פסילת אבו שחאדה: האזרח הערבי נשאר אויב, רק כלי החיסול משתנה

עשרים ושש שנים בדיוק אחרי היום שבו אש המשטרה גבתה את חייהם של 13 מפגינים פלסטינים באוקטובר 2000, בית המשפט העליון יושב לדון בחיסול הישיר של הנציגות הפוליטית הערבית. המעגל נסגר: מחיסול פיזי ברחובות לחיסול פוליטי באולמות המשפט. אם בית המשפט ייתן את גושפנקת הכשרות לפסילת מועמדותו של סאמי אבו שחאדה, הוא כנראה יחתום סופית את התהליך שבו ייקבע מעמדו של האזרח הערבי כאזרח-אויב. באוקטובר 2000, המשטרה ראתה במפגין הערבי אויב ובהפגנה זירת קרב. מאז אירועי אוקטובר 2000, השכילה המדינה להבין כי ריקון אזרחותם של הפלסטינים מתוכן והסרת מעטפת ההגנה והחוסן שאמורה האזרחות להעניק להם, יכולה להיעשות בחסות החוק ושלטונו. למה לשפוך דם כשאפשר לקטול בדרך מודרנית יותר? 

עם הנצחת העליונות הגזעית כעקרון חוקתי בחוק הלאום, התבסס מעמדו של האזרח הערבי כאזרח - אויב. האזרח-האויב חייב למדינה ציות, אך אינו זכאי לנאמנותה כנאמן הציבור. בחייו הוא אזרח לצורך ענישה, ובמותו הוא אויב לצורך מיקוח. 

לאזרח-האויב מותר לבחור ולהיבחר, ובלבד שהמדינה תקבע תחילה מי רשאי לייצג אותו. לשם כך היא תופרת כללי פסילה משפטיים במיוחד למידותיו, ומעניקה להדרתו חזות של דין כללי. זכות הבחירה נשארת שלו, אך גבולות הבחירה נקבעים עבורו. סיווגו כאויב קודם לפרשנות הדין ומכתיב אותה. הפרשנות כפופה להנחת עבודה קבועה: חשד במניעי האזרח הערבי, פקפוק באנושיותו והטלת דופי בדבריו. 

זאת הגישה לפיה פעלו היועמ"שית בהרב-מיארה ויו"ר ועדת הבחירות השופט סולברג, כאשר תמכו בפסילת סאמי אבו שחאדה. שניהם יודעים כי אם ניצמד לדין הקיים ולהלכת בית המשפט המושרשת, הרי שהאפשרות שהעליון יאשר את פסילת סאמי אבו שחאדה אמורה להיות קלושה. 

אף אחד מהמבחנים שנקבוע בפסיקות קודמות על פסילה מלהיבחר אינן מתקיימים במקרה זה: אין בנמצא שום אינדיקציה כי האמור במאמר שפרסם אבו שחאדה מסמן שאיפה דומיננטית המהווה חלק מהפרוגרמה הפוליטית שלו; במהלך שלוש השנים שעברו מאז פרסום המאמר, אבו שחאדה לא נקט בפעילות אקטיבית כלשהי שיכולה לרמוז על הוצאת דבריו, כפי שפורשו בישראל, מן הכח אל הפועל. אין בנמצא מסה קריטית של ראיות ברורות ומשכנעות שיכולה להעיד על אבו שחאדה כמי שתומך או תמך משך 30 שנות פעילותו הפוליטית-חברתית, ובאופן עקבי, באלימות או במאבק מזויין. בתקופה בה כיהן כח"כ לא נפל רבב. הפיסקה מתוך המאמר מחווירה אל מול מאמרים אחרים שפירסם אבו שחאדה בעברית ובערבית, בהם הביע דעות שהן בדיוק ההפך ממה שמנסים כעת לייחס לו. הפסיקה נוהגת לתת משקל, לעיתים מכריע, להצהרות פומביות של מועמד בפני ועדת הבחירות שבהן הוא חוזר בו מדבריו או מבהיר את jכוונותיו. אף בזה אבו שחאדה עמד בצורה יוצאת דופן חרף המחזה המביך שבו אדם כמוהו נדרש לפרוש את משנתו הערכית בפני לא אחר משר גזען, שהפנטזיה הסדיסטית שלו היא לראות פלסטיני מתנדנד על חבל תלייה. 

חשד כברירת מחדל

כדי להתגבר על עקרון שלטון החוק, בחרו נציגיו להידרש לשרלטנות משפטית שכל מטרתה הענקת חזות מקצועית למהלך של הדרה פוליטית. עמדת היועמ"שית המפורטת, וחצי המשפט המגומגם של סולברג, הדגימו בפנינו איך המובן מאליו משפטית מתהפך במאה ושמונים מעלות באבחת קולמוס. המהלך פשוט: להתרחק מהאמת המבוססת על ראיות ועובדות, שאינה מותירה מקום לשיקול דעת, להיצמד למבחן היחיד שמעניק שיקול דעת - התרשמות מדברי המועמד לפסילה - ולהפוך אותו למבחן הבלבדי לפסילתו. אבו שחאדה כאמור, יצא מגדרו כדי להסביר את משנתו ואיש לא יכול להטיח בו ראיות סותרות. לכן, נדרש מאמץ פרשני יוצא דופן שדרכו ניתן יהיה לטשטש את כל מושכלות היסוד המשפטיות. 

הנחת המוצא הפרשנית לדברי אבו שחאדה היא חשד כבררת מחדל. זכויותיו וזכויות ציבור בוחריו, נקראות בצמצום, וחובותיו בהרחבה. מה שלא אמר משמש כדי לפסול את מה שאמר. המסר ברור: אנחנו נכתיב לך ולציבור בוחריך מה לומר, ורק אז נחליט אם להאמין לך ולהכשיר את ערכיך. סולברג, שבניגוד לשמונה שופטים בעבר, האמין להצהרותיו של מרזל הכהניסט גם לאחר שהבטיח פעמיים להפוך ליונת שלום ולא קיים, איבד מול אבו שחאדה את כל נדיבותו הליברלית. היועמש"ית ופרקליט המדינה התקשו למצוא כלפי אבו שחאדה ולו קורטוב מההבנה שגילו כלפי אחרים. למסיתים להשמדה ורצח עם נמצא הסבר; למתעללים בכלואים נמצאו נסיבות מקלות; למוציאים להורג פלסטינים, נשים, גברים וטף, נמצאו הצדקות. לאבו שחאדה נמצאה אשמה גם במה שלא אמר. כשהערבי מסרב לדקלם את התסריט המצופה, הוא מוקע כסכנה קיומית. כי עם אזרח-אויב, ציות הוא חובה, וקול עצמאי הוא הוכחה לאויבותו.

אי-מתן האמון בדבריו של הערבי אינו פער פרשני אלא הוכחה נוספת לתפיסתו כאויב. עמדת היועמ״שית ביחס לאבו שחאדה חושפת כי כשמדובר בפלסטינים, עצמאות המערכת, היקרה ללבה, נועדה לשמר את סמכותה לעשות בפלסטינים שפטים ללא הפרעה. המסר לבן גביר ודומיו הוא: ״אל תתערב בעבודתי, ואני אעשה עבורך את העבודה״. משול לאב הנוזף בבנו על שהתערב בחינוך אחותו ה״סוררת״, רק כדי להוציאה להורג בעצמו.

בידי בית המשפט להכריע אם האזרחים הערבים יהיו שותפים בבחירת נציגיהם, או יידרשו להעניק בקולותיהם לגיטימציה למוסדות המשתיקים אותם. אם אבו שחאדה ייפסל, יש להחרים את הבחירות. מי ששולל את קולנו, לא יקבל אותו בקלפי רק כדי שיוכל להפיל ממשלה שמפריעה לו לקבל בלעדיות על הפעלת מנגנון משפטי עריץ ומפלה. 

באנר: פנים בית המשפט העליון בירושלים. הדיון בפסילת אבו שחאדה מציב בפני העליון מבחן חריף: האם הראיות והחוק יכריעו, או שרוח התקופה תצמצם עוד יותר את גבולות הלגיטימיות של הפוליטיקה הערבית. צילום: Anthony Baratier, Wikimedia Commons.