ללבות את האש: בישראל נערכים לעימות אפשרי עם איראן כשברקע טהראן בוערת במחאות נגד השלטון

בעיצומו של שבוע מתוח בזירה האזורית, התקיימה בעשרה בינואר שיחה טלפונית בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למזכיר המדינה של ארצות הברית, מרקו רוביו. על פי רויטרס, השיחה עסקה במכלול סוגיות נפיצות במזרח התיכון, מהמצב בסוריה, דרך ההתפתחויות הביטחוניות האזוריות ועד המאמצים לקדם הסכם לרגיעה ברצועת עזה. אך מעל לכל, נוכחת הייתה סוגיה אחת: גל המהומות והמחאות שהלך והתרחב נגד המשטר באיראן.

מוקדם יותר באותו שבוע הצהיר נתניהו כי ישראל עוקבת בדריכות אחר ההתפתחויות באיראן, מביעה תמיכה באומץ ליבם של המפגינים, איך אינה מעורבת במתרחש. במקביל הודיע דובר הצבא, תת-אלוף אפי דפרין, כי הצבא הישראלי נמצא בכוננות גבוהה לנוכח האפשרות של תרחישים פתאומיים והסלמה בזירה האיראנית. אף שישראל לא הודיעה על כוונה ליזום תקיפה, הצבא נערך לאפשרויות שיערבו אותו, במיוחד אם ארצות הברית תבחר בהתערבות צבאית בתגובה לדיכוי המחאות באיראן.

לפי גורמים אמריקאיים, הבית הלבן הזהיר את מדינות המפרץ שעליהן להיות מוכנות לכל תרחיש צבאי, גם אם לא הוחלט באותה עת על מהלך מבצעי מוגדר.

גל המחאות הנוכחי באיראן פרץ על רקע עיתוי מדיני רגיש במיוחד: בסוף חודש דצמבר שב נתניהו לביקור נוסף בארה"ב, החמישי במספר מאז תחילת כהונתו של טראמפ, ואף השתתף במסיבת ראש השנה האזרחית שנערכה באחוזת מאר־א־לאגו שבבעלות הנשיא. בצירוף ההתפתחויות האזוריות והאיתותים האמריקאיים הגוברים כלפי טהראן, נתפס העיתוי, במיוחד באיראן, כחלק ממערך לחצים רחב שפועל סביב המשטר.

המשטר האיראני מאשים סוכנים ישראלים בהפגנות

בעוד כלי תקשורת בינלאומיים דיווחו על מספר הרוגים שנע בין מאות לעשרות אלפים  מהמפגינים באיראן, המחאות נמשכו במספר ערים ברחבי המדינה בצל אי־ודאות והיעדר תמונה ברורה של המתרחש, בעיקר לאחר שהמשטר ניתק את רוב המדינה מהאינטרנט. מרבית המשתתפים יצאו כאמור לרחובות במחאה נגד המשטר, יוקר המחיה והדיכוי הפוליטי. מנגד, השלטון בטהרן פעל להציג תמונת מציאות חלופית: במהלך השבוע שעבר אירגן הממשל הפגנות נגדיות, שנועדו להפגין “תמיכה עממית” במשטר ולערער על הלגיטימיות של המחאה.

במקביל להסלמה ברחובות, החריף המשטר גם את המאבק הדיפלומטי. משרד החוץ האיראני זימן לשיחות נזיפה שגרירים של מדינות מערביות — בהן בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה — ודרש מהם להפסיק את התמיכה הפומבית במחאות. בטהרן טענו כי גילויי הסולידריות מצד מנהיגים מערביים וגורמים רשמיים היוו התערבות בוטה בענייניה הפנימיים של איראן.

ואולם, עיקר ההאשמות הופנו, כצפוי, כלפי ישראל. לדברי גורמים רשמיים באיראן, ישראל הפעילה סוכנים בתוך המדינה ופעלה באופן ישיר לליבוי המהומות, להסתה ולהעמקת הכאוס, כחלק ממערכה רחבה לערעור היציבות הפנימית של המשטר.

לטענות אלו ניתן חיזוק מסוים, לפחות תודעתי, מדיווח שפורסם ב־Jerusalem Post בסוף דצמבר, שלפיו המוסד הישראלי פרסם לראשונה הודעה פומבית בפרסית ברשת X (טוויטר), ובה הביע תמיכה במחאה וקרא לאזרחים איראנים לצאת לרחובות. לפי הכתבה, גורמים ביטחוניים ישראליים אף רמזו כי סוכנים פעלו בתוך איראן ונמצאו בשטח לצד המוחים, טענה שהוצגה כחלק ממערכה רחבה יותר של ליווי, עידוד והשפעה מאחורי הקלעים. המהלך, החריג בנראותו, שימש את טהראן כהוכחה לטענתה בדבר מעורבות זרה ישירה.

למרות הסכם הפסקת האש בעזה, נדמה היה כי ישראל מתקשה להיעלם מהשיח הבינלאומי בימים אלה. על רקע חטיפתו של נשיא ונצואלה ניקולס מדורו, טענה כזכור ממשלת ונצואלה לקיומם של “סממנים ציוניים” בפרשה, במה שנתפס כהטלת אחריות עקיפה על ישראל. בדרום אמריקה בכלל נרשמה הסלמה ברטוריקה: בארגנטינה האשים קצין צבא בכיר לשעבר את ישראל באחריות לשריפות הענק בפטגוניה. האשמות אלו הצטרפו לגל של תיאוריות קונספירציה ואמירות אנטישמיות, כפי שדווח בעיתון הארץ. כך, בעוד המחאה באיראן נמשכת והמערכת הבינלאומית מתחבטת כיצד להגיב, ישראל מצאה את עצמה שוב בלב סערה פוליטית, תקשורתית ותודעתית חוצת יבשות.

מן העבר השני, גם באירופה נרשמה תזוזה דיפלומטית: כמה מדינות זימנו את שגרירי איראן לבירור והבהרות בנוגע לדיכוי האלים של ההפגנות ולמצב זכויות האדם במדינה. המחאה שהחלה ברחובות איראן התגלגלה על כן במהירות והפכה לעימות דיפלומטי גלוי, כאשר גם בקהילות האיראניות באירופה ובארצות הברית יצאו אלפים להפגנות נגד השלטון.

ישראל ואיראן מתכתשות בפומבי אך מנהלות מגעים חשאיים

לפי ניתוח מומחים בוושינגטון, המשבר הפנימי באיראן העמיד את רוסיה, אחת משותפותיה העיקריות,  במצב עדין. למרות שבשנים האחרונות נרקמו יחסים אסטרטגיים עם מוסקבה, העימות הגובר והחולשה הכלכלית של טהרן גרמו לרוסיה לבחון מחדש את מידת התמיכה שהעניקה, ולהעדיף שותפות של נוחות טקטית במקום ברית מלאה. בדומה לכך, גם יחסיה של איראן עם סין מתוחים: בעוד טהרן תלויה בבייג’ינג למכירות נפט ולמשק, סין לא מספקת לאיראן ערבויות ביטחוניות משמעותיות ומעדיפה לשמור על קשרים רחבים יותר עם מדינות המפרץ והשווקים הגלובליים.

במקביל להסלמה הגלויה, התנהלה גם זירה חשאית. על פי דיווח שפורסם לראשונה בוושינגטון פוסט, במהלך שנת 2025 החליפו ישראל ואיראן מסרים עקיפים באמצעות רוסיה, שבמסגרתם התחייבו שתי המדינות שלא ליזום תקיפה צבאית זו נגד זו כל עוד לא הותקפו תחילה. המגעים, כך לפי הדיווח, נועדו למנוע הידרדרות בלתי נשלטת בתקופה של מתיחות אזורית חריגה.

ברקע המשבר מרחפת עוד דמות, רגישה וסמלית במיוחד: רזא פהלוי, בנו של השאה האחרון של איראן, החי בגלות. פהלוי טיפח בשנים האחרונות קשרים פומביים עם ישראל, כולל ביקור מתוקשר בכותל המערבי בשנת 2023. מחווה זו נצרבה בתודעה האיראנית כסמל לשותפות בין האופוזיציה המלוכנית לבין ירושלים.

בזמן שבקרב הגולה האיראנית חוזרים ומופיעים סמלים המזוהים עם תקופת המלוכה, מגמה זו התחדדה בשנת 2025, עם נישואיה המתוקשרים של אימאן פהלוי, בתו של רזא, לאיש העסקים היהודי־אמריקאי בראדלי שרמן, אירוע שזכה בשעתו לסיקור נרחב בכלי תקשורת יהודיים וישראליים, והעצים עוד יותר את הזיהוי בין בית פהלוי, ישראל והמערב.

הדילמה של טראמפ

בדיווחים נמסר כי הנשיא דונלד טראמפ ואנשי ממשלו בחנו שורה של תרחישים אפשריים להתמודדות עם המשבר באיראן, כולל צעדים חריגים במיוחד ואף תקיפות של יעדים שאינם צבאיים בלב טהרן. עם זאת, עד כה טרם התקבלה החלטה אופרטיבית חד־משמעית.

ואולם, בוושינגטון ניכרה זהירות. הנשיא דונלד טראמפ הבהיר כי בשלב זה אינו מתכוון להיפגש עם רזא פהלוי, ובכך ביקש להימנע ממה שייתפס כהצהרה פומבית על תמיכה  ב“יורש” לשלטון בטהרן. במקביל דווח כי סטיב ויטקוף, שליחו המיוחד של נשיא ארצות הברית לענייני המזרח התיכון, קיים שיחות עם פהלוי בנוגע למצב באיראן בצעד שהמחיש את המתח שבו פועלת ארצות הברית בין שימוש בסמלי אופוזיציה לצורכי לחץ פוליטי לבין הימנעות מלקיחת אחריות על עתידה של איראן.

המתח הזה ניכר כמעט בכל הצהרה מערבית שנוגעת למשבר. אם "מלחמת 12 הימים" ביוני 2025 היתה עימות קצר וממוקד, הרי שהתקופה הנוכחית מציבה משבר עמוק בהרבה: לא רק עימות צבאי נקודתי, אלא ערעור על עצם הלגיטימיות של המשטר האיראני. בתוך כך, ישראל וארצות הברית נגררות אל לב הסערה בשל האפשרות שטהרן עצמה תיסדק מבפנים.

לקראת סוף השבוע שעבר, אחרי ימים סוערים, הנשיא דונלד טראמפ התייחס בפומבי לדיכוי המחאות באיראן והצהיר כי טהראן הפסיקה הוצאות להורג שתוכננו נגד מפגינים עצורים. לדבריו, נאמר לו כי “ההרג נפסק” במדינה. עם זאת, טראמפ הבהיר כי ימשיך לשקול אפשרות של פעולה צבאית, וכי ממשלו ימשיך לעקוב מקרוב אחר צעדי המשטר והאופן שבו התמודד עם המחאה. על כן דיווחו כלי התקשורת כי למרות שתקיפה אמריקאית נגד איראן נדחתה לעת עתה, היא לא בוטלה.

גם כאשר נדמה היה שהרוחות נרגעו במעט, פהלוי המשיך לככב בכותרות, כשהופיע בסוף השבוע בסרטון תעמולתי לצד הסנאטור לינדזי גרהאם. גרהאם נחשב לאחד הפוליטיקאים הבולטים ביותר בוושינגטון שלוחצים לקידום תקיפה נגד איראן. פהלוי, מצדו, הצהיר כי לאחר נפילת המשטר, ובהנחה שישוב לשלוט באיראן, יכיר מיד במדינת ישראל ויפעל לחידוש היחסים הדיפלומטיים עמה.

ישנן מספר סיבות לדחיית התקיפה באיראן, ובראשן הלחצים הכבדים שבהם היה נתון הנשיא דונלד טראמפ — הן מבחוץ והן מבפנים. בעוד שחלק מאנשי ממשלו דחפו לעימות צבאי, אחרים הזהירו מפני הסלמה נוספת במזרח התיכון. אחד השיקולים המרכזיים שעשויים להסביר את היסוסו של טראמפ הינו העברת נושאת המטוסים USS Gerald Ford מאזור המזרח התיכון לאזור הקריביים, על רקע ההסלמה מול ונצואלה. בשל המתיחות קרוב יותר לבית, ארצות הברית עלולה להיתקל בקשיים לוגיסטיים ואף במחסור זמני במשאבים צבאיים זמינים בזירה המזרח־תיכונית, זאת בעת שממשל טראמפ מקדם באופן אקטיבי את “שלב ב’” של התוכנית האמריקאית לרצועת עזה. המהלך נתפס כהסדר ביניים לניהול הרצועה, ונועד, לכאורה, לבלום הסלמה ולייצב, ולו זמנית, את המצב הביטחוני וההומניטרי ברצועה.

אך מעבר לזירה הבינלאומית, נדמה כי נדרש תחילה בדק־בית פנימי. זאת על רקע המהומות במינסוטה והמחאות שהתפשטו נגד סוכנות ההגירה ICE, שהתלקחו בעיקר באזור מיניאפוליס סביב פעילות סוכניה, ובהם הרג של אזרחית אמריקאית. על רקע זה שוקל הנשיא לעשות שימוש בחוק המרד — מהלך חריג המאפשר הצבת כוחות צבאיים בתוך תחומי ארצות הברית לצורך אכיפת החוק הפדרלי והתמודדות עם אי־סדר אזרחי חריף, בעיקר כאשר הרשויות המדינתיות אינן מסוגלות או אינן מוכנות לפעול. 

בזירה אחרת, גרמניה, צרפת ומדינות נוספות באיחוד האירופי הודיעו על שליחת כוחות לגרינלנד, בעוד טראמפ ממשיך להצהיר בפומבי על רצונו בשליטה אמריקאית באי, מה שעורר תגובה אף מצד הקרמלין, שהבהיר כי הוא רואה בגרינלנד שטח הנתון לריבונות דנמרק בהתאם למשפט הבינלאומי. מכלול הזירות הללו מעורר תהייה האם נשיא המתמודד עם שורת משברים פנימיים ובינלאומיים, כשלרובם לא מסתמן פתרון ממשי בזמן הקרוב, אכן יבחר להוסיף לזירה זו גם עימות צבאי עם איראן, שתוצאותיו אינן מובטחות?

המונדיאל יכול להרגיע את הרוחות

ברקע כלל ההתפתחויות עומד גם שיקול נוסף: ארצות הברית נמצאת כיום בעיצומן של ההכנות למונדיאל שתארח בעוד כחמישה חודשים יחד עם קנדה ומקסיקו. אירוע בקנה מידה עולמי שכזה דורש יציבות, משאבים ותשומת לב פוליטית וביטחונית מלאה. בנסיבות הללו, עדיין לא ברור אם העימות הבא עם איראן יהיה צבאי  או שדווקא יוסט, לפחות זמנית, אל כר הדשא.

האירועים האלה בזירות השונות משאירים את מערך הכוחות באזור  כמשולש מתוח: המשטר באיראן מבקש לשרוד ולהרתיע התערבות זרה, מפנה אצבע מאשימה כלפי חוץ ומאיים בתגובה, אך מנסה לבלום הסלמה רחבה ; המשטר בארה"ב מאותת על תמיכה במחאה ושומר את האופציה הצבאית על השולחן, אך לא בטוח שהוא מעוניין להסתכן בגלישה לעימות נוסף במזרח התיכון; ובישראל מקווים לשינוי אסטרטגי עמוק, אך נערכים גם לתרחיש הקיצון: משבר פנימי באיראן שעלול להתגלגל למלחמה אזורית.

השאלה שנותרה פתוחה כעת היא לא מי הצית את הלהבות, אלא מי יישאר לעמוד  אם יתפשטו.