תרחישי אימים בראס עין אל-עוג'א: "אנחנו ישנים בבגדים שלנו, מוכנים לכל תרחיש"

הכפר ראס עין אל־עוג'ה הוא יישוב בדואי הממוקם בין רמאללה ליריחו. לאחר שבמשך עשרות שנים חיו בו כ־130 משפחות, המונות כ־700 תושבים, הולכים תושביו ונדחקים לעזוב את בתיהם. יותר מ־26 משפחות עזבו את המקום בתחילת 2026 בעקבות האלימות המתמשכת מצד מתנחלים. כיום נערכות משפחות נוספות לעזיבה, מבלי לדעת מה צופן להן העתיד. התושבים מתארים מציאות שבה אלימות המתנחלים היא חלק משגרת החיים: פריצות לבתים, הטרדות חוזרות, רעיית עדרים בשטחי הכפר ואף בתוך חצרות הבתים, לצד מניעת גישה למקורות מים והגבלות על רעיית עדריהם של התושבים הפלסטינים.

רבים מהבדואים של ראס עין אל-עוג'א משתייכים לשבטים שנדדו בעבר בין הנגב, בקעת הירדן ואזור ירושלים. לאחר הנכבה ב־1948 גורשו רבים מבני השבטים הללו, בעיקר מהנגב, ועברו לגדה המערבית, ובמיוחד לבקעת הירדן ולאזור ירושלים. למרות העקירה, רבים מהם המשיכו לקיים אורח חיים המבוסס על גידול בעלי חיים, נדידה עונתית וחיפוש אחר שטחי מרעה ומקורות מים.

מציאות העקירה הכפויה של הבדואים בגדה המערבית קשורה קשר הדוק להקשר החוקי והפוליטי שישראל כופה באזור C. באופן רשמי, ישראל אינה מכירה ברוב הקהילות הבדואיות ומתייחסת לבתיהם כ־"מבנים בלתי חוקיים". אי לכך, ישראל ממשיכה להפיק צווי הריסה לכל מבנה שהתושבים המקומיים בונים, בין אם מדובר בבית למגורים, רפת או בית ספר, בטענה שהפלסטינים לא קיבלו היתר בנייה, דבר שהוא כמעט בלתי ניתן להשגה. רוב הקהילות הבדואיות נמצאות באזור C בגדה המערבית, שהוא אזור הנמצא תחת שליטה ישראלית מלאה, ומהווה כ־60% משטח הגדה המערבית. אזורים אלה הם גם יעד להרחבת ההתנחלויות, במיוחד באזור עמק הירדן וסובב ירושלים. נוכחות הבדואים באזורים אלו מציבה אותם בעימות ישיר עם פרויקטים התיישבותיים.

אין שעה בטוחה 

איאד אסחאק (38) הוא אב לשלושה, תושב ראס עין אל-עוג'ה. איאד מתאר מציאות יומיומית בלתי נסבלת: "הם תוקפים את התושבים יום ולילה. אין זמן שנחשב לזמן בטוח מאלימות המתנחלים. שעות הלילה היו מאז ומעולם שעות של בטחון לתושבים, אך גם זה חדל. שעות הלילה כיום הן שעות של פחד אמיתי. הילדים מתעוררים מיד עם הישמע זעקות סביב הבית או תנועה לא טבעית. הם פורצים בבכי מבלי שיבינו מה קורה בחוץ". איאד מוסיף ואומר שנשות הכפר מפחדות להתרחק מהכפר, גם למרחקים קצרים, ושהגברים מבלים את שעות הלילה הארוכות בשמירה מתמדת: "אנחנו ישנים בבגדים שלנו, מוכנים לכל דבר שיבוא. אין מנוחה. אנחנו לא מרגישים שמרחב הבית הוא מרחב בטוח".

איאד מתאר את משבר המים שהחמיר את סבל התושבים: "המים נותקו לפני כמה ימים. אנחנו נאלצים לשנע מים בעזרת מכליות. יחד עם זאת, המתנחלים מונעים לפעמים את הגישה למכליות שאמורות לספק לנו מים. החיים היומיומיים הפכו למאבק על הזכויות הבסיסיות ביותר. הפחד הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, זו כבר לא תחושה יוצאת דופן".

בכפר אל-מוערג'את שנעקר לאחרונה, המתנחלים חסמו גישה לבארות מים מקומיות והשחיתו פאנלים סולאריים שהיו מקור החשמל היחיד לתושבים הפלסטינים. החבלה המכוונת של התשתיות הפשוטות הפכה את החיים בכפר לבלתי נסבלים. עאידה נזכרת כיצד המתנחלים ישבו בין הבתים וחסמו את הגישה לבארות והרסו את הפאנלים הסולאריים שמספקים חשמל. אחרי העקירה, התושבים נותרו ללא מים או חשמל באזור מרוחק ומדברי.

נאיף זאיד (45), אב לארבעה ילדים: "לא מדובר באירועים ספורדיים, אלא בדפוס הנמשך כבר כשנתיים, זה לא אירוע חד פעמי, אלא מציאות שחוזרת על עצמה. המתנחלים פורצים לבתים באופן מכוון, לא רק כדי להפחיד את האנשים, אלא כדי להעביר מסר שהם נמצאים בכל פינה". נאיף מתאר כיצד מצב רגיל מסלים לכדי איום ממשי: "אתה יכול להיות עם בני משפחתך בבית שלך, ולפתע מישהו יכול להיכנס לבית או להקיף את הבית מבחוץ. זה גורם למתיחות מתמשכת ובלתי נסבלת. התקשרנו למשטרה הישראלית פעמים רבות, ובכל פעם או שאין שום תגובה מהמשטרה, או שהשוטרים מגיעים אחרי שהאירוע מסתיים. למעשה, אנחנו ננטשנו ונאלצים להתמודד לבד".

עם פרוץ המלחמה באוקטובר 2023, ניצלו המתנחלים את אקלים ההסתה ואובדן המשילות כדי להגביר את התקפותיהם בגדה המערבית, מה שהוביל להסלמה חסרת תקדים בין השנים 2024 ו־2025. הדבר לווה בעלייה חדה במספר מקרי העקירה הכפויה. ארגון "ביאדר" תיעד עקירת 28 קהילות בדואיות שלמות בין 7 באוקטובר 2023 ועד מרס 2024, בנוסף לעקירת ארבע קהילות מעט קודם לכן. העקירה המשיכה בשנת 2025, כאשר לפחות 16 קהילות בדואיות נעקרו מכפריהן באופן מלא.

נעלמים מהמפה

מדיניות ההריסה מלווה בהיעדר כמעט מוחלט של תכנון מבני פלסטיני באזור C, כאשר ישראל הקצתה רק כ־1% מהקרקע שלה לפיתוח ערים פלסטיניות, לעומת כ־60% להתנחלויות, לשימושים צבאיים או לשמורות טבע. כתוצאה מכך, הקהילות הבדואיות לכודות בחסות החוק ואינן מסוגלות לבנות מבנים בסיסיים ביותר ללא איום הריסה. בנוסף לכך, נדירים המקרים שבהם הקהילות הפלסטיניות נהנות מצדק מבתי המשפט הישראליים, שכמעט תמיד פוסקים לטובת המתנחלים בתואנה של סיווג הקרקעות כ־"אדמות מדינה" או אזור צבאי סגור. לפי נתונים האו"ם, 38 קהילות בדואיות נמצאות בתוך אזורים שישראל מסווגת כ־"שטח אש", מה שמעמיד אותן בסכנת פינוי תמידית.

עאידה (40) נזכרת בכפר שלה: "חיינו חיים פשוטים, אך יציבים. היה לנו חשמל, מים, ובית ספר קטן. הילדים נהגו ללכת לבית הספר מדי יום, ולכן הייתה לנו הרגשה שהחיים ממשיכים, גם אם מדובר במציאות צנועה. השינוי החל בשנת 2021 כאשר הוקמה התנחלות חקלאית באזור קרוב אלינו". עאידה מתארת כיצד החיכוכים הפכו לאלימות ישירה: "הם היו מגיעים אלינו רעולי פנים, לרוב בשעות הלילה או עם עלות השחר. הם נהגו לפתוח את הרפתות שלנו ולהבריח את העדרים שלנו. לאחר מכן הם הביאו את העדרים שלהם כדי לאכול מהתערובת של העדרים שלנו. לאחר כל זה, הם היו מגישים תלונה נגדנו וטוענים שאנחנו גנבנו את העדרים שלהם!".

גם הזכות ללימודים נשללה מהילדים של הקהילות הבדואיות. כ־160 ילדים שהיו חלק מקהילת שלאל אל-עוג'ה התפזרו לאחר העקירה, מהם 20 בגיל בית ספר תיכון. מצב השירותים הבסיסיים אינו שונה. כמעט ואין מרכזי בריאות בשל האיסור על בניית מרפאות קבועות. למשל, בקהילת אום אל-ח'יר שבדרום חברון, המרפאה הארעית הנמצאת במקום נמצאת תחת סכנת ההריסה, בנוסף לגן הילדים, מבנה מועצת הכפר ומכלי המים. אלה מבנים בסיסיים המשרתים כ־35 משפחות.

מחמוד מליחאת (50) נעקר מאזור אל-מוערג'את. "מתנחלים חמושים תוקפים אותנו, והצבא מגן עליהם... אנחנו לא יכולים לעשות דבר כדי לעצור בעדם. אנחנו כבר לא יכולים לסבול את זה, אז החלטנו לעזוב כדי להגן על ילדינו". ארגון בצלם מתאר את גישת הרשויות הישראליות כמקלה על המתנחלים לבצע מעשי אלימות, המקבילים למדיניות המדינה, ורואה כי "אלימות המתנחלים היא פנים נוספות של אלימות המדינה". לפי ארגון "בצלם", שירותי הביטחון הישראליים מתעלמים מפשעי המתנחלים, ולעיתים מספקים להם הגנה וליווי חמוש במהלך התקפות על כפרים. דבר זה אושר שוב ושוב על ידי תושבי הקהילות הבדואיות.

העקירה הכפויה של קהילות בדואיות בגדה המערבית משקפת מציאות כואבת של מאבק הישרודת תחת הכיבוש. מצד אחד, משפחות נעקרות מאדמותיהן ומתלוננות על עוול אמיתי ומשתוקקות לחיים פשוטים שנשללו מהן; מצד שני, המדיניות הרשמית והלא רשמית דוחפת לשינוי המציאות על הקרקע ואינה מתחשבת בחוקים או בקריאות הבינלאומיות לחדול מכך.