מדינה יהודית וזוחלית: למה איתמר בן גביר הוא השר הכי מצליח בממשלה

​בחדשות 13 דווח על כוונת השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לבחון הקמת כלא ביטחוני (כלומר כלא לפלסטינים), מוקף בתעלות תנינים סמוך לחמת גדר. הרעיון, שנשאב ישירות מהרפרטואר של דונלד טראמפ ובית הסוהר “אלקטרז התנינים” שהנשיא האמריקאי הורה להקים בפלורידה, נשמע במבט ראשון כפרודיה על שלטון. אך מתחת למים העכורים של בריכות הזוחלים, מסתתרת אמת פוליטית מטרידה: מי שרואה בבן גביר "שר כושל" פשוט לא מבין את כללי המשחק החדשים.

בן גביר, בדומה למורו הרוחני מעבר לים, הבין שהפוליטיקה החדשה אינה עוסקת בפתרון בעיות, אלא בייצור דימויים. כשנשיא ארה"ב הציע להשתמש בתנינים כ"שומרים שלא צריך לשלם להם", הוא לא הציע פתרון לוגיסטי, אלא סמל ויזואלי של אכזריות פראית ולא מתנצלת.

בן גביר מאמץ את הסגנון הזה במלואו: שבירת מוסכמות, בוז עמוק ל"תקינות פוליטית", ושימוש באלמנטים של מופע ראווה. התנינים אינם כלי כליאה, אלא אביזרים של אכזריות מודעת ושל הפגנת כוח לשמה. עצם השימוש ביצורים חיים כאלמנט הרתעה הוא אקט אלים של הפיכת בעלי חיים לאובייקטים במופע של שליטה, הפחדה והשפלה. זו אינה רק אלימות כלפי הכלואים העתידיים, אלא גם כלפי התנינים שנגררים לתוך פנטזיית ענישה ברוטלית. כך נדחפת המערכת עוד צעד אל “חוק הג’ונגל”: עולם שבו אין חוק, אין זכויות ואין מוסר. יש רק חיות הטורפות זו את זו. באמצעות הדימוי הזה, בן גביר מבקש שוב להוכיח מיהו “בעל הבית” דרך שפה פרימיטיבית של הפחדה ואכזריות. 

​ למי שחשב שמדובר רק בפנטזיה אפלה, דיווח נוסף עידכן שבשב"ס החלו בבדיקות היתכנות. צוות בראשות סגן הנציב הגיע בשבוע שעבר לסיור "לימודי" בחוות התנינים בחמת גדר וקיבל תדרוך על טיפול בתנינים. ברשות הטבע והגנים אמרו כי בשב"ס פנו אליהם בבקשה לקיים פגישה בנושא השימוש בתנינים, אך הרשות הבהירה שאינה מאפשרת החזקת בעלי חיים לצורך ביטחון. בשלב הזה הנושא עדיין בהערכה.

למרות שההצעה נתקלה בגיחוך בקרב מספר ניצבים, המערכת החלה לנוע. כאן טמונה ההצלחה האסטרטגית של השר: סירוס השדרה המקצועית.

​כאשר דרגים בכירים במערכת הביטחון אינם מתקוממים נגד פקודות המנוגדות להיגיון, למוסר או לחוק הבינלאומי, הם הופכים מאנשי מקצוע לניצבים בהצגה של איש אחד. השתיקה של הדרג המקצועי אינה רק כניעה; היא שיתוף פעולה אקטיבי. כשהמערכת בוחנת ברצינות "חפיר עם זוחלים", היא מאבדת את סמכותה המוסרית והמקצועית ונחשפת בפני עצמה ובפני העולם.

כשהציונות מסירה את המסכה

הצלחת בן גביר טמונה בפרדוקס המקצועיות המלווה את כהונתו, שכן בעוד רבים מצביעים על הפשיעה הגואה וטוענים כי השר אינו מתפקד, זוהי טעות אופטית הנובעת מהגדרה שגויה של תפקידו. בן גביר לא נכנס למשרד כדי לנהל אותו במובן הממלכתי הקלאסי, אלא הגיע עם אג'נדה ברורה של פירוק והרכבה שנועדו לנרמל את הקיצון ולהפוך את מה שנחשב בעבר להזיה, לדיון לגיטימי ומבצעי בחדרי הישיבות של שב"ס. הוא אינו מרגיש מחויב לאיזונים, לזכויות אדם או לסדר ציבורי רחב. גם לפניו, כל אלה היו בפועל מסיכות לציונות השולטת והמתנחלת, מסכות שלא נועדו לרסן את הכוח, אלא לשמש כמעטפת אסתטית שהכשירה את אבני היסוד של החזון הציוני - גירוש, עקירה, התנחלות, וקליטה. השימוש בסדרים ובתקנות הפכו אותה ל'חוקית' בעיני העולם, אך למעשה מדובר היה במראית עין ממסדית, שכל תפקידה היה להסתיר את השליטה בשטח תחת מילים יפות של איזונים ובלמים דמוקרטיים. 

כעת השלטון מוותר על הליכים בירוקרטיים ומשפטיים ועובר למימוש הכוח בצורה חשופה, ישירה וברוטאלית. כהונת בן גביר מפילה את כל המסכות כשהשר פועל למימוש פנטזיות אידיאולוגיות והעמקת שליטה תוך יצירת מציאות חלופית שבה הכוח הגולמי הוא הצדק היחיד והדמיון האישי הופך לתוכנית עבודה רשמית. כך נראית הציונות המתנחלת ללא מסכות. 

במובן הזה בן גביר הוא שר מצליח בצורה מבהילה, שכן הוא אינו סוטה מדרכו אלא פשוט סולל נתיב חדש שבו הממלכתיות הישנה נתפסת כמכשול שיש לדרוס בדרך לעידן פראי שבו יצרים ודינוזאורים מחליפים את החוק והשכל הישר. הקמת כלא התנינים בחמת גדר היא אולי אנקדוטה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך היא עדות חותכת למחיקת הגבולות בין דמיון פוליטי למציאות שלטונית, שכן בממלכת התנינים של בן גביר, הדמוקרטיה והמינהל התקין הם הראשונים להיטרף.