כיצד ישראל משנה את הגיאוגרפיה והסביבה בגדה המערבית?

במשך עשרות שנים קשרה ישראל את נוכחותה בגדה המערבית למה שהיא מכנה "גאולת הקרקעות". בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, כתב בספרו "מקום תחת השמש" שראה אור בשנת 1993: "הכבישים וההתנחלויות הופכים את המקום לחלק טבעי מישראל ומונעים הקמת מדינה פלסטינית". מה שקורה באל-מוע'ייר הוא למעשה תרגום של הטקסט הזה בשטח: האדמה נעקרת והופכת למשהו אחר.

האירוע שהיה בכפר אל-מוע'ייר, הנמצא בצפון-מזרח רמאללה, אינו אירוע חולף, אלא שיקוף אינטנסיבי למדיניות ישראלית מתמשכת. התמונה הראשונה שהתפרסמה מהכפר הייתה של שדות נטועים זיתים ושקדים, המשקפים את האסתטיקה של האדמה החקלאית. בתמונה השנייה שיצאה מיד אחרי זה רואים את אותה אדמה כשהיא נחרשת על ידי דחפורים צבאיים ישראליים, ועצים נשרפים על ידי מתנחלים. אלה שתי סצנות סותרות: הראשונה מייצגת חיים וזיכרון, השנייה מייצגת הרס ומחיקה מכוונת.

כפר אל-מוע'ייר איבד יותר מ־10,000 עצים. חלקם ניטעו לפני 100 שנה. מסיבות ביטחוניות, הצבא הישראלי הכריז על הכפר וסביבתו כאזור צבאי סגור בשטח של כ־300 דונם, אבל האמת נמצאת הרבה מעבר למספרים: מה שנהרס הוא לא רק עצים, אלא אורח חיים משולב. המערכת האקולוגית נהרסה כליל, והנוף נמחק כלאחר יד. חקלאים שירשו את השדות מדור לדור איבדו את מקור פרנסתם והקשר האינהרנטי שלהם לאדמה. הטבע שהתפאר בעצי זית שפרשו את צלם על הסביבה האקולוגית הפך לאדמה צחיחה שנחרץ גורלה להפוך להתנחלות.

במאמר המערכת של עיתון "הארץ" נכתב לאחרונה שמה שקורה בכפר אל-מוע'ייר אינו "פעולה עיצובית, אלא ענישה קולקטיבית ופשע מלחמה". אכן, זהו תיאור מדויק. לעקירת 10,000 עצים אין שום קשר לביטחון, אלא רק מחיקת מורשתו הטבעית והכלכלית של הכפר.

הנדסה כפויה על הכפר הוא שם מדויק יותר למדיניות זו. חורשים אדמות, עוקרים עצים, מחרימים מעיינות ובארות, ולאחר מכן מקימים התנחלויות, מאחזים וחוות חקלאיות. הנוף משתנה בהדרגה, צעד אחר צעד: מכפרים פלסטיניים מוקפים שדות, לאיים מבודדים המוקפים ברשת כבישים עוקפים, שמורות טבע סגורות, וחוות ישראליות צפופות.

ישראל אינה רק משנה את הנוף החקלאי, אלא גם משתמשת באקולוגיה ובסביבה ככלי פוליטי. על פניו, הכרזה על שטחים נרחבים כ־"שמורות טבע" נראית כהליך שאמור לשמור על הסביבה, אך בפועל, היא אמצעי לשלילת אדמותיהם של פלסטינים, בעוד מאפשרים להתנחלויות להתרחב אל תוך אזורים אלה.

בנוסף לכך, מעיינות ובארות היסטוריים בבקעת הירדן ובחברון נהרסים או מוחרמים. המתנחלים מקבלים את מלוא חלקם במי החקלאות וההשקיה, בעוד הפלסטינים סובלים מצמא ומבצורת. התוצאה היא מדבור הדרגתי וירידה בצמחייה.

מגוון החקלאות הפלסטינית המסורתית העשירה מודר לטובת חקלאות מסחרית ישראלית אינטנסיבית. הרועים הפלסטינים מאבדים את שטחי המרעה שלהם, החקלאים מאבדים את אדמתם, והכפרים מאבדים את הקשר שלהם לטבע. הסביבה עצמה הפכה להיות כלי שליטה, ולא למרחב חיים.

הקמת התנחלויות ורשתות כבישים עוקפים אינה מבתרת את הגדה המערבית רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה סביבתית. איים מבודדים שיבשו את הנוף הטבעי: כפרים נצורים, אדמה מבותרת, ואקולוגיה שאיבדה את הרצף החיוני שלה. פיצול מסוג זה מאיים על המגוון הביולוגי ופוגע בכל אפשרות לכלכלה חקלאית פלסטינית בת קיימא.

כאשר אלפי עצים נעקרים, האדמה מאבדת בתי גידול של אורגניזמים חיים. אי לכך, המגוון הביולוגי מצטמצם. הכיבוש מעצב מחדש את הטבע כדי לשרת את מפעל ההתנחלויות. אין מדובר בשינוי הנוף הטבעי בלבד, אלא גם שינוי הנוף הפוליטי. האדמה הפלסטינית הפכה להיות זירת התנחלות צבאית, וצד בסכסוך.

מה שקרה בכפר אל-מוע'ייר הוא ביטוי מובהק למתרחש בוואדי אל-מח'רור, סבסטיה, מאדמא, בורין, אל-עוג'ה, בקעת הירדן, ומסאפר יטא. בכולם ניתן לראות אותה סצנה: עיצוב כפוי של הסביבה והמרחב הפלסטיני כדי להפוך אותה ליעד התיישבותי. ישראל מנהלת קרב כפול: מאבק על הגיאוגרפיה ומאבק על הסביבה. בסופו של דבר, זהו מאבק על זהות המקום עצמו.

האדמה אינה יודעת גבולות, ולא ניתן לחלק את הטבע בחוטי תיל. יחד עם זאת, ומתחילת מפעל ההתנחלויות, ישראל קושרת בין השתלטות על הקרקע לבין שינוי פני הקרקע. מה שאנו עדים לו כיום בגדה המערבית הוא יישום מדויק של דוקטרינה ישנה-חדשה זו: שינוי הטבע כדי שיתאים לפרויקט הכיבוש.

מי שמתבונן בתמונות המגיעות מכפר אל-מוע'ייר, לפני ואחרי ההשתלטות העוינת על הכפר, מבין שהסכסוך הוא כבר לא רק על הגבול והפוליטיקה, אלא מאבק על זהות הארץ עצמה.