ילדים פלסטינים בקו האש

בצל רצח התינוק סאם אבו היכל בחברון, דו"ח שפורסם ביום הילד חושף את מימדי הפגיעה בילדים בעזה ובגדה. 

אי אפשר לתאר את ההלם של האב פהד כשחולצתו התמלאה בדמו של תינוקו סאם, שאיתו שיחק רק רגעים ספורים קודם לכן. באותן שניות קצרות, עבר סאם פהד אבו היכל מחיק אביו ונוסף לרשימה ארוכה של ילדים פלסטינים שכדורי הרובה חטפו לפני שהכירו את העולם מעבר לפני אמותיהם ואבותיהם. הוא היה בן שבעה חודשים. כדור אחד הספיק כדי להפוך רגע משפחתי שגרתי לתמונה דחוסה של מציאות רחבה יותר, מציאות שבה הילד הפלסטיני נרשם בפנקס ההרג. כך בעזה ובגדה, תחת הפצצות, פשיטות, רעב וקור.

תקרית סאם אבו היכל חושפת דפוס רחב, שאינו נעצר בחברון. הנתונים שפרסמה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ביום הילד הפלסטיני לשנת 2026 מציגים את היקף האסון הפוגע בילדים בעזה ובגדה. בעזה נהרגו במהלך המלחמה 21,289 ילדים, קרוב ל-30% מכלל ההרוגים. בין ההרוגים 1,029 תינוקות שלא הגיעו לגיל שנה, ו-5,031 ילדים מתחת לגיל חמש.

המוות לא הגיע אל הילדים בדרך אחת. הכדורים וההפצצות הרגו אותם, אך גם הרעב והקור גבו את חייהם. לפי נתוני הלשכה, 157 ילדים בעזה מתו מרעב, ו-25 ילדים מתו מקור. מאז תחילת השנה הנוכחית, לכאורה תחת הפסקת אש, מתו בעזה 98 ילדים. 

בגדה המערבית הרג הצבא הישראלי 16 ילדים מתחילת השנה ועד החודש הנוכחי, ומספר הילדים ההרוגים שם עלה ל-143 מאז אוקטובר 2023.

הילדים נהרגים, הצבא מסרב לקחת אחריות

במקרים שתועדו בגדה ומופיעים בדו"ח, תינוקות וילדים קטנים מופיעים בתוך מרחבים אזרחיים ברורים: מכונית משפחתית, בית מאוכלס, סלון, או כפר הנתון לפשיטה צבאית. בתל רומיידה שבחברון הרגו חיילים ישראלים את סאם פהד אבו היכל, בן שבעה חודשים, ב-5 ביוני 2026, לאחר שפתחו באש לעבר מכונית משפחתו. הירי הוביל למותו ולפציעת הוריו. הצבא הישראלי הציג את גרסתו וטען כי החיילים סברו שהמכונית מתקדמת לעברם במהירות. לאחר מכן קבע התחקיר הראשוני כי הנפגעים היו אזרחים בלתי מעורבים, והצבא הודיע על פתיחת בדיקה פנימית וחקירה של המשטרה הצבאית.

סאם הוא רק האחרון בשורה ארוכה של ילדים ותינוקות פלסטינים שהצבא הרג לפני שהספיקו לחוות מעט ילדות. אלה רק כמה מהצעירים שבהם: 

בבית פג'אר, מדרום לבית לחם, מת התינוק רמדאן מוחמד פייסל ת'וואבתה, בן שמונה חודשים, ב-30 באוקטובר 2015, לאחר ששאף גז שירה הצבא הישראלי סמוך לבית משפחתו, לפי גרסת משרד הבריאות הפלסטיני. הצבא הישראלי הודיע כי הוא בודק את האירוע, אך לא הכיר באחריות ישירה למותו. המקרה הזה חושף את השפעת השימוש בגז בתוך אזורי מגורים, כאשר הבית עצמו הופך למרחב סכנה לתינוק שאין בידיו או בידי הוריו שום אמצעי הגנה.

בעאבוד, מצפון מערב לרמאללה, מת התינוק עבד א-רחמן ברגותי, בן 18 חודשים, ביולי 2017, לאחר שנחשף לגז שירו כוחות ישראליים לעבר בתי הכפר. הצבא הישראלי אמר כי אינו מכיר קשר ודאי בין החשיפה לגז לבין המוות המאוחר יותר. 

פרשת עלי דוואבשה זכורה כאחת הפרשות המוכרות ביותר של אלימות מתנחלים נגד ילדים. בכפר דומא, מדרום לשכם, ב-31 ביולי 2015, השליכו מתנחלים בקבוקי תבערה לתוך בית משפחת דוואבשה בעת שישנה. עלי, בן 18 חודשים, נשרף ומת. הוריו, סעד וריהאם, מתו מאוחר יותר מפצעי הכוויות, ואחיו אחמד שרד כשהוא סובל מכוויות קשות.

בנבי סאלח, מצפון מערב לרמאללה, ירו חיילים ישראלים במוחמד הית'ם א-תמימי, שהיה כבן שנתיים וחצי, ב-1 ביוני 2023, בעת שישב במכונית עם אביו. כדור פגע בראשו, והוא מת כעבור ימים. הצבא הישראלי אמר מאוחר יותר כי חייליו טעו בזיהוי המטרה, וכי כשל בפיקוד ובשליטה הוביל לירי.

במֻת'לת א-שוהדאא, מדרום לג'נין, נהרגה הפעוטה ליילא מוחמד איימן אל-ח'טיב, בת שנתיים, ב-25 בינואר 2025, בתוך בית משפחתה. הארגון העולמי להגנה על ילדים מסר כי כדור פגע בראשה בתוך הסלון. הצבא הישראלי אמר שכוחותיו ירו לעבר מבנה על בסיס מידע מודיעיני על הימצאות חמושים בתוכו, והודיע על פתיחת חקירה במותה של הילדה. 

בכל המקרים האלה שהו הילדים במרחבים אזרחיים, בביתם או קרוב אליו, במכונית, בחדר הילדים, בכפר, לצד הוריהם. בכל המקרים חוזרת גרסת הצבא שמסרבת לקחת אחריות. 

ילדים הם "חוסמי הדרך"

העובדות האלה על הרג ילדים הן תוצאה של שיח שהולך ונהיה נפוץ בישראל. זהו שיח שמפקיע מן הילד את מעמד התום, וחושב עליו כעל אויב עתידי – כזה שדמו מותר. . לפי פרסום ב־ynet במרץ 2024, הרב אליהו מאלי, ראש ישיבת “שירת משה” ביפו, ניסח את ההיגיון הזה באופן ישיר. כשנשאל על תינוקות בעזה, “גם תינוקות?”, השיב: “אותו דבר. אתה לא יכול להתחכם עם התורה. היום הוא תינוק, מחר הוא לוחם”.

אחד הניסוחים ההלכתיים המפורשים יותר של תפיסה זו הופיע בספר “תורת המלך”, שיצא לאור בשנת 2009 ונכתב בידי הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור. לפי פרסום ב־N12, הספר אינו מדבר במפורש על ערבים או על פלסטינים, אלא מציג דיון הלכתי רחב יותר על פגיעה במי שאינם יהודים כאשר הם נתפסים כסכנה לחיי יהודים. בתוך המסגרת הזאת מופיע גם הדיון בילדים קטנים. לפי הפרסום, גם ילדים, המכונים בספר “חוסמי הדרך”, אינם חסינים מפגיעה, ובספר נכתב: “יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו”.

המשמעות הפוליטית של ניסוח זה חורגת מן הדיון ההלכתי הפנימי. הוא ממקם את הילד בתוך היגיון של סכנה עתידית, ומעביר אותו ממעמד של קטין שלא מיוחסת לו פעולה בהווה אל מעמד של אויב פוטנציאלי. כך מתגבשת הצדקה לפגיעה בילדים לא בשל מעשה שעשו, אלא בשל מה שמיוחס להם בעתיד. במובן זה, “תורת המלך” מספקת ניסוח מוקדם וברור לתפיסה שמבקשת להפקיע מן הילד את חזקת התום, ולהמיר אותה בחשד קבוע המבוסס על זהות, שיוך ואפשרות עתידית של איום.

אם "תורת המלך" אומץ בעבר על ידי מיעוט קיצוני, עם ההסלמה בדה-הומניזציה של פלסטינים, ההיגיון שמוצג בספר, כך נראה, הפך במהירות למיינסטריים. כך למשל, בשיח של הרב והכותב משה רט במהלך מלחמת עזה. לפי כתבה שפורסמה ב־mako בדצמבר 2023, רט קשר בין המלחמה בעזה לבין דימוי “עמלק”, וכתב כי במלחמה מסוג זה גם “הרחמנות לרגע על ילדים ותינוקות” עלולה, לדבריו, לערער את תנופת הלחימה. בכך הוא לא חזר על לשון “תורת המלך” באופן ישיר, אך הציב את הילדים והפעוטות בתוך אותו היגיון של אויב עתידי או קולקטיב מאיים, שעצם הרחמים כלפיהם מוצגים כסכנה מבצעית ומוסרית בעיני הכותב.

איתמר בן גביר העניק לכיוון הזה גיבוי פוליטי עקבי. עוד במרץ 2023, במסגרת קידום חוק החסינות לחיילים ולשוטרים, תיאר בן גביר את החקיקה כ“חובה מוסרית לחיילים שלנו”. בנובמבר 2025, לאחר תקרית בג׳נין שבה נראו בתיעוד שני פלסטינים יוצאים ממבנה כשידיהם מורמות ונורים למוות זמן קצר לאחר מכן, העניק בן גביר גיבוי מלא לכוחות צה״ל ומג״ב המעורבים. הוא כתב כי הלוחמים “פעלו בדיוק כפי שמצופה מהם”, והוסיף: “מחבלים צריכים למות”.

ובפוסט בפייסבוק אמר אלישע ירד, פעיל ימין קיצוני ומתנחל ממנהיגי “נוער הגבעות”: “מדובר במשפחת מחבלים שחוסלה כמעט במלואה, אב, אם ושני ילדים בני 5 ו־7. שמח לראות שצה״ל מגבה את לוחמיו שחיסלו את מי שהיה צריך לחסל כאשר חשו בסכנה, בלי קשר לזהותם של המחוסלים, בין שהיו לכאורה בלתי מעורבים ובין שהיו אשר היו”. 

אין חריגות, יש מדיניות

ההיגיון הזה בא לידי ביטוי בהצעת חוק חסינות שהונחה בכנסת. ההצעה מבקשת להעניק לאנשי כוחות הביטחון הגנה רחבה מאחריות פלילית, מחקירה כחשודים ומכל הליך משפטי, ביחס לכל פעולה שביצעו או פקודה שנתנו במסגרת מילוי תפקידם, אגב פעילות מבצעית או פעילות נגד מעשה טרור. המכון הישראלי לדמוקרטיה סיכם את ליבת ההצעה במילים: איש כוחות הביטחון “לא יישא באחריות פלילית, לא ייחקר כחשוד ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית”.

אך עוד לפני שההצעה הזאת הפכה לחוק. המקרים שתוארו כאן ורבים אחרים מראים תמונה ברורה: הרג שחוזר על עצמו ולפעמים "תחקירים" שאינם משנים דבר ואינם עוצרים את ההרג.

לכן, האירועים האלה אינם נראים כטעויות מבודדות או כחריגות נקודתיות בשטח. מעקב אחר ההקשר שלהם מעזה ועד הגדה המערבית מצביע על מדיניות רחבה והוראות פתיחה באש רחבות ועמומות, שמעניקות לחיילים היתר להרוג. מדיניות כזאת גם מעניקה לגרסה הביטחונית יכולת קבועה להצדיק את התוצאה. ילדים פלסטינים מתים בתוך ההיגיון הפוליטי המשפטי והדתי שמקיף את האירועים האלה, שרואה בהם אויבים ולא ילדים.