בין שני דגלים: הדילמה של הכדורגלן הערבי בנבחרת ישראל 

לפעמים די ברגע אחד על מגרש הכדורגל כדי להציף סוגיות שמלוות חברה שלמה במשך דורות. סייד אבו פרחי, החלוץ הצעיר מבאקה אל-גרבייה, כבש בשבוע שעבר את שער הבכורה שלו בנבחרת ישראל,  במשחק מול אוסטריה. הוא רץ לעבר דגל הקרן וחגג בתנועת סנוקר המוכרת ממשחקיו הקודמים. השופט פירש את החגיגה כהתגרות, שלף לעברו כרטיס צהוב שני והרחיק אותו. בתוך שעות הפכה התנועה לכותרת בינלאומית, לאחר שכלי תקשורת באירופה תיארו אותה כחיקוי של ירי בנשק.

הסערה המחישה עד כמה השתנתה האווירה סביב הכדורגל הישראלי בעקבות המלחמה בעזה. מחווה שנחשבה בעבר לחגיגת שער שגרתית קיבלה משמעות פוליטית, והשחקן הצעיר מצא את עצמו במרכזו של דיון בינלאומי. משפחתו טענה כי עצם השתייכותו לנבחרת ישראל עומדת מאחורי הסערה, והדגישה את גאוותה בהזדמנות שניתנה לו לייצג את הנבחרת. אולם מעבר לשאלת החגיגה וההרחקה, הפרשה מזמינה דיון רחב יותר במקומם המורכב של הכדורגלנים הערבים בנבחרת ישראל.

הדיון הזה מתנהל כיום בנסיבות כואבות במיוחד. המלחמה בעזה גבתה את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים, החריבה שכונות שלמות והותירה אוכלוסייה עצומה בתנאי עקירה ומצוקה. בגדה המערבית נמשכות פעולות הצבא, הגבלות התנועה ואלימות המתנחלים. לפי האו"ם, יותר מ-1,600 תקיפות מתנחלים שגרמו לנפגעים פלסטינים או לנזק לרכוש תועדו בשמונת החודשים הראשונים של 2026. 

במקביל, אזרחי ישראל הערבים מתמודדים עם משבר הולך ומחריף של פשיעה ואלימות בנשק חם, שהפכה לשגרה כמעט יומיומית בערים וביישובים ערביים רבים. בשנת 2025 נרצחו 252 בני אדם בחברה הערבית, המספר הגבוה ביותר שנרשם עד אז. גם בשנת 2026 נמשכת שפיכות הדמים: לפי נתוני ארגון יוזמות אברהם, נכון ל-26 בספטמבר, כ-179 בני אדם כבר קיפחו את חייהם בנסיבות הקשורות לפשיעה ולאלימות. מציאות זו מלווה את תושבי היישובים הערביים בתחושת חוסר ביטחון מתמשכת, כאשר אירועי ירי ומעשי רצח הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. 

בתנאים האלה, שחקן ערבי הלובש את מדי נבחרת ישראל נדרש להתמודד עם משמעותה הציבורית של בחירה מקצועית ואישית. הוא מייצג מדינה שהוא אזרח בה, נהנה מהאפשרויות שמעניקה לו מערכת הכדורגל שלה, ובמקרים רבים גם משתייך לעם הפלסטיני ולחברה שחווה את השלכות הסכסוך באופן ישיר. רגשות השייכות הללו עשויים להתקיים במקביל, לעיתים תוך מתח עמוק ביניהם. מידת ההזדהות עם כל אחד מהם משתנה מאדם לאדם.

גיבורים לרגע, חשודים תמיד

הדילמה הזאת מלווה את הכדורגל הישראלי כבר עשרות שנים. בשנת 2005 כבשו עבאס סואן וואליד באדיר שני שערים בלתי נשכחים במוקדמות המונדיאל, מול אירלנד וצרפת בהתאמה, והפכו בן לילה לגיבורים בעיני אוהדים ישראלים רבים. שניהם התמודדו קודם לכן עם גילויי גזענות, וסואן ספג קללות ושריקות בוז גם כאשר שיחק במדי הנבחרת. רגעי השמחה המשותפת עוררו תקווה, אך העוינות כלפיו לא נעלמה גם אחרי השער ההיסטורי.

מאז לבשו את מדי הנבחרת שחקנים ערבים רבים, בהם בירם כיאל ומואנס דאבור. סיפורו של דאבור המחיש את המחיר האישי שעלול להתלוות למעמד הזה. בשנת 2021 פרסם החלוץ דברים שהתפרשו כמחאה על פעולות כוחות הביטחון במסגד אל-אקצא. הפרסום עורר גל שנאה והסתה בקרב חלק מאוהדי הנבחרת, והוא ספג שריקות בוז חוזרות גם במשחקים בהם השתתף. ביולי 2022 הודיע על פרישתו מהנבחרת, לאחר 40 הופעות ו-15 שערים.

היום, שחקנים צעירים כמו אבו פרחי וענאן חלאילי מתמודדים עם שאלות דומות, כאשר החשיפה הבינלאומית שלהם גדולה מאי פעם. חלאילי, שעבר בקיץ לקריסטל פאלאס האנגלית תמורת כ-28 מיליון אירו, הפך לכדורגלן הישראלי שנמכר בסכום הגבוה ביותר בהיסטוריה. הצלחתו מעוררת גאווה בקרב אוהדים רבים בישראל, ובמקביל עשויה לעורר תחושת הזדהות בקרב פלסטינים הרואים בו בן עמם. ככל שמעמדו המקצועי עולה, מתרחב גם הדיון הציבורי במשמעות הלאומית של הישגיו.

ישנם גם שחקנים שבחרו לייצג את פלסטין. בשנת 2025 הצטרף עבד יאסין, שוער בני סכנין יליד שפרעם, לנבחרת הפלסטינית ועורר סערה בקבוצתו. בסכנין טענו כי נסע למשחקי הנבחרת ללא אישור והשעו אותו. בהמשך הבהיר המועדון כי מבחינה חוקתית אין מניעה שישחק במדי פלסטין, וכי ההליך המשמעתי נוגע ליציאתו ללא אישור. המקרה ממחיש כיצד אפילו בחירה הנחשבת לגיטימית מבחינה ספורטיבית יכולה להפוך לסוגיה ציבורית רגישה.

מסלול מקצועי לא שוויוני

לצד שאלות הזהות, ראוי להתייחס למציאות המקצועית שבתוכה גדלים השחקנים. מערכת הכדורגל הישראלית מציעה מסלול להתפתחות מקצועית מגיל צעיר: מסגרות אימון, תחרויות וחשיפה למועדונים באירופה. היא אפשרה לשחקנים ערבים רבים להתקדם לרמות הגבוהות ביותר. עם זאת, הנגישות להזדמנויות האלה רחוקה מלהיות שוויונית.

לפי מסמך שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת 2024, זמינות מתקני הספורט ברשויות הערביות הייתה נמוכה בכ-38 אחוזים מהזמינות ברשויות היהודיות, על פי נתוני 2022. באותה שנה היוו הספורטאים הערבים כ-14 אחוזים מכלל הספורטאים הפעילים בישראל, אף שחלקם של הערבים באוכלוסייה עמד על כ-21 אחוזים. הממשלה הקצתה בשנים האחרונות תקציבים ייעודיים לפיתוח הספורט בחברה הערבית, אך הנתונים ממחישים את היקף הפערים שעמם נדרשות התוכניות להתמודד.

המציאות מעבר לקו הירוק מורכבת עוד יותר. ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל מעלה זה שנים בפני פיפ"א טענות על הגבלות התנועה המוטלות על שחקנים ועל הפגיעה בתשתיות הספורט בשטחים הפלסטיניים. ישראל מציגה את הגבלות התנועה בהקשר של צורכי ביטחון. במרץ 2026 החליטה פיפ"א שלא לנקוט צעדים נגד ההתאחדות הישראלית בסוגיית השתתפותן של קבוצות מההתנחלויות בליגות הישראליות, אך הטילה עליה בנפרד קנס בעקבות הפרות של כללי המאבק באפליה.

על הרקע הזה מתחדדת שאלת הייצוג. כאשר ישראל מציגה את שחקניה הערבים כביטוי לגיוון ולחיים משותפים, יש הרואים בכך עדות לאפשרויות הקיימות בפני אזרחיה הערבים. אחרים מצביעים על הפער שבין הצלחתם יוצאת הדופן של יחידים לבין המציאות החברתית הרחבה. סיפוריהם של סואן, באדיר, כיאל, דאבור וחלאילי מעלים גם שאלה מקצועית: כמה כישרונות נוספים היו יכולים להתפתח אילו נהנו ילדים בכל יישוב ערבי מתשתיות ומהזדמנויות דומות?

כשהמגרש הופך לזירת זהות

בסופו של דבר, הדילמה של הכדורגלן הערבי משקפת את מציאות חייהם של אזרחים ערבים רבים בישראל. רופאים עובדים בבתי חולים ישראליים, מרצים מלמדים באוניברסיטאות ישראליות ואנשי מקצוע מתפרנסים ממוסדות המדינה ומחברות הפועלות בה. השתלבותם במסגרות האלה עשויה להיות מלווה בהזדהות עם החברה שבה הם חיים, בביקורת על מדיניותה ובתחושת שייכות לעם הפלסטיני. עבור רבים, השאלות הללו הן חלק בלתי נפרד מחיי היומיום.

אצל הכדורגלנים הן מקבלות ממד ציבורי ובינלאומי. בזמן שעובד במוסד ישראלי יכול להמשיך בחייו מבלי שיידרש להסביר בכל יום את זהותו הלאומית, שחקן נבחרת ניצב מול מצלמות, המנון ודגל. כל שער שהוא כובש הופך לרגע לאומי, וכל מחווה שהוא מבצע עשויה להתפרש כהצהרה פוליטית. בעיני חלק מהצופים עצם לבישת המדים מבטאת נאמנות למדינה, ובעיני אחרים היא עשויה לעורר שאלות קשות על הזדהות ושייכות.

סייד אבו פרחי ביקש לחגוג את שער הבכורה שלו. בתוך שניות הוא מצא את עצמו נושא על כתפיו ויכוח שחורג בהרבה מרחבת המשחק מול אוסטריה. אפשר להניח שהסערות סביב הכדורגלנים הערבים לא יסתיימו עם הרחקתו או עם הפרשה הבאה. כל עוד המציאות הישראלית והפלסטינית תמשיך להציב בפני אזרחי ישראל הערבים שאלות סבוכות של זהות ושייכות, ימשיכו השחקנים המייצגים את המדינה לפגוש אותן גם על כר הדשא.

תמונת באנר: סייד אבו פרחי חוגג את שער הבכורה שלו במדי נבחרת ישראל במשחק מול אוסטריה, 24 בספטמבר 2026. צילום: Georg Hochmuth / APA | APA-Images / Alamy.