מהו תפקידם של ישראלים במאבק הפלסטינים נגד הכיבוש?

עמים רבים ניהלו לאורך ההיסטוריה מאבקים לשחרור. לרוב, מדובר בעימות בין שני צדדים מובחנים: הצד החזק והמדכא, והצד המוחלש השואף לשחרור. לצד זאת, כמעט תמיד ישנם יחידים או קבוצות המשתייכים לקבוצה המדכאת השולטת, הבוחרים להתנגד למנגנוני הדיכוי, ולתמוך במאבקו הצודק של המדוכא. תופעה זו בלטה, בין היתר, במאבקם של השחורים בדרום אפריקה נגד משטר האפרטהייד, במאבק האלג'ירים לשחרור מהקולוניאליזם הצרפתי, במאבק השחורים לשוויון בארצות הברית, במאבק האירים לעצמאות מאנגליה, ובמאבקים נוספים אחרים. לכל מאבק ישנם מאפיינים ייחודיים הנובעים מההקשר ההיסטורי, ממאזני הכוחות, מאופיו של הסכסוך ומהפתרונות האפשריים לו. יחד עם זאת, ניתן להבחין בדפוס חוזר כמעט בכל המקרים, הלא הוא התמודדות מובילי המאבק עם שאלת שיתוף הפעולה עם גורמים מתוך המחנה המדכא, אשר מבקשים לתמוך במאבקם, ולהתנער מהפעולות של הקבוצה אליה הם משתייכים.

המאבק האלג'ירי

למרות שהאלג'ירים עצמם הובילו את התנועה לשחרור אלג'יריה, מיעוט של פעילים צרפתים – קומוניסטים, שמאלנים ואינטלקטואלים – שיתפו פעולה עם החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה (FLN), והקריבו את חייהם למען עצמאות אלג'יריה. הפעילים הצרפתים תמכו במאבק לשחרור מהשלטון הקולוניאלי הצרפתי, למרות שהרוב המכריע של המתיישבים הצרפתים (המכונים פייה-נואר) ומדינת צרפת התנגדו לעצמאות אלג'יריה.

רבים מהפעילים הצרפתים נחשבו לבוגדים בעיני השלטון הצרפתי, אך נזכרים בספרי ההיסטוריה האלג'ירית כבני ברית חשובים למאבק, כגון: רשת ז'אנסון (Francis Jeanson & The Jeanson Network), פרנאן איבטון (Fernand Iveton), ואנרי מאיו ( (Henri Maillot). פעילים צרפתים אלה סייעו לתנועה לשחרור אלג'יריה באספקת נשק וכסף, ואף ביצעו פעולות התנגדות מזויינת בעצמם. ישנן דוגמאות רבות נוספות לפעילים ופעילות צרפתיים שנאבקו למען אלג'יריה, כגון: ז'יזל חלימי (Gisèle Halimi), עורכת דין צרפתייה ילידת תוניסיה, שהתפרסמה בזכות הגנתה על לוחמי ה־FLN בבתי המשפט, ונאבקה לחשיפת העינויים שביצעו הצרפתים בעצירים אלג'ירים; ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר (Jean-Paul Sartre & Simone de Beauvoir) שני אינטלקטואלים צרפתיים חשובים ביותר שכתבו מאמרים חריפים בגנות הקולוניאליזם, והגנו על מאבק ה־FLN. יתרה מזאת, סארטר היה יעד לניסיונות התנקשות מצד OAS (ארגון טרור צרפתי שהתנגד לעצמאות אלג'יריה).

הלבנים והמאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה

"המאבק נגד הקולוניאליזם הוא לא רק מאבק על האדמה, אלא על השבת הזהות, הכבוד, והאנושיות שנלקחו מהמדוכאים. במאבק הזה, יש צורך לשבור את המחיצות בין מדכאים ומדוכאים לשם בניית עתיד חדש".

פרנץ פאנון, מתוך "מקוללים עלי אדמות"

המיעוט הלבן שהצטרף למאבקם של השחורים נגד האפרטהייד בדרום אפריקה זכה לתגובות מעורבות מצד הרוב השחור. רבים מהשחורים קיבלו את המיעוט הלבן התומך כבני ברית, אך במקביל, עלו גם חששות, ספקות, ואף התנגדויות מצד חלק מהפעילים. למרות זאת, לבנים רבים השתלבו במאבק והפכו לדמויות מפתח בו.

בין הפעילים הבולטים ניתן למנות את ג'ו סלובו, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הדרום-אפריקאית ומפקד הזרוע הצבאית של הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC); רות פירסט, עיתונאית ואקטיביסטית שנרצחה על ידי המשטר הלבן בשל פועלה; הלן סוזמן, חברת פרלמנט לבנה שהתנגדה לאפרטהייד מבפנים; ואלן פטון, סופר וליברל שקרא לביטול ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה.

מנהיגים שחורים, ובראשם נלסון מנדלה, תמכו בהשתלבותם של לבנים במאבק, מתוך הבנה שהמאבק מכוון נגד משטר האפרטהייד, ולא נגד הלבנים עצמם. ה־ANC פעל כתנועה רב-גזעית, וקלט לשורותיו לבנים שהתנגדו למשטר. בעיני רבים, שימשה נוכחותם של לבנים במאבק עדות לכך שהאפרטהייד אינו עניין מקובל, אפילו בתוך הקהילה הלבנה.

למרות התמיכה הרחבה, חלקים מתנועות השחורים חששו משיתוף פעולה עם לבנים בשל החשד להסתננות סמויים מטעם המשטר, הבדלים בחוויות החיים, או בשל גישות יותר מיליטנטיות בקרב חלק מהקבוצות הלוחמות. יחד עם זאת, לבנים רבים הוכיחו את מחויבותם למאבק, וחלקם אף הקריבו את חייהם למען שחרור דרום אפריקה מאפרטהייד.

לאחר נפילת משטר האפרטהייד בשנת 1994, הוביל מנדלה ו־ANC מדיניות פיוס, מתוך כוונה לבנות יחדיו מדינה דמוקרטית משותפת. "ועדת האמת והפיוס" הכירה בפועלם של לבנים שהשתתפו במאבק, ורבים מהם הוכרו כגיבורים לאומיים, ואף השתלבו בהנהגת המדינה החדשה.

התנועה לזכויות האזרח בארה"ב (1950-1960)

למרות שבעיקר אפרו-אמריקאים הובילו את המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית, מילאו בו תפקיד משמעותי גם לבנים רבים – אקטיביסטים, פוליטיקאים, אנשי דת, ואזרחים. חלק מהאקטיביסטים הלבנים שילמו מחיר אישי כבד שהתבטא בפיטוריהם מעבודתם, מעצרם, תקיפות נגדם, ואף אובדן חיים. רבים מהלבנים היו מעורבים במאבק לביטול ההפרדה הגזעית והבטחת שוויון זכויות הצבעה, ופעלו במסגרת ארגונים מרכזיים, כגון האגודה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים (NAACP), הוועידה הדרומית למנהיגות נוצרית (SCLC), והוועדה המתאמת לסטודנטים לא-אלימים (SNCC).

מרטין לותר קינג, המוביל המרכזי של תנועת זכויות האזרח בארה"ב, דגל במאבק משותף של שחורים ולבנים למען צדק ושוויון. האסטרטגיה של קינג התבססה על מחאה לא-אלימה ושיתוף פעולה בין-גזעי, ותרמה משמעותית לחקיקתם של חוקים היסטוריים בארה"ב, כגון חוק זכויות האזרח (1964), וחוק זכויות ההצבעה (1965).

בארה"ב, כמו במאבקים אחרים לשחרור ולצדק חברתי, הצטרפו אנשים מהקבוצה השולטת לקבוצת המדוכאים, ולעיתים מילאו בה תפקיד מרכזי. יחד עם זאת, ועל רקע ההיסטוריה של הדיכוי והפערים החברתיים שהתקיימו בין שתי הקבוצות, התקבלה נוכחות הלבנים במאבק בהערכה ובחשדנות, בעת ובעונה אחת.

קינג קרא לכל אדם בעל מצפון להצטרף למאבק – ללא קשר לגזע אליו הוא משתייך, וראה בלבנים שתמכו בתנועה שותפים חיוניים להצלחתה. קינג האמין שניתן להשיג שינוי חברתי אמיתי רק באמצעות סולידריות בין-גזעית, והעריך את תרומתם של אקטיביסטים לבנים שלקחו חלק פעיל במאבק, כגון: ג'יימס צ'ייני, אנדרו גודמן ומייקל שוורנר, שלושה פעילים שנרצחו במיסיסיפי בשל מעורבותם במאבק לשוויון בזכויות האזרח. יחד עם זאת, קינג לא היסס למתוח ביקורת על אלו שהביעו תמיכה עקרונית במאבק, אך נמנעו מלקחת חלק פעיל בה.

ישראלים התומכים במאבק הפלסטיני- בין המציאות הפוליטית והבחירה האישית

רוב הישראלים החיים כיום בארץ הם צאצאיהם של מהגרים קולוניאליים יהודים שהגיעו לארץ בגלי הגירה מאורגנים, או מתוקף חוק השבות המעניק זכויות על בסיס אתני-גזעי ליהודים בלבד. אמנם הישראלים נולדו למציאות שהם לא בחרו בה, הם יצטרכו להתמודד עם שאלות מהותיות שיעצבו את עתידם. האם הם יבחרו לקחת חלק במציאות הקיימת, לשמר את מנגנוניה, וליהנות מזכויות היתר שהיא מעניקה להם? או יבחרו לפעול נגדה ולשלם מחיר אישי עבור שינוי המציאות?

מה שכונה "השמאל" הישראלי הורכב בעיקר מהתארגנויות פוליטיות שהגדירו את עצמן כשמאל ציוני. גם כאשר התארגנויות אלה קראו לסיום הכיבוש, נותר השיח ממוסגר בצורך להבטחת אופייה היהודי של מדינת ישראל, תוך התעלמות מהעובדה שמרבית הפלסטינים שגורשו בשנת 1948 אינם רשאים לשוב למולדתם. בכך, חתר השמאל הציוני לשימור המבנה האתנו-לאומי של ישראל, תוך ניסיון למניעת ההידרדרות למשטר אפרטהייד גלוי העלול לפגוע בדימוי הבינלאומי של מדינת ישראל. למעשה, לא הייתה כאן ביקורת מהותית על ההיגיון הקולוניאלי של המפעל הציוני, אלא מחלוקת על הדרך הראויה לשמר את שליטת ישראל במרחב. הוויכוח בין שמאל ציוני לימין משיחי אינו על העקרונות, אלא על הטקטיקה: האם די בטיהור האתני שבוצע בשנת 1948, או שיש להמשיך ולגרש את הפלסטינים מהגדה המערבית, עזה, ואף מתוך ישראל.

לצד זאת, היו בעבר התארגנויות שמאל רדיקליות כמו "מצפן", "יש גבול", "תעאיוש" ו־"לוחמים לשלום", שקיימו קשרים עם גורמים פלסטיניים, ואף זכו להכרה מצד אש"ף כבני ברית פוטנציאליים. פעילים ישראלים שהשתתפו בהפגנות בגדה ובעזה שילמו לעיתים מחיר אישי כבד, אך היוו מיעוט בתוך החברה הישראלית.

כיום, ישראל שולטת, הלכה למעשה, בכל המרחב שבין הים לנהר, ומרחיבה באופן מתמיד את ההתנחלויות בגדה המערבית. מספר המתנחלים בגדה המערבית צמח מ־100 אלף בתקופת הסכם אוסלו, לכ־700 אלף כיום. רבים מהמתנחלים חמושים ומגובים על ידי המדינה, ומשולבים בצמרת השלטונית והצבאית. מנהיגי הימין המשיחי, שבעבר עטפו את רעיונותיהם בסיסמאות מעורפלות, מדברים כיום בגלוי על טיהור אתני ועליונות יהודית. למרות זאת, "הקהילה הבינלאומית" ממשיכה להיאחז באשליית פתרון שתי המדינות, למרות שהמציאות בשטח הפכה פתרון זה לבלתי אפשרי מכבר.

אז, מה כן?

כיום חיים בשטח שבין הים לנהר כ־7 מיליון יהודים ו־7 מיליון פלסטינים (נכון לסוף שנת 2023). כלל היהודים, כולל מתנחלי הגדה המערבית, הם אזרחים ישראלים בעלי זכויות מלאות, בעוד שהפלסטינים מפוצלים לקטגוריות שונות, ומעמדם המשפטי מובחן ונחות מהישראלים. פליטים פלסטינים רבים עדיין חיים מחוץ לגבולות המדינה ומנושלים מהזכות לשוב לארצם. בפועל, מדובר במציאות של מדינה אחת בשליטה ישראלית, עם משטר אפרטהייד מובנה.

הצעירים הישראלים; הדור השלישי או הרביעי להתיישבות הקולוניאלית, לא בחרו להיוולד למציאות הזו, כשם שהצעירים הפלסטינים לא בחרו להיוולד בגדה, בעזה, או בגלות במעמד משפטי מדוכא. יחד עם זאת, כולם צריכים לבחור כיצד הם מתייחסים למציאות המורכבת הזו. האם לשתף איתה פעולה, או להתנגד לה?

בדומה למאבק שהוביל ANC בדרום אפריקה, גם כאן, יש להיאבק נגד משטר האפרטהייד, נגד עליונות גזעית, ולמען פירוק המערכת השלטונית שמנציחה אותם. ההבדל בין יהדות לבין ציונות הובחן לאורך ההיסטוריה של ההתנגדות הפלסטינית. לכן, השאלה אינה אם יש מקום למאבק משותף עם ישראלים, אלא מהם התנאים שיבטיחו ששיתוף פעולה כזה אכן יקדם שחרור ושוויון.

חשוב להבין שאין כאן סימטריה בין הצדדים, ואין שוויון בין הפעילים הפלסטינים לישראלים. המודעות לחוסר הסימטריה היא קריטית. ישראלי הבוחר לקחת חלק במאבק אינו "תומך מבחוץ", אלא אדם הלוקח אחריות על המערכת שהוא נהנה ממנה, ומופעלת בשמו. בזמן שהפלסטיני נאבק על חירותו, הישראלי נאבק כדי לא לקחת חלק פעיל בשימור משטר האפרטהייד ובפשעים הנעשים בשמו. מדובר בשותפות פוליטית ומעשית, אך לכל צד יש תפקיד שונה המעוצב מתוך המציאות הלאומית וההיסטורית של כל אחד מהם.

במקום להציע "פתרון מוגמר לסכסוך", אנסה להניח כאן עקרונות בסיס שעליהם ניתן לבסס התנגדות משותפת. לא מדובר בפתרון מוגמר, אלא במסגרת חשיבתית שחייבת להיכלל בכל חזון לשינוי:

• הכרה מלאה בעוול ההיסטורי שנגרם לעם הפלסטיני עם הקמת מדינת ישראל, כולל גירושו ונישולו מאדמתו. הכרה זו חייבת להיות מלוּוה בלקיחת אחריות ממשית ובנכונות לפעול לתיקון העוול – תוך צמצום ככל האפשר של יצירת עוולות חדשות. חלק בלתי נפרד מתיקון זה הוא חלוקה מחדש של המשאבים, ובראשם הקרקעות, תוך יצירת מנגנון צדק חלוקתי שיבטיח גישה שוויונית לכל תושבי הארץ. ברגע שיהיה רצון פוליטי אמיתי, ניתן למצוא נוסחאות מעשיות למנגנון כזה.

• הכרה בזכותם של שני העמים לחיות במרחב הזה. הפלסטינים – מתוקף היותם העם היליד של הארץ, כולל הפליטים הפלסטינים החיים מחוץ לגבולות, וכן המיעוט היהודי-פלסטיני שחי כאן לפני הציונות. זכותם של היהודים הישראלים נובעת מתוקף היותם בארץ במשך כמה דורות.

• שחרור מהתפיסה ששליטה יהודית היא כורח קיומי. הרעיון כי מדינה יהודית היא התנאי להמשך הקיום היהודי בארץ הוא שגוי ומנציח את הדיכוי. שימור העליונות המבוססת על גזע מבטיח את המשך ההתנגדות פלסטינית כל עוד הם נדרשים לחיות כנחותים בארצם. החזון של שלום וצדק חייב להכיר בפלסטינים וביהודים כשני עמים שווים, ולבסס שותפות פוליטית, במקום משטר המבוסס על עליונות יהודית. צדק ושוויון אינם ויתור של צד אחד לטובת השני – הם אינטרס משותף של שני העמים. רק חברה שבה לא מתקיימים מנגנוני דיכוי המעניקים זכויות יתר ליהודים תוכל להבטיח יציבות וביטחון.

• גיבוש מנגנון שלטוני חדש שישקף את קיומם וצורכיהם החומריים והתרבותיים של שני העמים החיים כאן, לצד המיעוטים הנוספים. על המנגנון להבטיח שהעוול ההיסטורי שנגרם לפלסטינים יתוקן, לא באמצעות יצירת עוולות חדשות, אלא מתוך שותפות וחלוקה צודקת של הכוח והמשאבים.

מספר הישראלים המחזיקים בדעות המבוססות על התודעה הזו ופועלים לפיה הוא קטן מאוד. רוב הישראלים, גם אם אינם רואים את עצמם כך, הם שותפים פעילים, או פסיביים, במערכת האפרטהייד. יחד עם זאת, חשוב בעיניי שהעמדה הפלסטינית תהיה עקרונית ומבוססת על עקרונות ברורים. הגישה הנכונה צריכה לכבד ולעודד התנגדות משותפת, אך בהתבסס על עקרונות נכונים. המאבק הוא נגד האפרטהייד, ויש לנהל אותו בשיתוף פעולה עם כל מי שמתנגד לו.