ישראל בפאניקה: מדינה שפוחדת מכל מה שסביב

ישראל של המאה ה-21 היא אולי הניסוי הפסיכולוגי המרתק ביותר במזרח התיכון. על הנייר, מדובר במעצמה צבאית וטכנולוגית אדירה, חמושה עד השיניים בטילים חכמים, במטוסי חמקן ובכיפות ברזל. אולם בפועל מדובר בישות מבוהלת,  המאוימת עד עמקי נשמתה מהצל של עצמה. המדינה, החברה והתקשורת נמצאות כולן במצב תמידי של פאניקה , רדופות חרדות ששום כוח צבאי אינו מסוגל לרפא.

קחו למשל את הסכנה האיומה שנשקפת לישראל ממאמן נבחרת מצרים, שמעז להרים דגל פלסטין כאות הזדהות עם עם שכן, הנמצא תחת איום של מחיקה פיזית ותרבותית. המערכת מזדעזעת! איך הוא מעז? הרי דגל מבד הוא ללא ספק נשק להשמדה המונית.

הפחד המגוחך הזה מחלחל לכל רחוב ולכל סופרמרקט. ישראלים רבים  – מסתם עוברי אורח ועד חברי כנסת ושרים –  פשוט לא מסוגלים לשאת את העובדה שאנשים סביבם מדברים בערבית . בין אם  בתור לקופה ברשת הפארם ובין אם ברחוב. שלא לדבר על קולו של המואזין במסגדים, סממן תרבותי ודתי כל כך טבעי ובסיסי של המזרח התיכון ושל העולם האסלאמי כולו. צליל השפה מעורר פאניקה כללית. במקום להבין שהיא חיה בלב לבו של המרחב הערבי, ישראל מתעקשת להתנהל כאילו היא סובלת מאלרגיה כרונית למזרח התיכון עצמו. הווילה בג'ונגל רועדת בכל פעם שמישהו בחוץ מדבר בשפת המקום "הג'ונגלית".

במישור הגיאופוליטי, הפאניקה הופכת לפארסה של ממש. ישראל מפחדת עד מוות מכל ניסיון להפוך את האזור הזה לנורמלי. התקרבות בין סעודיה לאיראן? קטסטרופה. טורקיה וארה"ב? סכנה איומה. צרפת וסוריה? סוף העולם. 

רעיונות לפרויקטים שיקרבו בין מדינות  באזור וישפרו את חייהם של האזרחים בהן, כמו למשל שיקום רכבת החיג'אז מאיסטנבול למכה דרך דמשק, רחמנא ליצלן, ולא דרך "ארץ הקודש" – מעבירים את האולפנים על דעתם. ישראל מאוימת מגשר עתידי שיחבר בין סעודיה למצרים. היא מאוימת אפילו ממנהרה. איך מעזות מדינות האזור לסחור, לנסוע ולנהל חיים בלי לקבל אישור מתל אביב וירושלים? הנורמליות של האחר נתפסת כאיום קיומי על הייחודיות שישראל מייחסת לעצמה.

את החרדה הזו, כמובן, ישראלים מייצאים גם לחו"ל, ולפעמים בדרכים היצירתיות ביותר. יותר מדי ישראלים, כך נראה,כל כך  מפחדים מה"איום" בדגל פלסטיני, שהם מוכנים לפרק במכות בעל קיוסק באירופה ולהחריב לו את העסק בעזרת כיסאות פלסטיק דמויי "כתר", רק כי העז לתלות דגל פלסטין. זוהי ההתגלמות של "הישראלי היפה" ברחבי היבשת – אלימות חסרת עכבות שנובעת מפחד עמוק ובלתי נשלט.

תסמונת השכן הזועף

גם בתוך ישראל הפחד לא נרגע, והתקשורת תורמת את חלקה לפאניקה.  האולפנים משקשקים. כל ביקורת קטנה מצד פאפא טראמפ על ביבי, או חלילה תהייה קלה על פעולותיו של "הצבא המוסרי בעולם" כחלק מההזיות היומיות שלו, גורמת לפרשנים להזיע בשידור חי. הביטחון העצמי המופרז שלהם הוא בסך הכל קליפה דקה שמסתירה תלות נואשת באישורים מבחוץ.

הפאניקה הזו מגיעה לשיאים קומיים ממש כשזה מגיע למושג "פאן-ערביות", ובמיוחד לאהבה הטבעית, העמוקה והבלתי מותנית של ערביי  48 למצרים. מבחינת הממסד הישראלי, העובדה שערבי מחיפה או מנצרת מרגיש שפעימות לבו מסונכרנות עם קהיר, שהנשמה שלו רוטטת מול הקלאסיקות של הקולנוע המצרי וצלילי תור הזהב של המוזיקה הערבית – היא לא פחות מאירוע ביטחוני.

ישראל פשוט לא מצליחה לעכל איך תעודת זהות כחולה לא מחקה את החיבור הרוחני לאומה הגדולה. הם מסתכלים בבעתה על קשרי הדם והתרבות שאינם עוצרים בגדרות, ורואים בהם מפלצת רב-ראשית המאיימת עליהם, במקום לראות בו את מה שהם באמת: הדופק הטבעי של האזור, זה שישראל מתעקשת לחיות בו כמו דייר זועף שנועל את הדלת מול כולם ומסרב להגיד שלום לשכנים בחדר המדרגות.

אבל אולי הפחד האובססיבי ביותר הוא מפני הפלסטינים של  48. אחרי עשורים של ניסיונות הפרדה, הפלסטינים אזרחי ישראל חוזרים למקורות: הם מבלים, לומדים וקונים בערי הגדה.

את הפחד הזה רואים הכי טוב במחסומים, בעיניהם של החיילים. דמיינו את הסיטואציה האבסורדית: חייל שהיגר לישראל מארגנטינה רק לפני שנה, עומד עם נשק ומתשאל במבטא זר ובלשון שבורה פלסטיני מקומי שחי פה דורות. החייל הזה לא באמת מבין מה לעזאזל עשינו ברמאללה, מה אנחנו עושים בשכם, ומה בכלל חיפשנו בג'נין. הוא לא מבין למה הפלסטינים משני צדי הקו כל כך אוהבים אלו את אלו ומחפשים כל סדק קטן בחומה כדי להיפגש  הרי הציונות שיקרה לחייל האומלל הזה. היא שיווקה לו את עצמה כערך עליון שכולם רוצים להשתייך אליו, והנה המציאות במחסום מראה לו פנים אחרות ולא משאירה לו ברירה אלא להיות חייל זר, חלק מצבא כובש.

חורבן כתרופה לחרדה?

בסופו של דבר, עומדת השאלה המטרידה מכולן: איך אפשר להמשיך להתקיים ככה? שום צי של מטוסי קרב, שום מערכות לייזר, ושום טנקים ששועטים מול ילדים, לא יכולים להעלים את הפחד הפנימי הזה. פחד מהיסטוריה, פחד מגיאוגרפיה, ובעיקר פחד מהמציאות.

איך תוכל ישראל להמשיך לחיות במרחב הזה מבלי להפוך באופן סופי ליישות פאשיסטית(יש האומרים שהיא כבר כזאת) שמייצרת עוד מוות, השמדה וחורבן – רק כדי לתדלק את משמעותה הקיומית ולברוח מהצל של עצמה? כרגע, נראה שהיא אפילו לא מנסה לחפש תשובה אחרת.

האיום הקיומי האמיתי על ישראל אינו חיצוני,  אלא נובע מאותו פחד אובססיבי המקנן בתוכה. זהו פחד ששום כוח צבאי – לא מטוסי F-35, לא טילים חכמים ולא טנקים המוצבים מול ילדים – אינו יכול להעלים.

השאלה המרחפת מעל כל זה היא שאלת ההישרדות לטווח הארוך. כיצד תוכל חברה להמשיך להתקיים במרחב הים-תיכוני והערבי, מבלי שהפחד יהפוך אותה ליישות סגורה עוד יותר ומיליטריסטית באופן מוחלט? ישראל היום היא מדינה שמתדלקת את משמעותה הקיומית באמצעות ייצור מתמיד של הרס, חורבן ופחד מפני האחר, מסתכנת בהידרדרות למחוזות אפלים אף יותר, ולבידוד מוחלט.