שמו של טראמפ לאורך השנים).

הנשיא תקף אותו שוב ושוב ברשתות החברתיות, קרא להדחתו ותמך באופן פעיל ביריבו . לפי דיווחים של גופי החדשות Reuters, AP ו־Axios, הפריימריז בקנטקי היו היקרים בתולדות בית הנבחרים האמריקאי, עם עשרות מיליוני דולרים שהוזרמו לקמפיינים ולפרסום פוליטי. רוב המימון הגיע מצד תורמים וארגוני לובי פרו־ישראליים שביקשו להביא להדחתו של מאסי. על כן, המאבק לא נסב רק סביב נאמנות לטראמפ. הוא נגע גם בשאלה רגישה בהרבה: עד כמה רשאים ארגוני לובי ותורמים עתירי הון להשפיע על עתידה של הדמוקרטיה האמריקאית בשם אינטרסים הקשורים למדיניות ישראל והמזרח התיכון? 

כשברקע לכל זה עמדה מלחמת ההשמדה בעזה — והזעם הגובר בקרב צעירים אמריקאים מול ממדי ההרס והסבל הפלסטיני שנחשפו בפניהם מדי יום דרך הרשתות החברתיות, מאסי בלט כאחד הקולות הבודדים בתוך המפלגה הרפובליקנית שביקר בפומבי את היקף הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל, את המעורבות האמריקאית במלחמות במזרח התיכון ואת כוחם של ארגוני לובי פרו־ישראליים בוושינגטון. תומכיו הציגו אותו כפוליטיקאי שמבקש להחזיר את השיח האמריקאי לשאלות של אינטרס לאומי, חוב ציבורי ועייפות ממלחמות חוץ. מנגד, יריביו טענו כי עמדותיו חורגות מהקונצנזוס האמריקאי המסורתי ביחס לישראל. הפופולריות שלו בקרב צעירים היא עדות בפני עצמה עד כמה הקונצנזוס הזה נשחק ככל שישראל ממשיכה ומרחיבה את ההתקפות שלה. כך או כך, מערכת הבחירות בה התמודד הפכה במהרה לעימות רחב עם השפעה כלל ארצית, הרבה מעבר למחוז אחד בקנטקי.

הקונצנזוס לתמיכה בישראל הולך ונסדק

חלק ניכר מן הדיון הציבורי סביב המרוץ התמקד במעורבותם של ארגונים ותורמים המזוהים עם איפא"ק, הלובי לטובת ישראל, ועם המחנה הפרו־ישראלי בארצות הברית. בין השמות שעלו שוב ושוב בלט במיוחד שמה של מרים אדלסון – אזרחית ישראלית, אלמנתו של איל ההון שלדון אדלסון ויורשת ההון העצום שלו, ואחת התורמות המשפיעות ביותר בפוליטיקה האמריקאית בכלל ובמחנה של טראמפ בפרט. אדלסון, שהשקיעה לאורך השנים מאות מיליוני דולרים במועמדים ובארגונים פרו־ישראליים, הפכה עבור מבקרי המערכת לסמל של השפעת ההון הזר והלובי הישראלי על וושינגטון. מבחינתם, עצם האפשרות שנתונה לאזרחית ישראלית, כמו גם לתורמים "כבדים" בעלי אינטרסים פוליטיים שונים, להזרים סכומי עתק למערכות בחירות מקומיות מעוררת תהייה עד כמה ההליך הדמוקרטי משקף באמת את רצון הבוחר, ועד כמה הוא מושפע מכוחו של כסף פוליטי מאורגן.

אלא שהסיפור סביב מאסי איננו רק סיפור על כסף ולוביסטים. הוא גם סיפור על שינוי עמוק יותר המתחולל בתוך החברה האמריקאית עצמה, בעיקר בקרב הדור הצעיר. בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז המלחמה בעזה, ניכרת ירידה משמעותית בתמיכה הציבורית בישראל בקרב צעירים אמריקאים. סקרים של Pew Research Center מצביעים על עלייה חדה בשיעור האמריקאים, במיוחד בני הדורות הצעירים, המחזיקים בעמדות ביקורתיות יותר כלפי ישראל ומסתייגים מן התמיכה הבלתי מסויגת של וושינגטון במדיניותה.

עבור רבים מן הצעירים הללו, השינוי איננו נובע רק מעמדה אידיאולוגית ביחס לישראל או לפלסטינים. הוא קשור גם לעייפות ממלחמות חוץ, לחשש מהשפעת כסף גדול על הפוליטיקה האמריקאית, ולתחושה גוברת כי וושינגטון מתקשה להציב גבולות לבעלי כוח וללוביסטים. התמונות המגיעות מעזה דרך הרשתות החברתיות, הדיווחים על הרס נרחב ועל הרג המוני של אזרחים, והדיון סביב המשך ההתנחלויות בגדה המערבית, כל אלה סודקים את הקונצנזוס הרחב שהיה ביחס לתמיכה בישראל. 

דווקא כאן טמונה אולי הנקודה המרכזית במערכת הבחירות לקונגרס בקנטקי. למרות היותו רפובליקני שמרן, מאסי הצליח לבנות לעצמו תדמית חריגה בקרב צעירים אנטי־ממסדיים, הן בשל התנגדותו למעורבות צבאית אמריקאית והן בשל נכונותו להתעמת עם טראמפ ועם מוקדי כוח בתוך מפלגתו. התבוסה שלו נתפסת בעיני רבים לא רק כניצחון אישי של טראמפ, אלא גם כאיתות ברור לכך שהממסד הפוליטי האמריקאי עדיין מוכן להשקיע משאבים עצומים כדי לבלום מועמדים הנתפסים כאיום על הסדר הקיים.

אך למרות ההשקעה הזאת, גם מחוץ לקנטקי מתחילים להישמע קולות דומים. בפלורידה, למשל, זוכה המועמד הרפובליקני הצעיר לתפקיד מושל המדינה, ג'יימס פישבק (31) לתשומת לב בשל ביקורתו על הסיוע האמריקאי לישראל ועל השפעתם של לוביסטים פרו־ישראליים בוושינגטון. אף שמעמדו בפוליטיקה הרפובליקנית עדיין אינו מובטח, עצם הופעתם של מועמדים מסוג זה מצביעה על שינוי רחב יותר בתוך חלקים מן הימין האמריקאי, במיוחד בקרב הדור הצעיר, שהינו בדלני יותר ופחות מחויב לקונצנזוס המסורתי סביב ישראל.

כמה רחוק ילכו תורמי העל? 

במשך עשורים נהנתה ישראל מתמיכה כמעט אוטומטית בקרב האליטות הפוליטיות בארצות הברית והתנהלה כרצונה כמעט בלי ביקורת. אולם המציאות המשתנה ברשתות החברתיות, השחיקה באמון הציבורי במוסדות, והמלחמה המתמשכת בעזה יוצרים כיום מציאות חדשה. יותר ויותר צעירים אמריקאים מתחילים לראות בסוגיית ישראל לא עיקרון פוליטי שאין לערער עליו, אלא שאלה פתוחה הנתונה לביקורת ציבורית ולוויכוח פוליטי. אלא שדווקא ברגע שבו מתרחבת הביקורת הציבורית, נדמה כי דמויות כמו מרים אדלסון ותורמי־על פרו־ישראליים אחרים רק מגדילים את השקעתם ושופכים סכומי עתק בניסיון לשמר את הקונצנזוס הישן דרך המערכת הפוליטית עצמה. מאסי הפסיד. טראמפ ותומכיו ניצחו בקרב הזה באופן ברור. אבל למרות התוצאה, מתחת לפני השטח מסתמן שינוי עמוק בהרבה. דור חדש של אמריקאים, מימין ומשמאל, מתחיל לבחון מחדש את יחסו לישראל, למעורבות האמריקאית במזרח התיכון ולכוחם של לוביסטים ותורמי־על בעיצוב הפוליטיקה המקומית.

את מאסי אולי היה אפשר להביס בפריימריז בקנטקי. קשה יותר יהיה לעצור שינוי תודעתי רחב המתחיל להתפשט בתוך החברה האמריקאית עצמה. וזו אולי השאלה המטרידה מכולן: כמה רחוק מסוגלת מדינת ישראל ללכת כדי לבלום ביקורת על מדיניותה? כמה רחוק יכולים להגיע כסף פוליטי, לוביסטים ובעלי גישה ישירה למוקדי הכוח בוושינגטון כדי למנוע מפוליטיקאים אמריקאים להטיל ספק במלחמה בעזה, בהתנחלויות או בהמשך הזרמת כספי הציבור האמריקאי למזרח התיכון?

דור הבומרים – שסימל את התמיכה האוטומטית והבלתי מעורערת בישראל – הולך ומתמעט. במקומו צומח דור אחר: ספקן יותר, מחובר ישירות למראות מעזה דרך הרשתות החברתיות, עייף מההוצאה הציבורית העצומה על התחמשות ומעורבות צבאית, ופחות מוכן לקבל כמובן מאליו את הברית הישנה בין וושינגטון לתל אביב. ישראל ותומכיה יכולים להשקיע עוד מיליונים בקמפיינים, בפרסום ובלחץ פוליטי, אולם לא נראה כי לישראל יש תשובה או פתרון אמיתי באופק למשבר הלגיטימציה שיצרה במו ידיה, לא רק בארצות הברית, אלא בעולם כולו.