יום האדמה, היום בו המנהיגות הצליחה ליצור נקודת איזון בין המאוויים הלאומיים למאוויים האזרחיים של הפלסטינים בישראל

ב-30.3.1976 פתח הציבור הערבי בישראל בשביתה כללית במחאה על מדיניות הפקעת הקרקעות. באותו היום ניסו כוחות צבא ומשטרה למנוע את פעולות המחאה ביישובים הערביים, דבר שהוביל לעימותים, שבמהלכם נהרגו חמישה אזרחים ערבים וכן תושב מחנה הפליטים עין שמס בגדה המערבית, שנהרג בהפגנה בטייבה. אירועים אלו נודעו בהמשך כ"יום האדמה".

בשנת 1975 הכריז שר החקלאות על הפקעת 21,500 דונם, שהיו בבעלות פרטית של אזרחים ערבים. רוב הקרקעות היו באזור הגליל: בסח'נין, בעראבה ובדיר חנא. הפקעה זו באה בהמשך לפרויקט פיתוח הגליל, שבו נכתב כי "הבעיה הייחודית של הגליל היא מיעוט התושבים היהודים לעומת הלא-יהודים, שמהווים 70 אחוז מכלל האוכלוסייה. בשנת 1973 היה מספר התושבים הלא-יהודים בגליל 147 אלף לעומת 62 אלף יהודים". השיח הדמוגרפי הזה לצד החשש של הערבים, המבוסס על ניסיונות העבר, שהיישובים החדשים והמועצות התעשייתיות המוצעות לא יוקמו על קרקע בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, אלא על קרקע פרטית שתופקע מהם, גרמו לתסיסה בקרב הציבור הערבי בישראל (הוועד הארצי להגנה על הקרקעות, 1976). ב-21.5.1975 נערכה בחיפה פגישה ביוזמת המפלגה הקומוניסטית ובנוכחות אישים עצמאיים כדי לדון באפשרויות המאבק, שעומדות לפני הציבור הערבי, לצורך סיכול יוזמת הממשלה. בפגישה הוחלט להרחיב את המאבק, להקים את הוועד הארצי להגנה על הקרקעות ולהזמין את בעלי הקרקעות שהופקעו לאספה בנצרת. באספה הוחלט להרחיב את הוועד ובכך את מעגל המאבק, לזמן אליו את ראשי הרשויות המקומיות הערביות ואת כלל הציבור ולארגן כנס מרכזי בנצרת ב-18.10.1975, נוסף על עשרות כנסים מקומיים.

הכנס שהתקיים בנצרת ב-18.10.1975 היה הגדול ביותר מאז קום המדינה, שערכו האזרחים הערבים בישראל. בכנס זה הורחב הוועד הארצי להגנה על האדמות ונבחרה מזכירות הוועד, שבראשה עמד הכומר שחאדה שחאדה. סליבא ח'מיס  נבחר למזכיר הוועד (הוועד הארצי להגנה על הקרקעות, 1976). בסיכום הכנס נכתב: "אם מדיניות הממשלה לא תשתנה, הוועד הארצי להגנה על האדמות ישקול להכריז על שביתה כללית בכל היישובים הערביים בישראל". בהצהרה זו, שניתנה בשם הוועד הארצי להגנה על האדמות, לא צוין תאריך לשביתה וגם לא הוחלט בוודאות שתהיה שביתה, אך זו הייתה הפעם הראשונה שהאזרחים הערבים איימו להשתמש בכלי זה. בסוף אותה השנה הופקעו 3,000 דונם בכפר קאסם, ובתחילת פברואר 1976 הוצא צו מניעה לבעלי הקרקעות בסח'נין, בעראבה ובדיר חנא להיכנס לאדמותיהם, לאחר שהאזור (אזור מספר 9) הוכרז שטח צבאי סגור. בתגובה לכך ננקטו כמה פעילויות מחאה מקומיות באותם יישובים. 

יום האדמה נסב סביב אחת הסוגיות הסמליות והמהותיות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני – הקרקע. הוא הפך לאחד הימים הלאומיים, שהפלסטינים מציינים בכל מקום שבו הם נמצאים. אירוע זה אינו רק לאומי אלא גם אזרחי, ומכאן להבנתי טמון סוד כוחו. כלומר, מכיוון שהתביעה לזכות על הקרקע היא גם תביעה אזרחית חומרית וגם תביעה לאומית סמלית, היא אינה כרוכה בוויתור על אחד מהם.

בפועל, התביעה המרכזית של יום האדמה לביטול הפקעת קרקע בהיקף 20,000 דונם באזור אל-בטוף הושגה, ואחרי יום האדמה הופסק גם השימוש התדיר בהפקעת קרקעות על פי פקודת הקרקעות. למעשה, הפקעת הקרקעות לא נגמרה אחרי יום האדמה, אבל היא נעשתה על פי חוק התכנון והבנייה, שמאפשר הפקעת קרקע לצורך תכנון, אך בהליך שקוף, שנותן לבעלי הקרקעות את האפשרות להתנגד וגם לקבל פיצויים אחר כך, ובהיקפים פחותים במידה ניכרת ממה שהיה נהוג עד אז. אין זה מפתיע, אפוא, שיום האדמה התקבע כאירוע קולקטיבי, הנוגע לכל אחד ואחת מעצם השתייכותו הלאומית לעם הפלסטיני, גם אם הוא לא הגדיר את עצמו ככזה. לא זו בלבד, אלא זה האירוע הראשון מאז המרד הערבי הגדול, שהיה בין 1936–1939, שהפלסטינים יזמו אותו, התגאו בו ונטלו עליו בעלות. 

אם-כן, ביום האדמה המנהיגות הצליחה ליצור נקודת איזון בין המאוויים הלאומיים לבין המאוויים האזרחיים של הערבים בישראל, ואף הצליחה לאמץ שיח שמקדם את הערבים בשני המישורים. אחד הביטויים לכך הוא שבעקבות יום האדמה נחרץ גורלן של "רשימות הלוויין", שלא לקחו חלק ביום האדמה – רובן לא שרדו במערכת הבחירות של 1977, והאחרונה מהן ששרדה בבחירות 1977 לא שרדה ב-1981.

עצם קיום האירוע לא הבטיח איזון בין המאוויים הלאומיים לבין המאוויים האזרחיים של הציבור. מה שתרם לכך רבות היה, בנוסף, עבודת ההכנה, שנעשתה בהדרגה, דרך השיח שלא זנח את המצדדים בנוסחה המורכבת של האזרחות הישראלית, שדיברה על הקרקע כמשאב אזרחי וכסמל לאומי. המארגנים לא היו בדלנים. הם הקפידו על הפנייה ליהודים וביקשו לגייס גם את דעת הקהל היהודית. לישיבות תמיד הוזמנו יהודים, בדרך כלל היה דובר יהודי אחד לפחות, ולאחריהן יצאו הודעות דוברות בעברית. אסטרטגיית המאבק הזאת התאפשרה, מכיוון שבאותן שנים רק"ח הייתה הסמל של השייכות הלאומית הפלסטינית, ולכן לא חששה מאיבוד לגיטימציה, גם לא מגורמים שאתגרו אותה בפן הלאומי-פלסטיני.

במאמר זה הצבעתי על הנוסחה, לטעמי, להצלחת מאבקם של הפלסטינים אזרחי ישראל, נוסחה שמורכבת בראש ובראשונה מאיזון בין תביעות לאומיות לאזרחיות, בעבודת הכנה קולקטיבית יסודית ובהתארגנות פוליטית יצירתית ולגיטימית. אני טוען שנוסחה זו תקפה גם כיום כחלק מקרב בלימה מול הפשיזם המאפיין את הממשלה השולטת בישראל, והיא דורשת מכלל השחקנים הפוליטיים לצאת מאזורי הנוחות המפלגתיים שלהם ולהציע התארגנויות חדשות, המבוססות על איזון בין הזהות הלאומית הפלסטינית והאזרחית הישראלית, ללא ויתור על אחת לטובת השנייה. 

ד"ר סאמר סויד- מנכ"ל המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי