השפה הערבית – מושא הפחדים של מדכאים

לא מעט זמן עבר מאז העלילו על השפה הערבית ועל דובריה בבית החולים רמב"ם, עוד עוולה מכוערת של ההוויה הישראלית כהוויה של חברה מהגרת המנסה לשמר את שליטתה גם במחיר של עוולות יום יומיות. בכל זאת, ראיתי לחזור אל אותו אירוע בניסיון להפנות אלומת אור אל היחסים בין שתי השפות בארץ הזאת: השפה שנוצרה למטרות המפעל הציוני, והשפה שחיה כאן מימים ימימה. 

נתחיל בקצת היסטוריה רחוקה: הרמב"ם, الرابي موسى ابن ميمون، כתב את רוב כתביו מן הסתם בערבית, וגם טיפל בחולים שלפניו בשפה זו. הוא דיבר עם עוזריו ועם עצמו בערבית, ובה מלמל כשהתלבט במה להתחיל ואיזו תרופה להציע לנסיך שהיה שרוע לפניו. ובהיסטוריה היותר קרובה, המרכז הרפואי על שמו בחיפה, החל את דרכו כמרכז רפואי עירוני צנוע מיסודו של הרופא הלבנוני (ממוצא דרוזי) נאיף חמזה, מהעיירה עבייה. חמזה ניהל את המרכז שהקים בין 1938 ועד 1948 והציע שירותי רפואה של הימים ההם. המדינה שקמה כאן ב1948 בכוח הזרוע, השתלטה על המקום כפי שעשתה באלפי מקומות דומים. היא הקימה שם מרכז רפואי חשוב שחלק לא מבוטל מצוותיו הם ערבים פלסטינים, בנות ובני הפלסטינים שנשארו במולדתם אחרי הגירוש ב-1948. 

חשבתי לי כי מבוא היסטורי קצר זה יסייע בידינו להבין טוב יותר את עלילת הדם שהתרחשה לאחרונה בביתה חולים רמב"ם נגד הצוותים הרפואיים הערביים. עובדות היסטוריות תורמות להבנה, ויתרה מזו, שופכת מים צוננים על ראשי רבבות הקוזקים הנגזלים שהשפה הערבית הבהילה אותם עד "סיכון חיים". כדאי שאלה ידעו מאין הם באים ולאן הם הולכים. 

העלילה החלה ביוזמת בני משפחתו של חייל פצוע שתיארו דרמה הזויה שהרעישה מדינה שלמה. הם טענו  לסיכון מיידי לחייו של החייל מהעובדה שכל הצוות המטפל שהיה סביבו כשהתעורר, היה על טהרת השפה הערבית. הדרך משם עד עלילת הדם השפלה נגד הצוות המטפל ונגד ערבים בשירותי הבריאות בכלל, הייתה קצרה. מתברר שקל מאד לעלילות דם להתפשט ולהגיע לכל מקום ולכל עיתונאי בגרוש או מטעם.

אנסה לנתח את העלילה כמקרה בוחן ביחסי שתי השפות ושני העמים. אעשה זאת הפעם באמצעות "פסיכולוגיה של מדכאים" ובהסתמך על הניסיון שלי כמי שסוחב על גבו 45 שנים של יחסי שני העמים בפלסטין, ועוד היסטוריה שלמה של יחסי כוח בין עמים ותרבויות ואין ספור תיאורטיקנים והוגים בתחום. 

ההנחה המרכזית שלי היא שלשפה תפקידים רבים מלבד תקשורת בין אנשים, לרבות תפקידים פוליטיים כגון סוציאליזציה, הבניית זהות ו/או אומה, שליטה, הדרה, חינוך לדבר מה מסוים, עיצוב תודעה ועוד. אין מדינה, ישות או תרבות שאין לה עניין בשפה מטעמים אלו. לכל מדינה יש מדיניות לשונית כאמצעי מרכזי של שליטה וכפיה מהסוג המכונה "כוח רך". אולם, שפה יכולה להפוך לכלי מלחמה משחית והרסני כמו כל כלי מלחמה אחר. שפה אינה ניטרלית, אלא תמיד נוטה לקחת צד. בישראל, כפי שהזכרתי, העברית נוצרה לצורכי המפעל הציוני. היא משרתת היום בהוויה הישראלית העכשווית את המהרסים, מחוללי הג'נוסייד, המתנחלים, מחוללי הפילוג ושיח השנאה, מפיצי הרעל והשקרים. השפה העברית משרתת היום את מחוללי העוולות הכי נוראיות שניתן לדמיין. העלילה, שהיא סיפור מילולי, כפי שראינו במקרה רמב"ם, הוא אחד משימושיה המסוכנים של השפה. כך היה בימי הצאר הרוסי נגד יהודים, וכך באירופה הנאצית כשהיהודים היו קורבנות אולטימטיביים של השפה הגרמנית ואחיותיה. אנשים נטבחו בגין עלילות, איבדו את כל היקר להם, קהילות שלמות נעקרו או הועלמו בגלל עלילות.

צליל השפה הערבית מערער את השליטה היהודית

במפגש קונפליקטואלי של השפות העברית והערבית, השפה מהווה טריטוריה ומקום ולא רק קובץ של קולות, סימנים ומשמעויות.החייל המבועת שהתעורר ברמב"ם לצלילי השפה הערבית אולי חשב שהעבירו אותו לטריטוריה של האויב. התגובה לא איחרה לבוא. סביבו התאסף השבט להגנתו ולהגנת המרחב שנראה ולו לרגע קט, כנכבש על ידי הערבים. הרי הם דברו ערבית שיצרה אווירה של אובדן שליטה ואף סיכון. כשמדכא מאבד שליטה הפחדים שלו הופכים להיות מדיניות ואוסף בלתי נלאה של אמצעים להוכחת קיומה של השליטה שלפעמים מתערערת בגלל מעשה טריוויאלי של הילידים, כמו דיבור בשפתם. ניתן להסיק ממקרה העלילה ומתגובת שבט העברית כי במקום שיש ערבית, אין שליטה.  נוכחות הערבית במקרה הנ"ל אבל גם באוטובוס או ברכבת, היא ההוכחה שהשליטה המוחלטת המיוחלת לא מתקיימת. יתרה מכך, למרות הג'נוסייד בגטו עזה ולמרות העקירה של התושבים בגדה והרס מחנות הפליטים, הערבים הפלסטינים עדיין כאן. הם לא רק מדברים בשפתם אלא גם מרפאים בה. 

במקרה שקרה לי בעבר, עמיתה ישראלית עברית הודתה שכמה מהרגעים הקשים שלה בארגון המשותף קורים כשאני, אוהב קפה מושבע, מכין קנקן גדול וכל העמיתים דוברי שתי השפות באים אלי להתחיל את היום עם ספל קפה משובח. ואני, הער לדברים כאלה, כתבתי מאמר מלומד על המקרה. הצעתי השערות ודרכים להבין את פשר הטרוניה. העורכת הישראלית של כתב העת מחתה בפני שהדברים אינם מבוססים מספיק כדי לפרסמם. בסופו של דבר, הם פורסמו כלשונם. ואני, ארזתי את ההרהורים של העורכת ושל העמיתה לעבודה בחבילה אחת. כתבתי ששתי ההתנהגויות הן פרי הפסיכולוגיה ההתנהגותית של הצד החזק במשוואת היחסים, המדכאים, הישראלים הלבנים. וכאילו הימים לא הרפו מהמקרה. אני והעורכת התבקשנו אחרי כמה שנים לערוך ראיונות עם עובדים יהודים וערבים באחד ממפעלי הצפון. זאת, במסגרת מחקר מקיף על יחסי יהודים וערבים במקומות העבודה. המרואיינת האחרונה, ערביה בעלת תפקיד מפתח בארגון, סיפרה על אירוע קפה דומה לשלי. עמיתתי למחקר שמעה את אותו סיפור שאני סיפרתי במאמר, ולא האמינה. גם העובדת הבכירה ניתחה את המקרה כפי שאני ניתחתי. בקצרה, אני חשבתי כי ההתנהלות שלי כבעל בית בארגון משותף העבירה את העמיתה שלי על דעתה. גם הנוכחות של ערבים ושפתם הערבית בארגון, במסדרונות, בדרכי הפעולה, באוריינטציה של הארגון הקשו עליה במיוחד, כי עולמה הלבן מבוסס על שליטה טוטאלית של העברית ודובריה. והנה, אני והדומים לי "מרימים ראש" ומתנהלים כבעלי הבית ומתייחסים לארגון כאל שלהם, והיא, מסכנה, חשבה שהוא בשליטת ישראלים לבנים ולשונם העברית.

העליונות התחלפה בחוסר בטחון

בישראל של עידן "יהודית ודמוקרטית" ניתנו שני פסקי דין עקרוניים בעניין השפה הערבית בבית המשפט העליון, מושא לגאווה ישראלית לבנה. הראשון, בשנת 1993, כשחברה קבלנית ערבית עתרה נגד עירית נצרת עלית (שהפכה אחר כך ל"נוף הגליל"). החברה דרשה לאפשר לה לפרסם בערבית בשטח העיר אודות פרויקט דירות שבנתה. פרנסי העיר שנבנתה ליהודים בלבד על אדמות ערביות, אסרו עליה לעשות זאת. בג"ץ קיבל את העתירה בתנאים מגבילים שכללו תנאי לפיו הערבית תופיע עם העברית באותו שלט ושהאותיות בערבית יהיו בגודל שליש מאלה של העברית. הנימוק של הנשיא דאז, אהרון ברק היה כי העברית חזקה דיה לגור בכפיפה אחת עם הערבית. או, שהיהודים חזקים דיו כדי לאפשר מגורי ערבים לידם. פסק הדין השני ניתן בשנת 2002 ע"י בג"ץ שהורה לעיריות בערים המשותפות כגון לוד, רמלה, תל אביב – יפו, חיפה ואחרות, להציב שלטים כתובים גם בשפה ערבית בחוצות הערים. הנימוק היה כי לשפה הערבית מעמד שווה וכי היא שפתו של מיעוט החי כאן מימים ימימה. גם הנימוקים ודעת הרוב נכתבו על ידי אותו שופט, אהרון ברק. 

מאז, דורות של עופות היגרו דרומה וחזרו צפונה, ופני המדינה ובית המשפט כחלון הראווה שלה השתנו ללא הכר. תחושת הכוח שברק ביטא בשני פסקי הדין, זו שהסכימה להכיל את נוכחות השפה הערבית, כמובן תוך שמירת עליונות העברית, התחלפה בתחושת פחד וחוסר ביטחון מעצם נוכחותם של הערבית ודובריה. מכאן, הדרך הייתה קצרה להפיכת הפחדים לעלילה שפלה. שלל העלילות הדומות הופכות למדיניות רשמית של הסתה פרועה נגד ערבים פלסטינים וחלומות רטובים של ה"אדונים" שמא באה להם שעת הכושר לעקור את הערבית ואת דובריה ולהשליט את העברית כשפה אחת ויחידה. רק זרים במרחב יחשבו בדרך זו, רק מפוחדים יגייסו את כוח הזרוע לנסות לכסות על פחדיהם. 

תמונת הבאנר: פסלו של הרמב״ם, רבי משה בן מימון, בקורדובה שבספרד. השימוש בתמונה נעשה לפי רישיון Creative Commons Attribution-ShareAlike 4.0 International, המאפשר שימוש, שיתוף ועיבוד של התמונה בכפוף למתן קרדיט ליוצר ולציון הרישיון.
צילום: Lmbuga / Luis Miguel Bugallo Sánchez, Wikimedia Commons, CC BY-SA 4.0.