עם ישראל חי ומהונדס תודעתית

זו לא הפעם הראשונה שאדם ישראלי – שכביכול, אמור להיות מודע, בקיא ורחב אופקים, במיוחד מאז תחילת מלחמת ההשמדה – שואל אותי: "למה אתם, האינטלקטואלים הפלסטינים אזרחי ישראל, שתקתם אל מול הטבח שביצע בשאר אל-אסד בעם הסורי, ובבני עמכם הפלסטיניים, במחנות הפליטים? למה אתם מאשימים רק את ישראל בהשמדה בעזה?"

לא רציתי להעליב את בן שיחי, או לומר את דעתי באותו רגע – הוא פשוט אינו יודע. לא רציתי לענות שהוא לא שמע אותנו מביעים את עמדותינו, לא קרא את המאמרים שפרסמנו, ולא הכיר את האופן שבו המלחמה בסוריה השפיעה על הפלסטינים כאן. הוא פשוט שומע רק מה שערוצי הטלוויזיה הישראליים משדרים, ומה ש־"ישראל היום" ו־"ידיעות אחרונות" מפרסמים.

בלבי, הרגשתי שבן שיחי גזל ממני יותר מעשור. עשור שבו המהפכה הסורית, הטבח המתמשך, והחורבן שהשאיר אחריו המשטר הסורי, היו חלק מחיי. השאלות הציבוריות שהעסיקו אותי, הכתיבה שלי, השיחות שלי עם חברים, והמשברים האישיים והחברתיים שמסביבי עסקו כולם במתרחש בסוריה.

הזעזועים שעברו על סוריה חלחלו עמוק אל תוך החברה הפלסטינית בכל מקום, וגם כאן. הם הולידו עימותים אלימים בין תומכי המהפכה למגיני המשטר שטענו שאל-אסד הוא המגן האחרון על הכבוד הלאומי הערבי מול ישראל ואמריקה. פילוגים פרצו בתוך משפחות, קשרים נותקו, מלחמות חרם פרצו בזירה התרבותית, והשמאל הערבי חווה מפולת מוסרית בגלל תמיכתו במשטר אל-אסד באופן שלא ניתן היה להבין, או למחול עליו.

בעקבות המתקפה הכימית על ע'וטה, קרב חלב, והעקירה ההמונית, נקרעו חברויות ותפיסות עולם. האינטלקטואלים הפלסטינים לא שתקו במשך כל התקופה הזו. להיפך, הם כתבו, פעלו, התעמתו, ושילמו מחיר כבד.

לכן, כשישראלי שואל אותי "למה שתקנו" ומעמיד פנים שאכפת לו מהמתים בע'וטה של דמשק, אני יודע שהוא פשוט חוזר על דברים שהוא שמע בטלוויזיה. גם אם בן שיחי מתהדר בביקורתיות כלפי התקשורת בארצו, הוא בסופו של דבר מאמץ את "נרטיב ההשוואה" הישראלי שלפיו ישראל מוסרית יותר, ו־"העולם שתק מול אל-אסד, אבל מבקר את ישראל". הטענה הזו אינה רק שקרית – גם אנחנו לא שתקנו, וגם העולם לא שתק – אלא שהשקר הזה הומצא כדי להצדיק טבח אחד באמצעות טבח אחר.

אם אנו, הפלסטינים, למדנו משהו מהאביב הערבי ומהטראומה הסורית, הרי הלקח שלמדנו הוא שאין לסמוך על אף תקשורת ממסדית; לא ערבית, לא מערבית, ולא ישראלית. אנחנו למדנו לקרוא בין השורות, לשאול מי מממן כל אתר חדשות, ומה האינטרס שלו כדי לבנות לעצמנו מרחב שלישי, מרחב של עובדות, פרשנות, וקול חופשי.

החברה היהודית בישראל עברה בעשורים האחרונים תהליך אדיר של הנדסת תודעה, שהגיע לשיאו אחרי השבעה באוקטובר. תהליך זה הפך את התקשורת לדוברת של הקונצנזוס הלאומי – מלבד ויכוחים פנימיים בין יהודים על מערכת המשפט או השלטון. במציאות מייאשת זו, דווקא האזרחים הערבים בישראל הצליחו להימלט מהמלכודת הזו, בגלל הדרתם, הפקפוק בהם והחשדנות כלפיהם. לכן, כשאנחנו מדברים על השמדה, הישראלים באמת לא מבינים למה אנחנו מתכוונים. או, גרוע מזה: הם לא רוצים להבין.

ככל סכסוך אלים, מלחמת ההשמדה בעזה אינה מתרחשת רק בשדה הקרב, אלא גם במרחב התודעה הציבורית. האופן שבו המלחמה מיוצגת בתקשורת מעצב עמוקות את תפיסת המציאות של הציבור ומשפיע על עמדותיו. אי לכך, הוא מעצים, או לחלופין, ממתן את הקיטוב. הציבור היהודי בישראל נחשף בעיקר לערוצי התקשורת הישראליים, בעוד הציבור הערבי-פלסטיני בישראל, וכן הציבור הערבי הרחב, צורך גם תקשורת פאן-ערבית. 

ערוצי התקשורת הישראלים ממוקדים בנרטיב הביטחוני הישראלי, כל אחד בדרכו ובאינטנסיביות משתנה. הדגש הוא על הצדקת המבצעים הצבאיים, ההגנה העצמית מול איום "הטרור", סבלם של תושבי העוטף ונפגעי הטילים, ועל גבורת החיילים. אם ישנו סיקור אודות ההרוגים הפלסטינים ומעשי הטבח היומיים, הוא מוצג בדרך כלל כתוצאה לגיטימית של פעילות צבאית נגד ארגוני טרור, או מלווה בטענה על שימוש של חמאס באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי. ניתוחים ופרשנויות נוטים לחזק את הקונצנזוס הלאומי סביב מטרות המלחמה, גם אם קיימת ביקורת מסוימת על התנהלות הממשלה או הצבא.

הנדסת התודעה לא מוגשת תמיד בצורת תעמולה בוטה ודיקטטורית. הנדסת התודעה מתקיימת היום באופן מתוחכם ועדין יותר, ולעיתים קרובות לא במודע, גם בערוצי תקשורת הנחשבים כ־"מיינסטרים" ו־"אובייקטיביים". התקשורת המרכזית בישראל משחקת תפקיד מכריע בעיצוב תפיסת המציאות של הציבור היהודי, לא רק דרך דיווח ישיר, אלא גם באמצעות מסגור, הדגשה, השמטה, ובחירת מרואיינים.

נקודת המוצא של מרבית העיתונאים והמערכות בערוצים המרכזיים בישראל היא הקונצנזוס הביטחוני הרחב. לפי הקונצנזוס הזה, ישראל מצויה במאבק הישרדות מול איומים קיומיים, ופעולות הצבא נועדו להגן על אזרחי המדינה. התפיסה הזו עמוקה ושורשית בחברה הישראלית, ומשמשת כעדשה שדרכה המידע מסונכרן ומנותח. כאשר קונצנזוס זה נהיה האקסיומה הבסיסית, כל סטייה ממנה נתפסת כחריגה, וכפועל יוצא, אופן הסיקור מושפע.

הנדסת התודעה התקשורתית בישראל מתבטאת במסגור מתמשך של המלחמה בעזה כמבצע הגנתי או מלחמת אין ברירה, תוך שימוש במונחים שמצדיקים את הפעולה הצבאית, ובהדרה שיטתית של מונחים כמו "כיבוש", "מצור" או "השמדה". דרך בחירת טרמינולוגיה מסוימת – "מחבלים" במקום "לוחמי חופש", "תשתיות טרור" במקום "בנייני מגורים" – נבנית תמונה נפשית שמשרתת את הנרטיב הישראלי. התקשורת מדגישה את הסבל הישראלי באופן בלעדי ומציגה את חמאס כישות חד-ממדית מרושעת. בכך, התקשורת מתעלמת מההקשר הרחב או מהתמיכה הציבורית שהיא זוכה לה. סבלם של הפלסטינים מוצג לעיתים באופן יבש, כמספרים בלבד, ולעיתים מוצנע או מלווה בהאשמה עקיפה כלפי חמאס. נעשה מאמץ מכוון או בלתי מודע לשמר את תחושת הצידוק העצמי, בין אם על ידי צמצום מראות קשים, ובין אם דרך הצגת "חיים נורמליים" בעזה. פרשנויות וניתוחים ניתנים לרוב מפי אנשי ביטחון המהדהדים את הקונצנזוס הלאומי, בעוד שקולות ביקורתיים כמעט ואינם נוכחים. התוצאה היא תודעה ציבורית חד-צדדית שמחזקת את התמיכה בלחימה ומקהה את היכולת לראות את סבלו של האחר. הציבור מאמץ תפיסה מעוותת של המציאות – תודעה כוזבת – שבה הפלסטינים נתפסים כאשמים בבלעדיים למצבם, ופעולות הצבא נתפסות כהכרח בלתי נמנע. אין בכך בהכרח קונספירציה מודעת מצד העיתונאים, אלא תוצר של הטמעת הנרטיב הלאומי, ושל הלחצים הפנימיים במערכת. בפועל, זהו מנגנון עיצוב תודעה שמעמיק את הקיטוב, משתיק קולות אחרים, ומשמר את התמיכה הפוליטית במלחמה תוך טשטוש המחיר ההומניטרי.

ראג'י בטחיש- סופר וחוקר קולנוע