לא רק מאגר מצביעים: הליברלים מדברים על הבדואים ולא אליהם

לפני כמה ימים ראיתי תמונה של כנס מפלגת "מקום לכולנו" בלקייה. לא היה קשה לזהות את ההמון הסגול מנופף בדגליו. בחודש יוני האחרון ביקר מנסור עבאס בתל ערד, בקהילה שבתיה נהרסו. גם יאיר גולן סימן וי על הביקור בקהילות בדואיות בנגב כחלק מקמפיין הבחירות שלו.

אני בוחר להפנות את המבט דווקא אל אלו — אל מי שעוטפים את דרכם בסמלי השמאל והליברליזם הישראלי — ולא אל מי שמצהיר מראש ובגלוי על כוונתו למחוק אותנו מעל אדמתנו. אני מפנה את המבט אליהם לא משום שהם רעים מכולם, אלא משום שהציפייה מהם אחרת, ומשום שדווקא היעדרותה של עוינות בוטה חושף את מבנה העומק השקט שמתחת לפני השטח. קל לזהות את פניו של האויב כשהוא מופיע במלוא חמתו; אך קשה הרבה יותר לראות את האלימות הגלומה ברצון טוב מדומה. אפשר לרדת לכפר, להקליק במצלמה, לחבק מישהו מול עדשה פתוחה, ולשוב כלעומת שבאו אל ביטחונו של המרכז — לדבר עלינו במקום להקשיב לנו. המחול הזה כולו נשען על קטגוריה אחת, מכשיר שקט ומכובד כל כך עד שכמעט אינו נשמע באוזן: מה שמכונה בשפה קרה "כוח אלקטורלי".

הבעיה האמיתית מתחילה כבר בצירוף המילים עצמו, "כוח אלקטורלי", המנסח את מחיקתם של החיים. שהרי "כוח" אינו מגלם בני אדם הנושאים נשימה ותשוקה, אלא חומר גלם קר שממנפים, מגייסים לרגע, ואז מכבים. וכאשר שלוש מאות וחמישים אלף נפשות נדחסות אל תוך המושג הזה של מאגר אלקטורלי, קולות או מצביעים, כל השאלות החשובות נסגרות מראש. אין צורך לשאול מה אנשים חושבים, כי ידוע מה הם "מייצגים"; אין צורך לבדוק מה קרה בין בחירות לבחירות, שהרי מאגר נשאר תמיד במקומו.

הדמיון המופשט שבו המרכז מצייר את אותו "כוח אלקטורלי" הוא מהלך אלים ומזלזל כאחד. הם מושיטים אלינו יד מדומה של שותפות וחיבוק; אך בה בעת, הם מקפידים לצמצם אותנו — את הפלסטינים בנגב — למשבצת זעירה אחת: להפוך לבדואים, ורק לבדואים ״בדואים״ אינה סתם מילה. זוהי דרך לדבר עלינו בלי לומר פלסטינים, ולכן גם דרך לדבר עלינו בלי לומר עקירה, קרקע והכרה. מה שנשאר הוא מגזר עם צרכים במקום קהילה עם תביעות פוליטיות.

עבור תושבת רהט שעובדת בבאר שבע, יתכן שהסוגיה הכי דחופה היא תחבורה ציבורית. עבור משפחה בוואדי אל־נעם שחיה בטווח נשימה ממתקני התעשייה של רמת חובב, הסוגיה הבוערת היא אוויר נקי. עוד סוגיות שונות יטרידו את  בעל האדמה בכפר לא מוכר שנאבק בהליכים משפטיים כבר שני עשורים, ואת שכן שלו שוויתר; את הסטודנטית שנוסעת שלוש שעות ביום לאוניברסיטה, ואת בן העשרים ושתיים בלי רישיון, בלי עבודה ובלי סיבה מיוחדת לצאת מהבית. מי שמצביע לרשימה ערבית, מי שמצביע לציוני, ומי שכבר לא מצביע בכלל, לא מתוך אידיאולוגיה אלא מתוך חשבון פשוט של מי שהפסיק להאמין שמשהו תלוי בו. בין שבע העיירות שהמדינה תכננה לבין הכפרים שהיא מסרבת להכיר בהם עוברים הבדלים עמוקים יותר מכל מה שנכנס לסרטון של ארבעים שניות.

"סולידריות" שהיא צורה של השתקה

הבדואים בנגב נעשים בלתי נראים לא רק בשל השתיקה הסובבת אותם, אלא גם, ואולי בעיקר, בשל המילים שבאמצעותן מדברים עליהם. בשדה הפוליטי הם מוצגים שוב ושוב כמי ש"לא עובדים מספיק", "מקבלים יותר מדי הטבות", "עבריינים" או "לא רוצים להשתלב". זו נקודה שחשוב לעמוד עליה, כי בדרך כלל חושבים שהיפוכה של אי־נראות הוא בולטות. אבל אצלנו זה עובד הפוך: אנחנו לא נעדרים מהשיח הישראלי, אנחנו אחד הנושאים המדוברים בו. יש ועדות, יש תוכניות אב, יש מבצעי אכיפה שמקבלים שמות, יש פאנלים בכנס ביטחוני על "הנגב". ככל שמדברים עלינו יותר, כך נעשה קשה יותר לראות אותנו. המילים עצמן הן שמעצבות את המציאות שלנו.

וזה לא מגיע רק מהימין. יש גרסה שמאלית לאותה תנועה בדיוק. היא מנומסת יותר ולכן קשה יותר לזיהוי. בגרסה הזאת אנחנו לא איום אלא הוכחה. הוכחה לכך שאפשר, שיש שותפות, שהמאבק משותף. גם כאן מדברים עלינו הרבה, וגם כאן מדברים במקומנו. ההבדל היחיד הוא שבמקום להאשים, מחבקים. בשתי הגרסאות אנחנו אובייקט של דיבור ולא סובייקט שמדבר. אם בכל הסרטונים על הנגב שיוצאים לקראת הבחירות, הדובר אינו בדואי, אם מי שמסביר מה אנחנו צריכים הוא תמיד מישהו שמגיע מבחוץ ונוסע חזרה, אז הסולידריות היא צורה אחרת של אותה השתקה.

עבור פלסטיני מהנגבהנגב, לפוליטיקה יש משמעות אחרת מזו של תושב תל אביב או באר שבע. לרוב פוליטיקאים מדברים איתנו על פוליטיקה כמשהו אבסטרקטי: שלום, שוויון, חיים משותפים, דמוקרטיה, חברה משותפת. אלו מילים יפות, ואני לא מזלזל בהן. אבל הן מגיעות אלינו אחרי ניסיון חיים שבו פוליטיקה מעולם לא הייתה מושג. הפוליטיקה הייתה בבית. היא הייתה השאלה אם ההסעה תגיע בחורף כשדרך העפר נסגרת. היא הייתה מיכל המים על הגג והחשבון שמגיע לפיו. היא הייתה גנרטור. היא הייתה השעה שלפני עלות השחר, כשאתה מזהה קול של רכבים לפי הצליל ויודע מה זה. בספרו "שיבה לריימס" חזר הסוציולוג הצרפתי דידיה אריבון לעיר שבה גדל ותיאר את העולם שממנו בא: משפחת פועלים ענייה שבה הפוליטיקה מעולם לא הייתה שאלה של ערכים אלא של שכר, שעות עבודה ומחלות. אדואר לואי, שכתיבתו צמחה מתוך אותו עולם, ניסח את זה בחדות: כשאתה עני, הפוליטיקה היא חלק מהבשר שלך.

למי שגדל בתל אביב, בחירות הן שאלה של ערכים, ולפעמים שאלה של כסף. אצלנו הן שאלה של קיום. אם יהיה חשמל, אם יהיה חיבור למים, אם הבית שנבנה יעמוד בעוד שנה. מי שיכול לספוג החלטה של ממשלה מבלי שהיא תיגע בגופו, יכול להרשות לעצמו לחשוב על פוליטיקה כעל שדה של רעיונות. מי שההחלטה הזאת מגיעה אליו בצורת דחפור לא יכול. ולכן, כשמישהו מגיע ומדבר איתנו על "חיים משותפים" ארבעה שבועות לפני יום הבחירות, ואז נעלם לארבע שנים, זה לא נשמע כמו חזון. זה נשמע כמו מי שמעולם לא שילם מחיר על מה שהוא אומר.

איך אפשר לעשות את זה אחרת? זה לא מסובך, וזה בדיוק מה שהופך את ההתנהלות לפוגענית. נוכחות בין בחירות ולא רק לפניהן. מועמדים ומועמדות מהקהילה במקומות ריאליים ברשימה, לא בתפקיד של אורח בסרטון. התייחסות למחלוקות פנימיות כמו למחלוקות של קהילה פוליטית בוגרת, ולא כמו לרעש שמפריע למסר. ובעיקר, נכונות להגיד דברים שכרוכים במחיר פוליטי: למשל להתחייב להכרה בכפרים, בשמם, במצע, ולא רק במפגש סגור. כל עוד זה לא קורה, המסקנה המתבקשת היא שאנחנו לא נמצאים בקמפיין כשותפים אלא רק כמשאב, ושהמרחק בין "אנחנו איתכם" לבין "אנחנו צריכים אתכם" נשמר בכוונה מטושטש.

אנחנו לא מאגר קולות/מצביעים/אלקטורלי. אנחנו לא כוח שמפעילים בספטמבר ומכבים בסוף אוקטובר. כל עוד הדיבור עלינו נשאר במקום שבו הוא נמצא, גם שיעורי הצבעה גבוהים בלקייה או ברהט לא ישנו דבר, כי ההצבעה תיספר, תוצג בגרף, ותשמש ראיה לכך שהשיטה עובדת. אריבון חזר לריימס מאוחר מכדי לשאול את אביו שאלה אחת. מי שמגיע אלינו עכשיו עדיין יכול לשאול, ועדיין יכול לחזור כשאין מצלמה. השאלה היא לא מי מצליח לגייס אותנו טוב יותר. השאלה היא מי מוכן להפסיק לדבר במקומנו.

באנר: כפר בדואי בלתי מוכר בנגב, ינואר 2008. דרך עפר, מבנים ארעיים ומרחב שנותר מחוץ למערכות התכנון וההכרה של המדינה. עבור תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, פוליטיקה אינה מתחילה בקלפי ואינה מסתיימת בה, אלא נוגעת קודם כול לבית, לקרקע, לתשתיות ולזכות לחיות במקום בלי להידחק לשוליים. קרדיט: צילום: Neukoln, Wikimedia Commons, CC BY-SA 3.0.