אומנות בזמן המלחמה | האומנית מייסא יוסף מציירת את סבלו של העם הפלסטיני

השיח על הנכּבה והעקירה בשנת 1948 חרוט בזיכרונה של מייסא יוסף. זיכרונותיה מהשיחות עם סבתה, שליוו את ילדותה, נושאים תמיד פרטים על המסע הקשה לעזה, לאחר שכוחות הכיבוש גירשו את משפחתה מביתם. סיפורים אלו, שהיו בעבר חלק מן ההיסטוריה המשפחתית, הפכו עבור מייסא למציאות חיה, אותה היא חווה על בשרה בכל צעד ושעל, במיוחד בעיצומה של המלחמה האחרונה.

מייסא יוסף, אומנית חזותית מדיר אלבלח, אם לשלושה ובוגרת הפקולטה לאומנויות, מציירת מאז ילדותה. את דרכה המקצועית החלה בסטודיו קטן שהקימה בבית מגוריה, אך הצעד הראשון שלה בזירה הציבורית התרחש בשנת 2005, עם ציור פחם על הנכּבה הפלסטינית. למרות שהייתה סטודנטית לסיעוד, עבודתה נתקבלה בהערכה רבה על ידי מבקרי התערוכה.

לאחר תקופה קצרה בעבודת הסיעוד, חזרה מייסא לתשוקתה האמיתית. היא נרשמה לפקולטה לאומנויות והעמיקה את כישוריה, ובסיום לימודיה פתחה בקריירה אומנותית עשירה ומגוונת. מאז השתתפה בתערוכות מקומיות ובינלאומיות – מירדן ועד אנגליה, ממצרים ועד גרמניה.

מזה 14 שנים היא יוצרת בטכניקת הקולאז', משלבת חומרים ממוחזרים – נייר, קרטון ובדים – ומעניקה להם חיים חדשים כמרכיב מרכזי בשפה האומנותית שלה.

נקודת השבר הראשונה

מייסא מתארת את חייה לפני המלחמה: "חיינו בשגרה רגילה, אני ואם לשלושה ילדים. הילדים הלכו לבתי הספר, ואני ביליתי את ימי בציור. עם פרוץ המלחמה, החיים נעצרו – כמו מחוגי שעון שקפאו בפתאומיות. אחת מבנותיי נולדה בתנאים קשים, והקיום הפך למאבק תמידי ומתיש."

ה-21.8.24 היה עבור מייסא נקודת שבר וחורבן אישי: איום הפגזה על ביתה אילץ אותה לפנות את ביתה במהירות, יחד עם בן זוגה ושלושת ילדיה. "הדמעות מילאו את עיניי. הסתכלתי על ציוריי בכאב ועצב, קיוויתי לקחת אותם, אך זה היה בלתי אפשרי. לאן אקח אותם?"

לאחר שלושה ימים נודע לה כי ביתה נשרף ונהרס כליל. שנים של בנייה, יצירה וטיפוח נפלו כתוצאה מההריסות, אך מייסא בחרה להמשיך ולחפש אחר עבודותיה תחת הריסות הבית.

לצייר למען הקהילה

במהלך המלחמה פתחה מייסא את דלתות הסטודיו בפני ילדים עקורים. לפני שעזבה את ביתה עבדה עם למעלה מ-70 ילדים, ולאחר חזרתה המשיכה לעבוד עם 35 ילדים בגילאי 7–13. הסדנאות מספקות להם פורקן רגשי, מקום לבטא את האנרגיה השלילית ולעבד את טראומת המלחמה.

למרות רעשי הפיצוצים וההפגזות, מייסא מתעקשת על המשך הפעילות, שכן הילדים כמהים לקבל כלים להתמודד עם הקושי והכאב.

אנחנו הפלסטינים בני אדם, בשר ודם

מעבר לאובדן האישי והקושי המשפחתי, מייסא סובלת גם מקטיעת הקריירה האומנותית שלה. תערוכותיה האחרונות היו בסן פרנסיסקו ובטורקיה, אך עבודות רבות נשארו מאחור בעזה.
"ציוריי עפו בשמיים, נסעו מכאן ופרצו את המצור על עזה, ואני נשארתי מאחור," היא אומרת.

עבודותיה מלאות בסמלים ואייקונים: ירושלים שמגיעה בעזרת בלונים לעזה, דימויים של חוסן ותקווה בתוך מציאות של הרס.

לסיכום, מייסא אומרת: "אנחנו לא רק מספרים סטטיסטיקות. המספרים עולים מדי יום – הרוגים, פצועים – אך לכל אחד מאיתנו יש סיפור, חלום ושאיפה. אנחנו בני אדם."