חלום שהתגשם: חזרתם של העקורים לעזה היא מסיבה פלסטינית טרגית

חמזה רדוואן, עיתונאי שנעקר מביתו בעזה, מתאר בכנות ורגישות את חוויית השיבה לעירו לאחר 15 חודשי עקירה. בתיאורו המרגש, הוא משרטט את המסע הרגלי המפרך בחברת אשתו ושני ילדיו הקטנים, דרך רחובות הרוסים ושבילים מכוסי עפר, כשברקע מהדהדים סיפוריהם של אלפי עקורים נוספים. רדוואן מצליח לשזור את סיפורו האישי בתוך המארג הקולקטיבי של העם העזתי, כשהוא מתאר את התחושות המעורבות של שמחה וכאב, געגועים ואובדן, שליוו את השיבה הביתה. דרך עיניו, אנו עדים לרגע היסטורי שבו חלום השיבה הופך למציאות, על אף המחיר הכבד והנסיבות הטרגיות.

השיבה צפונה – עדות אישית

זהו גם סיפור אישי, אני, העיתונאי חמזה רדוואן. מילים רבות כתבתי מתחילת המלחמה על עדויות ששמעתי מפיהם של עקורים, פצועי המלחמה, ובני משפחות השהידים. אני בעצמי אחד העקורים. גם אני, אשתי וילדיי נעקרנו בעל כורחנו לדרום רצועת עזה. בדרכנו חזרה צפונה, הביתה, צעדנו ברגל למרחקים ארוכים ומעדנו בגלל העפר וההריסות שהיו בדרך, עד שהגענו לבסוף לביתנו ההרוס, ולחיק הורי ואחיי שלא ראיתי יותר משנה. בדרכי צפונה שמעתי שיחות העקורים וראיתי את דמעותיהם המהולות בכאב ותקווה. ניסיתי להעביר במילותיי את המראות שעיני ראו, בתקווה שאצליח להעביר לקוראים את השמחה הרבה שפשטה בעקורים בגלל השיבה לעזה.

פנים אבודות, גופים כחושים וחלשים, קור אימים שקורע את גופי הילדים והמבוגרים, טורים ארוכים לקבלת מי שתייה... חיי העזתים התהפכו. אלה היו המראות לפני 27 בינואר 2024. אף אחד מהעקורים ששהו בדרום רצועת עזה לא חלם לחזור לבית ממנו נעקר בעל כורחו בגלל מלחמת ההשמדה ההמונית שהתחילה בשביעי באוקטובר 2023. אך לפתע, החלום שחשבנו שהוא בלתי ניתן להשגה התגשם. הידיעה שכולם חיכו לה הגיעה בשעת חצות, "אושר לעקורים לשוב מדרום הרצועה לצפונה בשעה 07:00". ההכנות לשיבה הביתה החלו מיידית.

שעת האפס הגיעה!

בשעת לילה מאוחרת, מאות עקורים התקבצו במקום שנקרא גבעת אלנווירי עם מעט המטלטלים שנותרו להם כדי לשוב הביתה, לצפון. אחרים כבר ארזו את אוהליהם מזה כמה ימים בהמתנה לשעה המיוחלת. בלילה הארוך הזה, עיני העקורים לא נעצמו לשנייה מחשש שיאחרו את מועד השיבה הביתה. הם מתגעגעים עד אינסוף לעזה ממנה הם הוכרחו לצאת, ולתושביה. חלק מהם איבד חלק ממשפחתו, חלק איבד את כל משפחתו... אחרים ניצלו בנס במהלך מסע העקירה. חלק לא מבוטל מהמאות שהתקבצו בגבעה שב לבסוף לביתו בגפו לאחר ששכל את כל מי שהיה חלק מחייו.

כשהגיעה שעת האפס, העקורים נעו יחדיו כגוף אחד, כקבוצת עולי רגל. אנשים יצאו מכל מקום; ילדים קטנים נשאו מזוודה ונדמו כעשר שנים מבוגרים מגילם האמיתי; מבוגרים נראו כזקנים שעזבו את אוהליהם מאחוריהם ולקחו עמם אך מעט חפצים כדי לא להכביד ולהגיע הביתה במהירות. זקנים, גברים, נשים וצעירים נעים יחדיו, ודגל פלסטין מתנופף בידי הילדים, מלווה את העקורים, ומקשט את רחוב אלרשיד בפתח מחנה אלנוסיראת במרכז רצועת עזה.

גם אני חוויתי את החוויה הזו מתחילתה, כעקור, וכעיתונאי. הייתי מבין הראשונים שחזרו לצפון. ארזתי מעט חפצים ובגדים לילדיי, ונעתי הם ההמון בדיוק בשעה 06:30 בחברת אשתי ושני ילדיי הקטנים, כרים ועימאד. קרני השמש טרם הפציעו וקור אפף אותנו מכל עבר, אך החזרה לעזה הייתה יותר חשובה מכל דבר אחר. הגענו בעזרת עגלה שגררה בהמה לגבעת אלנווירי. ירדנו מהעגלה והתחלנו את המסע. לא ניתן לתאר את המסע הזה אלא כ־"מסע הישרדות", ויצאנו לדרך ברגל.

"מה קרה לנו?"

רחובות עזה שהיו כרחובות פריז הם כעת דרכי עפר. הבתים שהשקיפו לים הפכו לערמות חול. במהלך המסע שומעים מסביב אנשים קוראים, "כאן נהרגו מאות אנשים!", וגופות עדיין מוטלות בדרך. לכל אחד מאלפי העקורים החוזרים יש סיפור; ילד שחוזר לאביו לאחר שנפרדו לפני הרבה חודשים, אמא המחבקת את ילדיה בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה, והרבה סיפורים עצובים אחרים. הדרך לעזה הרוסה בגלל הטנקים והכלים הכבדים של הצבא הישראלי. כל אחד הולך בקצב שלו ולפי יכולתו, אך כולם מסתכלים רק קדימה ומחכים להגיע כבר ליעדם, העיר עזה. כשמתקרבים לעיר, שומעים מסביב את העקורים מתפלאים, "אלוהים איזה ים יפה יש לעזה", "אני לא מאמינה שהחלום הפך למציאות, התקרבנו לעזה", "סופסוף עזה!", ו־"אלוהים, איך שהאוויר בעזה שונה!". העקורים השבים מנסים ללכת כמה מאות מטרים ולאחר מכן עוצרים כמה דקות למנוחה, וחוזר חלילה. הרס וחורבן בכל מקום מסביב. צדי דרך אלרשיד לשעבר המקביל לים, והאזור הנודע כיום כציר נצרים, הפכו למדבר צחיח. העקורים העוברים באזור תוהים לעצמם, "מה קרה לנו?". לאחר שעוברים מרחק מה, העקורים שואלים אחד את השני, "לאן הגענו? מה המרחק שנשאר?" וכולם מנחמים אחד את השני, "לא נשאר הרבה, עברנו יותר ממה שנשאר קדימה", "עוד מעט נגיע לאזור אלביידר, לא נשאר הרבה עד שנגיע לעזה"...

עזה מברכת את השבים

לאחר צעידה של כשלוש שעות ועייפות אינסופית, ראיתי מרחוק שלט מתנוסס ועליו כתוב "עזה מברכת את השבים". תהיתי, האם אני חולם? האם חלום השיבה התגשם לאחר יותר משנה? אכן, אחרי שבעה קילומטרים צעידה ברגל והתגברות על כל הקשיים והמכשולים, הגענו למטרה הנכספת.

השלט המתנוסס המברך את השבים גרם לנו להרגיש בגן עדן. אכן, מבחינת העזתים, עזה היא גן עדן שלא ניתן להחליפו בכל נכס או פיתוי אחר. לעולם לא אשכח את רגעי המפגש עם בני המשפחה. אהובים נפגשו מחדש, רופאים פגשו את מטופליהם, ורחובות העיר ההרוסה התקשטו בשבים, למרות בכל... חלום השיבה הביתה הפך למציאות, ותוכנית עקירת תושבי עזה והחלפת מולדתם נפלה לאחר מלחמה שנמשכה כמעט 15 חודשים.