למי קראת קולוניאליסט: כיצד ניתן להיחלץ מן הבינאריות של יליד מול מתיישב בפלסטין?

מאז השבעה באוקטובר התרחב השיח על קולוניאליזם התיישבותי בהקשר הפלסטיני, ובמרכזו הטענה כי הציונות ומדינת ישראל הן פרויקט כזה. בקמפוסים בארצות הברית, בשדה האקדמי ובקרב פעילים פרו־פלסטינים, זאת כבר אינה עמדה שולית אלא מסגרת פרשנית מרכזית. עבור ישראלים רבים, עם זאת, זהו תיאור קשה לעיכול, בין השאר משום שהוא מציב חלוקה נוקשה: הפלסטיני הוא יליד, הישראלי מתיישב. הקושי הזה אינו פוטר מדיון רציני. האם כל הישראלים הם מתיישבים וכל הפלסטינים ילידים? והאם קשר היסטורי לארץ מבטל השתייכות לפרויקט הקולוניאלי-התיישבותי בהווה?

כדי להתמודד עם השאלה הזו, יש להבחין בין ילידיות היסטורית לבין קולוניאליזם התיישבותי כפרקטיקה פוליטית. ילידיות, כפי שהיא מגויסת לוויכוח הציבורי, מוצגת כטענה על מוצא, קדימות וזיקה עתיקה. קולוניאליזם התיישבותי, לעומת זאת, איננו סיפור על מוצא אלא על כוח. זהו מצב שבו קבוצה מתיישבת בארץ שבה כבר יושבת קבוצה אחרת, ומבקשת לכונן בה סדר פוליטי חדש באמצעות נישול, החלפה, הדרה או הכפפה של האוכלוסייה המקומית. לכן השאלה איננה "מי היה כאן קודם", אלא איזה משטר נוצר, על ידי מי ועל חשבון מי.

חברות מתיישבות קמות לרוב על חשבון אוכלוסיות ילידיות. ההתיישבות אינה רק תנועה במרחב, אלא בעיקר ארגון של כוח. ריכוז משאבים, עליונות ארגונית ויכולת לעצב את הסדר החוקי, הכלכלי והמרחבי. שאלת האדמה — מי מחזיק בה, מי נהנה מריבונות עליה, למי מותר לבנות עליה ומי מודר ממנה — חושפת זאת היטב. במובן זה, פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי מספקת מפתח מרכזי להבנת המציאות שבין הירדן לים: היא מבהירה את הנישול, את משטר ההפרדה, את פערי האזרחות והריבונות ואת השאיפה המתמדת לייהד את המרחב.

ובכל זאת, השיח הרווח על קולוניאליזם התיישבותי נותר לעיתים פשטני. הוא מניח מראש שתי קבוצות מובחנות, קבועות וטהורות: "מתיישבים" מחד גיסא ו"ילידים" מאידך גיסא. כפלסטיני וכחוקר, אין לי ספק שמה שמדינת ישראל מחוללת כאן הוא פרויקט של קולוניאליזם התיישבותי – זו המסגרת האנליטית המדויקת ביותר לתיאור המציאות. דווקא משום כך, אני מציע להיזהר מן האופן שבו המושג "יליד" נטען במשמעויות אוריינטליסטיות. מיהו היליד? הפרא האציל, עובד האדמה, הבדואי ה"אותנטי", היהודי הקדום? שאלת הילידיות מצויה בלב הסכסוך הציוני־פלסטיני, אך שאלה זו רוויה בדימויים ובמאבקים על אותנטיות.

בגרסה הציונית, ילידיות משמשת לא פעם להצדקת ריבונות יהודית בלעדית: היהודים מוצגים כעם קדום השב לארצו, והציונות מתוארת לא כקולוניאליזם אלא כתנועת שחרור לאומי. טיעון זה נשען על הנרטיב המקראי של הארץ המובטחת ושל שיבה לציון, ומבקש לכונן את היהודים כילידים במובן המקנה להם בעלות "טבעית" על הארץ.

התואר 'יהודי' פועל כאן בדומה לאופן שבו השיוך 'נוצרי' פעל במבנים קולוניאליים אירופיים: הוא מציין את חברי הקבוצה הפריבילגית בסדר הפוליטי. זיהוי זה של העם המיישב עם העם המקראי מוכר גם ממיזמים קולוניאליים אחרים.

מנגד, הפלסטינים טוענים לילידיות נוכחית, המעוגנת בחיים בארץ לאורך מאות שנים, ולעיתים אף בקשר קדום יותר. אך מבט היסטורי מבהיר כי הארץ הזו הייתה מאז ומתמיד צומת של עמים ואימפריות – מכנענים ועד עות’מאנים ואירופים – ואפילו העת העתיקה אינה מספקת נקודת אחיזה יציבה. מכאן, שהניסיון להכריע את ההווה באמצעות תחרות על קדימות היסטורית, אילנות יוחסין או DNA נידון למבוי סתום.

המסקנה היא ששאלת הילידיות איננה שיעור בהיסטוריה אלא שאלה פוליטית. לאורך רוב תולדות הסכסוך, המאבק לא נוסח במונחים של יליד מול מתיישב, אלא כעימות בין שתי תנועות לאומיות: הציונות  מול התנועה הלאומית הפלסטינית – ולעיתים מול לאומיות כלל־ערבית. שיח הילידיות נכנס לזירה בשלב מאוחר יחסית.

אלא שלשיח זה יש מחיר. כשהילידיות נמדדת במונחי "טוהר תרבותי", היא הופכת למלכודת: הקהילה נדרשת להוכיח אותנטיות קפואה כדי להצדיק זכויות, במקום שאלה יוכרו על בסיס העוול הפוליטי המתמשך. כך אירע, למשל, ביחס לבדואים, כאשר ההכרה בהם כעם ילידי הוסטה לעבר שימור תרבותי – במקום שתסייע להם לעגן תביעה פוליטית לקרקע, לריבונות ולהכרה. משום כך, גם מושג הילידיות עצמו דורש מבט ביקורתי.

מיהו מתיישב? בניגוד ליליד, שניתן להגדירו במונחים היסטוריים, תרבותיים או סמליים, המתיישב מוגדר בראש ובראשונה דרך אופי פעולתו. ההבחנה בין אורח, מהגר או תושב לבין מתיישב אינה נעוצה בשורשים ביולוגיים, אלא באופן שבו הוא מתמקם במרחב: האם הוא משתלב במציאות קיימת, או מבקש לבוא במקומה? האם הוא חי לצד תושביה של הארץ, או פועל לכונן משטר שמדיר, מחליף ומוחק אותם? ההתיישבות היא קטגוריה פוליטית – של כוח, אדמה, עבודה וריבונות.

הבחנה זו מתחדדת במקרה של היהודים שחיו בארץ ובמרחב העות’מאני לפני המנדט הבריטי. עם עליית הציונות הומר רעיון השיבה אל ארץ ישראל בפרויקט יישוב ארץ ישראל. במסגרת זו גם מי שלא יזמו את המהלך נשאבו אל תוך הפרויקט. הטיעון בדבר ילידיות יהודית, אם כך, אינו מבטל את הניתוח הקולוניאלי, אלא מתקיים לצדו. ניתן להכיר בקשר היסטורי, דתי ותרבותי עמוק לארץ, ובה בעת להכיר בכך שהריבונות הישראלית, כפי שהתעצבה בפועל, נשענת על משטר של התיישבות, נישול והיררכיה. קשר היסטורי, במילים אחרות, אינו פוטר מאחריות פוליטית.

פתח מילוט מהבינאריות

אם "מתיישב" ו"יליד" הן עמדות פוליטיות הנוצרות בתוך יחסי כוח, אין הכרח לראות בהן קטגוריות קבועות. מחמוד ממדאני הציע לראות את המתיישבים והילידים כשלובים זה בזה, כך שהיחסים ביניהם הם שמייצרים את הקטגוריות עצמן. מכאן שהשאלה איננה רק מיהו יליד ומיהו מתיישב, אלא איזה סדר פוליטי מכונן את ההבחנה הזו, וכיצד שינוי הסדר ישנה גם את משמעות ההבחנה. היציאה מן הבינאריות עוברת דרך הכרה במציאות הקולוניאלית. מתוכה ניתן לחשוב על דה־קולוניזציה ממשית, כמהלך פוליטי שמפרק עליונות, מסיים נישול ומכונן שוויון בזכויות ובמעמד. 

ייתכן שהפתרון הוא להפסיק לחשוב במונחים של מעבר ממתיישב ליליד, ולעבור לחשיבה על זהות פוליטית אחרת – כזו שאינה נשענת לא על התיישבות ולא על בלעדיות ילידית. ראיף זרייק ואחרים מציעים לדמיין תושבות שוויונית, שבה הזיקה למקום אינה מתורגמת לשליטה. ניסיון בינלאומי – מדרום אפריקה, דרך צפון אירלנד ועד ניו זילנד – מלמד כי גם כאשר ההיסטוריה אינה נמחקת, ניתן לשנות את המסגרת: באמצעות הכרה, תיקון, אוטונומיה, ייצוג, השבה ופיצוי.

בסופו של דבר, כדי לפרק את הדיאלקטיקה של יליד-מתיישב יש להבין את שתי הקטגוריות כעמדות פוליטיות, לא כזהויות מהותיות. מכאן נגזרת גם האחריות, שמוטלת בראש ובראשונה על מי שנהנים מן המשטר הקיים. ישראלים לא יוכלו לנטרל את השיח הקולוניאלי באמצעות טענה לקדימות היסטורית, אלא רק באמצעות ויתור על הפרקטיקות שמכוננות אותם כמתיישבים ובהן עליונות, נישול, ריבונות בלעדית והכחשה. ככל שהמשטר הזה יתפרק, כך תיחלש גם הבינאריות – לא משום שההיסטוריה תיעלם, אלא משום שהפוליטיקה תשתנה.