כתבות
ברגע שבו שמעה את שמה בכריזה הקוראת לה להתייצב במעבר רפיח, רותאנא אל-רקב נשמה לרווחה. מאז יצאה מעזה במהלך הפסקת האש השנייה לפני 11 חודשים, היא ממתינה באל-עריש המצרית, בתקווה לשוב לרצועה.
מבחינתה, החזרה לעזה אינה רק חזרה גיאוגרפית. זו חזרה לאימהותה, לביתה, לזיכרונותיה. היא ציפתה לדרך מורכבת, במיוחד למפגש עם חיילים ישראלים, אך לדבריה לא העלתה בדעתה שתיתקל בחקירה צולבת ובאיומים שלא תשוב לעולם לעזה.
בבוקר 2 בפברואר הגיעה אל-רקב לטרמינל המצרי במעבר רפיח. להפתעתה, סיימה במהירות את ההליכים הרשמיים. בשעה עשר בבוקר החלו השבים ללכת ברגל לכיוון הטרמינל הפלסטיני, ואז נעצרו. במשך שמונה שעות המתינו בשטח שבין שני הצדדים, עד השעה שש בערב. כשנפתח השער לבסוף, הותרה כניסת אוטובוס אחד בלבד, שהסיע 12 חולים. יתר השבים הוחזרו לאל-עריש.
בצד הפלסטיני קיבלו את פניהם צוותים מטעם משלחת האיחוד האירופי ונציגי הרשות הפלסטינית. לדבריה, הבדיקה הייתה קפדנית במיוחד. "ביקשו מאיתנו להשאיר הכול מאחור — מים, אוכל, צעצועים". השבים הוזהרו כי כל פריט נוסף עלול לשמש עילה למניעת כניסתם, והורשו לשאת מזוודת בגדים אחת בלבד.
ההמתנה באולם נמשכה 12 שעות נוספות. לאחר מכן התבקשו לצאת רגלית, וצעדו כ-15 דקות בדרך חשוכה עד שהגיעו לאוטובוס. הנהג, פלסטיני, נאסר עליו לשוחח עמם. שני כלי רכב צבאיים ישראליים ליוו את הנסיעה. כעבור כשעה וחצי עצר האוטובוס סמוך לאזור מורג, מערבית לרפיח.
"שם הכל השתנה", סיפרה. לדבריה, מחסום שהוקם במקום אויש על ידי קבוצה שכינתה עצמה "היחידה ללוחמה בטרור". אנשיה היו רעולי פנים. "זיהיתי שני גברים ואישה אחת. הם קיבלו הוראות ישירות מהצבא הישראלי", טענה.
רותאנא, אמה ואישה נוספת בשם מונא הורדו מהאוטובוס. האוטובוס המשיך בלעדיהן.
לדבריהן, נאמר להן כי מדובר בהליך קצר. "כיסו את עיניי ואזקו את ידיי". היא הובלה לחקירה ונשאלה מדוע היא מבקשת לחזור לעזה. "אמרתי שאני רוצה לחזור לילדיי ולמולדתי". בהמשך, נאמר לה כי ילדיה עלולים להילקח ממנה וכי תגורש מהרצועה. לאחר מכן הוצע לה כי ילדיה יובאו אליה, בתנאי שלא תשוב לעזה. "זו הייתה סחיטה".
החקירה נמשכה כשלוש שעות. רותאנא נשאלה גם על חמאס ועל כספים המועברים אליו. היא הכחישה כל קשר. לדבריה, קצין ישראלי אמר לה: "תוכנית השלום ששמעתם עליה אינה קיימת. אנחנו נכבוש את עזה ונגרש את כל תושביה. אף אחד לא יהיה בטוח".
בסביבות אחת בלילה הגיעה למתחם הרפואי נאצר בח'אן יונס, שם המתינו לה בני משפחתה. "ברגע שחיבקתי אותם שכחתי הכול", אמרה. "אי אפשר לנטוש את המולדת".
סיפורה של רותאנא אינו יחיד. סבאח וחמש בנותיה יצאו מאל-עריש ביום הראשון שבו הותרה חזרת פלסטינים לרצועה. גם הן השלימו במהירות את ההליכים בצד המצרי, אך עם הגעתן לצד הפלסטיני נדהמו לגלות כי האולמות המוכרים שוטחו, ובמקומם הוצבו קרוונים מברזל.
האוטובוס שלהן נעצר אף הוא במחסום "היחידה ללוחמה בטרור". לאחר בדיקת הנוסעים, כך סיפרה, חיילת ניגשה והציעה להם "לבחור לחיות באזורים שבשליטת המיליציות" באמצעות הרשמה לקישור אלקטרוני. בהמשך נלקחה סבאח לחקירה.
"אזיקו אותי, כיסו את עיניי ואילצו אותי לפשוט את הסוודר למרות הקור", סיפרה. החקירה נמשכה כשעה וחצי והתמקדה באנשים שהיא מכירה. לדבריה, נשפכו עליה מים קרים ואיימו שלא תשוחרר. לבסוף הוצע לה "סיוע בהגירה מעזה" או שיתוף פעולה. "אמרו לי: אנחנו צריכים שתהיי האוזניים והעיניים שלנו". היא שוחררה לאחר התערבות צוות מטעם האיחוד האירופי שהגיע לאוטובוס שבו המתינו בנותיה. הדרך כולה נמשכה כ-22 שעות של המתנה, בדיקות וחקירה. "זה ניפץ את אשליית השיבה הבטוחה", אמרה.
לפי נתוני התנועה במעבר רפיח ומשרד הבריאות הפלסטיני, מאז פתיחתו המחודשת ב־2.2.2026 ועד 8.2.2026, 145 חולים ומלווים עזבו את רצועת עזה דרך מעבר רפיח, ורק 98 תושבים חזרו לרצועה, למרות ההסכם שגובש שקובע שיש להתיר את יציאתם של 150 פלסטינים מדי יום – 50 חולים ו־100 מלווים – וחזרתם של 50 תושבים.
לצד העדויות על קשיי השיבה, ישנם חולים ופצועים שעדיין ממתינים לאישור יציאה מהרצועה, אחת מהם היא ניסאן שאהין, בת 23, שנישאה כחודש וחצי לפני שביתה בבית חאנון הופצץ במאי 2025. היא הייתה בתחילת הריונה. ניסאן חולצה מההריסות פצועה בכל חלקי גופה. הפגיעה בראשה הייתה הקשה ביותר והותירה אותה ללא יכולת לדבר או לנוע.
למרות מצבה והריונה, עברה סדרת ניתוחים להצלת חייה. בחודש השביעי עברה ניתוח קיסרי, אך התינוק שרד שבוע אחד בלבד באינקובטור. ניסאן בוכה ללא הרף. היא לא מדברת ולא יכולה לנוע בכוחות עצמה. היא סובלת מפגיעה חמורה בעמוד השדרה ובמרכזי החישה במוח, ונזקקת לטיפול רפואי שאינו זמינן בעזה. "אנו מחכים לפתיחת המעבר", אומרת אמה. "כל עיכוב עלול להחמיר את מצבה".
הערות