הבחירות הן על מי ינהל את המלחמה הבאה יותר טוב

השיח הפוליטי בישראל שבוי כל כולו בפופוליזם, מהקריאה לחזור ל"מגילת העצמאות" ברוחה ובלשונה כמוצא מן המשבר המדיני והמוסרי, ועד הקריאה ל"תקן את הטעות" של דור המייסדים ולהעלים את הפלסטינים מפלסטין כליל, אם בטיהור אתני ואם בג'נוסייד. בין לבין כלואים יותר משבעה מיליון פלסטינים המנסים להדוף את המשמעות המעשית של שיח מיושן זה. מיושן, כי אותו שיח בדיוק, שפעל כאן מאז ומתמיד, הוא הוא שהביא אותנו למצב הנוכחי: חדלות המדינה, חיסולה של הפוליטיקה, קעקוע היסודות של חברה והופעתו של ה"שלטון" כחזות הכול. זוהי, למעשה, חזרה למצב של "ישוב" ומתיישבים מול אוכלוסייה ילידית, כשהפעם הישוב הוא הריבון ולא המנדט הבריטי.  

מה שהחל כאן כהוויה של טיהור אתני, נישול, הרס מרקם חיים שלם והשחתת כל מידה טובה, הנכבה, מסיים כג'נוסייד וכמלחמות נצח ללא תכלית בכל מקום. 

מצבה של חברה אחרי שביצעה ג'נוסייד בדרך כלל לא דומה לזה שלפניו. מה שהיה מפסיק להתקיים ומתחיל "משהו אחר". אני אומר את הדברים לחברים ועמיתים ישראלים שמתעקשים, בכל פעם שאנו נפגשים לשיחה, להמשיך לטעון ששום דבר מיוחד לא קרה כאן, וכי אם רק יצליחו להפיל את הממשלה האחראית למחדל בשבעה באוקטובר בסבב הבחירות הקרוב, הכול יבוא על תיקונו לרבות חזרת ישראל למיטבה ולמשפחת העמים. ואני מתעקש מנגד, שלא! ומה שמעצבן במיוחד בדיאלוגים מעין אלה, הוא המנהג המביש של אותם האנשים להתייצב מאחורי כל טיעוניה של הממשלה שהם רוצים להפיל, לרבות הגרועים בטיעוניה המזוויעים, כדי להדוף טענות שאני ואחרים כמוני מעלים. 

ג'נוסייד, לתפיסתי, הוא סופה של החברה המחוללת אותו. המעשה הנורא מכל מסיים את מסעה בצורה זו או אחרת. הוא מקעקע אותה ואת יסודות הלגיטימיות שלה (ויש מי שיתריס ויטען כי זוהי דווקא ההתחלה!). מהרגע שחברה מאורגנת במדינה ריבונית, המחוללת ג'נוסייד, והרס טוטאלי של חברה אחרת, יהיו הנסיבות אשר יהיו, היא מזמינה את ביטול ההכרה בה כישות לגיטימית. "ישראל" נמצאת בעיצומו של תהליך זה. העולם מביט בזוועותיה ובפשעיה, במרחב בין הים לנהר ובמרחב הימי הבינלאומי כפי שעשתה למשטים ההומניים לעזה, ובדרום לבנון וממאן להאמין שהמדינה הטוענת לייצוגם של קורבנות השואה, היא היא, ולא אחרת, מבצעת את הפשע הנורא מכל וזורעת את ההרס הזה בכל המרחב. לכן, הוא מתחיל לשאול שאלות, ולהעלות ספקות באשר למפעל הציוני כולו, וטוב שכך. 

הפוליטיקה בישראל כעת, לא מציעה מוצא ומזור, לא לשותפים בה וגם לא לנאנקים תחת נחת זרועה הארוכה מדי. המדינה, בהיותה מרחב של הפוליטיקה,  כמערך של ממלכתיות מובנת ומעוגנת בחוק, נפרמה עד דק, כי האוחזים במושכות חושבים שאין עוד צורך במדינה. הם פרקו אותה ואת כל השלדים שקיימו וחיברו אותה עד כה. גם את מערכת המשפט, ה"מבצר האחרון" של שוחרי הדמוקרטיה האתנית הלוקה מיסודה, הם הבקיעו וריסקו. מבט סוקר של המתרחש כאן, בכל רחוב ובכל פינה, יאשש את טענתי. מתופעת הביזה מצד חיילי הכיבוש בלבנון ובעזה, דרך עוגת חבל התלייה של השר בן גביר וה"חינגה" הרבתית של צמרת המשטרה סביב אותה עוגה, הפשע המאורגן המנהל את החיים של מפלגות שלמות, שמנהלות את חיינו ואת מותנו, השחיתות המרקיעה שחקים, הפארסה של משפט נתניהו, הקלות הבלתי נסבלת של מלחמות ללא תכלית ושליחת אנשים רבים כל כך להרוג ולהיהרג באין ספור זירות בעת ובעונה אחת - המעשים מדברים בעד עצמם. ישנו כאן שלטון דורסני ללא כל רסן, עם נטייה מובהקת לאבדון. העובדה שהמלחמות בשלוש הזירות הופסקו ללא כל שינוי מדיני, העובדה שישראל הפכה להיות יותר ויותר "כוח צבאי" בציר רשע עולמי ופחות מדינה,  לפחות לחצי מהציבור היהודי, שלא נגיד לאזרחיה הפלסטינים, מקעקע את קיומה ולא מחזקה, כפי שסבורים אלו החיים מהפצצה לחיסול וששים למראות החורבן. 

חיים ללא מראה

גם בטווח הנראה לעין, הסיכון גובר על כל סיכוי בחשיבה אסטרטגית גיאופוליטית. אני מזהה, בהסתמך על שיחות עם אנשים רבים בציבור היהודי מכל החוגים, את התחושה שהמדינה נגמרה להם, וכי אינם מצליחים להגדיר את מה שנשאר בהמשגה מוכרת.  

החברה בישראל נתפסה בקלקלתה מבצעת ג'נוסייד ומאמצת שיטות של אלימות מינית ככלי להכרעת מלחמה, אלא שהיא לא מתלבטת בשאלות מוסריות הקשורות במעשה ההשמדה ואין ספור עוולות נוראיות שהיא מבצעת מאז כינונה בפלסטין ההיסטורית. לא זו בלבד, רוב בחברה ובפוליטיקה ממשיכים לצדד במעשי הדיכוי האכזריים שצבאה מבצע בתוך גבולותיה הלא מוגדרים ומחוצה להם ולהניח שאין מה לדבר על שינוי, ולו מזערי, במצב של העליונות היהודית שחייבת להיות מובהקת. אין מחלוקת לגבי אותו נרטיב שהביא את החברה היהודית בפלסטין למקום הזה. הוויכוח הוא על הדרך ועל הטקטיקה בלבד. תספיק לנו הצצה קצרצרה על הצהרות האופוזיציה לנתניהו בענייני דיומא, כדי לגלות שרבים ממנהיגיה אימצו לעצמם מנהג מגונה של איגוף ממשלת הדמים מימין. אין אף שאלה או תהיה משמעותית לגבי מה שהתרחש כאן מאז שנות הארבעים. אין שאלות בנוגע לכיבוש המתמשך ולא לגבי מפעל ההתנחלות שמשמועתו היחידה מזכירה לנו את משמעות כינונה של מדינת ישראל בפלסטין: גירושו של עם, נישולו והחרבת קיומו ושלילתו עד היסוד, כלומר עד הג'נוסייד. 

ניתן לקבוע במידה רבה של צדק, שגם חברה הפסיקה להתקיים, כי פילגו וריסקו ודיכאו אותה. ההתרשמות שלי מהיכרות ארוכת שנים עם ההוויה מתוכה ומחוצה לה, היא  שהאנשים חיים במבצר סגור, שהפך בעשייה של נלוזים לבועה של אשליות, בה יש לאנשים "זכות" לעשות כל העולה על רוחם ולהישאר בחיים, לרבות לירות ולבכות, לחולל פשעים נגד האנושות ועדין למלא את העולם טרוניות על אנטישמיות גואה. פעם הגדירו מצב כזה כ"חיים ללא בושה", ואני מוסיף, זאת חברה המעדיפה לחיות ללא מראה. ואם יגלו שמישהו בכל זאת הציב מראה, היא תשבור אותה לרסיסים ותאשים את האומר בבגידה, כך עשו לא מכבר לרמטכ"ל, אייל זמיר, שאמר מה שאמר כדי לשמור על חיי חייליו.

ישראל של העת הזו קרובה יותר ל"שלטון זר" בפלסטין מאשר למדינה ריבונית. והדבר עומד להתחדד עוד יותר בזמן הקרוב. הפרקטיקות של העליונות היהודית שאנו עדים להם בכל המרחב, מפילות קורבנות אין ספור ומחוללות פשעים מן החמורים נגד האנושות. אני משוכנע שלא נעים כל וכלל לקרוא בעברית כי ישראל היא "שלטון זר" או שהיא "התגלמות הרוע המוחלט". האמירות אינן קלות לאוזן ישראלית מצויה. כי הנפש הישראלית גדלה על הצטדקות של קורבן אולטימטיבי של ההיסטוריה האנושית המודרנית, ועל פחד מכיליון. שניהם מצדיקים ומכשירים כל מעשה בעליל, בדיעבד וכאליבי לבאות. בישראל שבויים בדוקטרינה של נקמה והכנעה כי "מגיע לנו", כמי שסבלו מנחת זרועם של ההיסטוריה ושל המין האנושי. סוג של תפיסה פטליסטית המגובה בהתנסות ובטקסט משיחי ואסכולות, של הרב קוק למשל. כדי להעלים את מעשה הג'נוסייד ולהשכיחו, כל הפוליטיקאים בישראל נראים, מתנסחים ומתנהלים כחיילים, עוטים שכפ"צים ונזקפים עם נשקים שלופים. ולכן, המלחמה הבאה היא ענין של זמן, לפני הבחירות או אחריהן. בזמן שהעולם יעסוק יותר ויותר בדרכים להעניש את ישראל על מעשיה, בישראל ימשיכו להתקוטט, מי יעשה את המלחמה הבאה יותר טוב, או את הג'נוסייד יותר ביסודיות.